סוגרת חשבון: ריאיון עם רו"ח מלכי אייכנשטיין

כשביקשנו לשוחח עם רואת חשבון מלכי אייכנשטיין הסתבר שקשה מאוד למצוא אצלה זמן פנוי לשיחה. זו לא רק תקופה של סוף שנה העמוסה באופן טבעי במשרדי רואי חשבון ובפרט במשרדי פירמת PwC Israel – אחת מארבע פירמות ראיית החשבון הגדולות בישראל (PwC היא אחת מארבע פירמות ראיית החשבון הגדולות בעולם שזכו בשל כך לכינוי ה"ביג פור"), בה מכהנת אייכנשטיין כשותפה. זו גם העובדה שמדובר בתקופת החגים, בה היא נוהגת לארח הרבה בביתה, ואף בימים שבהם בתה התארסה במזל טוב, והעומס רב.

"ככה זה", היא אומרת כשאנו מוצאות סוף-סוף רגעים פנויים בין פגישה לפגישה, ומתיישבות לשיחה. "כבר שלושים וחמש שנים שהחיים המקצועיים שלי משתלבים בחיי המשפחה. הם הפכו להיות חלק בלתי נפרד מהם, ואני נדרשת תמיד לאתגר האינסופי שלדעתי הוא אתגר החיים של כל אישה חרדית – השילוב בין בית לעבודה".

ובכל זאת היא הצליחה לעשות את הבלתי יאומן, וכיום, כמי שמחזיקה בתפקיד בכיר מאוד בתחום ראיית החשבון, וקולטת באופן ישיר עשרות בנות חרדיות מדי שנה, מרגישה מלכי שזהו הזמן הנכון להעביר מסרים קצת בלתי שגרתיים בתחום.

"העיקר שלא תצא תקלה תחת ידי", היא אומרת בכנות, "נושא התעסוקה הוא רגיש מאין כמוהו, ונוגע באופן ישיר לכל כך הרבה בתים חרדיים. חשוב לי שדבריי לא יובנו באופן לא נכון". רק אחרי שהיא מוודאת שוב ושוב שתראה את הכתבה לפני פרסום ושתוכל לדייק את הדברים, היא לוקחת נשימה עמוקה. יש לה הרבה מה לומר. היא כבר הובילה לפריצת דרך משמעותית בשנים האחרונות, ומקווה מאוד להמשיך לפרוץ גם הלאה, למען מאות בנות היוצאות מידי שנה מהסמינרים ולא פחות מכך – למען בני משפחותיהן.

פורצת דרך

מלכי אייכנשטיין נולדה וגדלה בשכון פא"י בגבעתיים, התחנכה במוסדות חרדיים ועשתה הכל בדיוק כפי שמקובל, "לפי הספר". כשסיימה את לימודיה בתיכון לוסטיג, היא עשתה לראשונה משהו שנשים בתקופתה מיעטו לעשות, כאשר פנתה להתמחות בתחום ראיית החשבון. "באותם ימים היה זה תחום שנשלט באופן חד משמעי על ידי גברים", היא מבהירה, "לא רק בציבור החרדי, אלא גם בציבור הכללי לא היה מקובל לראות נשים שמתמחות ועוסקות בו. בתיכון לוסטיג עשו משהו ייחודי מאוד כשהקימו מסגרת ללימודי ראיית חשבון. כשנרשמתי לשם לא ידעתי בכלל מהי ראיית חשבון, רק הבנתי שמדובר במתמטיקה וידעתי שאני טובה במקצוע, אז שיערתי שהתחום יתאים לי".

עם סיום הלימודים ביצעה מלכי צעד נוסף שחרג מהמוסכמות, כאשר פנתה ישירות לאחד מחמשת המשרדים הגדולים ביותר שהיו באותה תקופה – PwC Israel (קסלמן וקסלמן, דאז) "זה היה סוג של תעוזה", היא מודה, "אבל הרגשתי שזה מה שנכון לי ושאני רוצה להתפתח. קיבלתי גם גיבוי מהבית ואפילו עשינו שאלת רב וקיבלנו את ברכתו. כך התחלתי את דרכי בפירמה, כשאני קצת ייחודית וחריגה, גם בצד הנשי וגם בצד החרדי, אבל אני חייבת להדגיש שלגמרי לא סבלתי מכך. כבר מההתחלה הרגשתי מוערכת, הצלחתי במה שעשיתי והרגשתי סיפוק. הקושי הגיע אחרי כמה שנות עבודה שהיו תובעניות ודרשו ממני המון. הרגשתי שאני על סף שבירה ואז עלה במוחי הרעיון לעזוב ולפנות לעבודה תובענית פחות".

ואיך עושים דבר כזה?

"פניתי לראש הפירמה וסיפרתי לו את האמת – 'אני מרגישה שקשה לי ומעדיפה לפרוש לטובת תפקיד תובעני פחות', ואז הוא עשה צעד שעד היום גורם לי להכרת הטוב גדולה כלפיו, כאשר הציע לי משרה חלקית שתאפשר לי לחזור לבית בשעה מוקדמת ואף להשלים שעות עבודה מהבית. אפשר לומר שבסיפור הזה הקדמתי את זמני בעשרות שנים, כשהצלחתי לפצל את שעות העבודה ולהיות נוכחת יותר עם המשפחה".

אלא שלמרות כל המאמצים וההשתדלויות, קיבלה מלכי שוב רגליים קרות כמה שנים לאחר מכן, כשהייתה אחרי לידה חמישית. היא נושמת עמוק ונזכרת בסיפור בלתי נשכח: "היה זה בסעודת ליל שבת כשבעלי ביקש לעשות קידוש. הבן הבכור שלנו ישב על הספה והיה שקוע בקריאת ספר. הערתי לו וביקשתי ממנו לבוא לשולחן. במהלך הסעודה ניצלתי את ההזדמנות והסברתי לילדים שאנחנו צריכים לדעת לשים גבולות. כנראה שפתחתי בלי משים תיבת פנדורה שליוותה את הילד כבר כמה שנים, כי הוא התפרץ: 'אבל לך אמא אין גבולות, וגם כשאת באה הביתה את ממשיכה לעבוד'. זה היה רגע מכונן מאוד שגרם לנו להחליט לתת יותר איזון. בעקבות כך יצאתי לפסק זמן של שנה וחצי, וכשחזרתי לאחר מכן לעבודה חידדתי את הכללים והגבולות עוד יותר, וממש הקפדתי עליהם".

המשימה: לאזן ולשלב

כיום מלכי כבר לא אמא לילדים קטנים, ובכל זאת חשה את ההתמודדות של הנשים העובדות מדי יום, מאחר שהיא פוגשת נשים רבות ששואפות לעבוד בתפקידים בכירים בתחום ויחד עם זאת להיות אימהות מסורות לילדיהן.

"לדעתי אחד הניסיונות הגדולים ביותר שיש כיום לאישה חרדית, ובעיקר לאמא חרדית הוא באיזון ושילוב בין בית לעבודה", היא אומרת. "מצד אחד יש את ההכרה בשימור התפקיד המסורתי של אם בישראל שמגדלת את הילדים, אך מצד שני יש גם את הרצון להתקדם בקריירה ובעבודה. זהו דבר שמלווה את האישה לאורך כל החיים, ותמיד נלוות אליו נקיפות מצפון".

ואיך את באופן אישי פתרת את הקונפליקט?

"כפי שציינתי זכיתי לקבל את הזכות לפצל את שעות העבודה שלי – מה שאיפשר לי להגיע מוקדם כדי להיות עם הילדים, ובערב אחרי שהם הושכבו, יכולתי להמשיך לעבוד. מכיוון שעבדתי באותם ימים מול לקוחות רבים מחו"ל, פער השעות אפילו שיחק לטובתי. גם ההורים עזרו לנו בהתנהלות וכך גם בעלי שלקח על עצמו חלק ניכר מעבודות הבית".

זה המקום לציין שבעלה של מלכי הוא ראש כולל ידוע בבני ברק, ובנו של הרב יהושע אייכנשטיין, ראש ישיבות יד אהרן ומשכן אשר בירושלים, ונשיא סמינר אפיקי דעת. "כבר מהרגע הראשון שלי בעבודה ראיתי כערך עליון את העובדה שהקידום שלי לא יפגע בלימוד של בעלי", מבהירה מלכי. "הלימוד שלו הוא בעיניי קודש קודשים וקודם לכל דבר אחר. כשהילדים היו קטנים היה ברור לנו שגם אם ילד לא מרגיש טוב או שיש צורך אחר להישאר בבית – זה לא יוטל עליו בכלל.

"מכיוון שגם לי לא הייתה אפשרות להישאר בבית בכל פעם שהתעורר צורך, נעזרנו בשירותים בתשלום. אף פעם לא שלחתי את הילדים למטפלת או למעון, אלא הבאתי מטפלת הביתה, מתוך כוונה שהיא תוכל לתת לי גיבוי בימים שאצטרך. היא קיבלה את הילדים בבית בשעות שבהן הייתי במשרד, והיא גם הייתה מבשלת להם את ארוחת הצהריים בימים שבהם לא התאפשר לי".

ייתכן ש"מטפלת בבית" נשמע יומרני מעט, אך מלכי מדגישה: "רמת החיים שלנו באותו זמן לא הייתה גבוהה בכלל ביחס למעמד המקצועי ולגובה המשכורת שלי, מתוך ידיעה מושכלת שחלק משמעותי מהשכר יופנה לקניית אותם שירותים. אפילו בתקופה שבה הייתי מנהלת וכמעט שותפה במשרד, עדיין התגוררנו בדירת 59 מ"ר בשלושה חדרים, עם חמישה ילדים, כי לא יכולנו לאפשר לעצמנו יותר. סדר העדיפויות בעיניי היה ברור, הצבתי כללים ברורים ולא חרגתי מהם.

"זהו גם המסר שלי לנשים אחרות שמעוניינות להתקדם בקריירה – אי אפשר לעצום עיניים כלפי התא המשפחתי, וחייבים להבין שאם נכנסים לכזה מהלך, אז עומדת להיות תקופה מסוימת בחיים שתהיה מאוד קשה, לחוצה ועמוסה. בשלב זה יכולה האישה לבחור בין פרישה מוחלטת מהעבודה או לפחות ויתור על קידום והורדת עומס, או לחילופין – להחליט להתקדם, אך להיות מודעת לעומס ולטפל בו בדרך הנכונה. כל בחירה היא הגיונית ואפשרית, אך אני חייבת לציין שניתן לראות בדרך כלל שאישה שנפלטה משוק העבודה הבכיר – לא חוזרת אליו עוד. ייתכן וזו הסיבה שנשים חרדיות מגיעות פחות לקידומים משמעותיים, כי רבות מהן נפלטות כשמגיעות לשלב העמוס של החיים.

"ויש גם את הדרך השלישית", היא מוסיפה, "וזו הדרך שבה אני בחרתי – להאט במעט את ההתקדמות האישית, אך עדיין לא לעצור בשום שלב או ללכת אחורה. גם אם זה מגיע על חשבון חסך גדול בשעות שינה, מאמץ פיזי ונפשי ועלויות כלכליות גבוהות, אפילו במחיר פגיעה ברמת החיים, ואני אומרת זאת באופן חד משמעי. בסופו של דבר הגעתי לקידום בגיל מתבגר משל הקולגות שלי, אך הכל מתוך החלטה אישית".

ומהן התגובות ששמעת סביבך על דרך החיים שבה בחרת?

"המשפחה מאוד תמכה בי, וגם הסביבה התייחסה באופן טבעי. לשמחתי אף אחד לא חשב שהילדים שלי נפגעים בשל כך. בדיוק להיפך – הבית תמיד תפקד היטב, הילדים לא נזקקו למעונות או לצהרונים, והם גם לא היו ילדי מפתח. הקטע המצחיק הוא שדווקא השכנים, ילדי המורות, הם אלו שהגיעו אלינו כשחזרו מהלימודים וגילו בית נעול. כי אצלנו הבית תמיד תפקד והייתה מטפלת מסורה שקיבלה את הילדים כבר בשעה אחת".

לא טובות ולא הלקאות

בואי נדבר מבחינה מקצועית: מהם החסמים שאישה חרדית נתקלת בהם כשהיא רוצה להתקדם לתפקיד בכיר בתחום?

"חסמים?" מתפלאת מלכי, "גם בתקופה שבה שילוב אישה חרדית בתחום היה מאוד נדיר, לא נאלצתי להתמודד עם קשיים מיוחדים בשל היותי כזו. אולי היה קושי טכני בגלל שיצאתי מהמשרד מוקדם ונאלצתי לקבוע את כל הפגישות עד שעה מסוימת, אבל אני לא חושבת שיש משהו שנמנע ממני בשל המגזר שממנו אני מגיעה.

"גם כיום, כמעסיקה וכמנהלת, אני לא מסתכלת על עובדת חרדית ככזו שחסר לה משהו מבחינת רמת ההשכלה או הידע. אמנם במגזר החרדי לא מקובל להוציא תואר, והלימודים מעט שונים מהאוניברסיטאות, אבל כשאישה צעירה נכנסת לעבודה היא בכלל לא נמצאת במקום שהיא זקוקה לכל הידע הנרחב, וגם אם היא שואפת להתקדם ולהגיע לתפקידים בכירים – זה יקרה ממילא רק בהמשך. כשהתחלתי לעבוד לא היה לי עשירית מהידע שיש לי היום, אך גם לא נדרשתי לידע הזה, כך שאני לא חושבת שזה אמור לפגוע במשהו בשילוב של האישה החרדית בעבודה".

גם מעסיקים מהמגזר הכללי חושבים כמוך?

"אומר לך את הטענה הקבועה שלי, שאני מאוד מאמינה בה – אני לא חושבת שמסתכלים עליי כעל מישהי ששווה פחות, כי אני חרדית, ובאותה מידה גם לא חושבת שאני שווה יותר כי אני חרדית. מידי פעם מזדמן לי לשמוע נשים חרדיות שטוענות שהן 'מנצלות יותר את זמן העבודה, כי הן שקועות בה ב-100% ולא גולשות ברשתות חברתיות'. אני לא מתחברת לכך ולא מנופפת בכך. לדעתי האישה החרדית היא שווה בין שווים, וזו גם ההסתכלות שצריכה להיות עליה – היא לא יותר ולא פחות, אלא הכל נגזר מהרמה שלה כאדם ספציפי. אני לא רוצה את הטייטל של 'האישה החרדית', לא כדי לקבל טובות ולא כדי לקבל הלקאות".

ובכל זאת, מה עלול למנוע מאישה חרדית להתפתח בתחום?

"הדבר היחיד שימנע ממנה או שיעזור לה להתקדם יהיה הנכונות שלה ללמוד ולהתפתח. אם יהיו לה סקרנות מקצועית ורצון להשקיע, לדעת וללמוד, היא תוכל להתקדם, בלי שום קשר למגזר שממנו היא מגיעה. יחד עם זאת מובן מאליו שאישה חרדית שבאמת רוצה קידום בעולם העסקים, תהיה חייבת לפתוח את עצמה מעט ולדעת מה קורה בעולם. אם היא תעדיף להישאר בנישה הפרטית והמצומצמת, עם הכרת הסביבה הקרובה שלה בלבד – אכן עלול להיווצר אצלה חסך. ואגב, זה דבר שקורה הרבה. כי העובדת החרדית מגיעה ברוב המוחלט של המקרים מסביבה סגורה ושמורה, כך שהיא פחות נחשפת לעולם העסקי, ולפעמים מרגישה לא בנוח להיחשף אליו".

את חושבת שחשיפה כזו עלולה לפגוע בקדושת הבית?

"אשיב על כך מניסיוני האישי בלבד, כי ברור שהדבר משתנה ממקרה למקרה. אני לשמחתי הגדולה זכיתי ברוך השם להקים בית תורני מאוד, אך לצד זאת היה אצלי תמיד עיתון גלובס והילדים נחשפו לכתבות כלכליות. לעתים גם פיתחנו סביב השולחן דיונים ושאלות בנושאים כלכליים. זה הוביל לכך שעד היום יש לילדיי התעניינות אישית וסקרנות גדולה כלפי מה שקורה בתחום והם בעצמם מבקשים ממני שאפרש להם מושגים ואענה על שאלות. אני לא רואה בכך בעיה. ילדיי ידעו תמיד כמה שאני מחוברת לתורה ואין דבר שמשמח אותי יותר מכך שאני זוכה לשלוח את בעלי לכולל ואותם לישיבות ולתלמודי תורה, כל הבית קיבל חיזוק מתוך המקום הזה. אני באמת מרגישה שזוהי הזכות הגדולה שלי, וזו גם האווירה שהשריתי בבית".

מהפכה בתחום

כשלושים וחמש שנים חלפו מאז שהייתה מלכי העובדת החרדית היחידה בפירמה, וכיום ניתן לדבריה לראות לא פחות ממהפכה בתחום, כאשר בוגרות הסמינרים החרדיים מצליחות לפרוץ כמעט לכל מקום עבודה ולכל משרד שמכבד את עצמו. על פי נתונים רשמיים אף ניתן לראות שבתוך השנתיים הקרובות היקף הסטודנטיות החרדיות, בוגרות הסמינרים מכל רחבי הארץ, צפוי להגיע ל-25% מהסטודנטים לראיית חשבון.

"כיום כמעט לא ייתכן להגיע למשרד מכובד ולא לראות שהוא מעסיק נשים חרדיות", מבהירה מלכי, "כולל בתפקידים מתקדמים בתחומי הכספים ופיתוחי תוכנה. המעסיקים כבר לא חוששים מכך, ובמידה מסוימת קל להם יותר לבוא לקראת אותן נשים, מכיוון שהעולם הפך להיות מאוד פתוח מבחינת יכולת האפשרות לתת לאישה לעבוד בחלק מהשעות מהבית. ברוב המשרדים פתוחים מאוד לקבל את השונה מהם, וגם מספקים אוכל גלאט בשעות הצהריים, מאפשרים הפרדה במקומות הישיבה וכל מה שנצרך".

בעשורים האחרונים נפתחו משרדי ראיית חשבון ייעודיים לנשים חרדיות בלבד, אולי כבר באמת אין בהם צורך?

"זה לא נכון להגיד שאין בהם צורך, רק שלדעתי צריך לחול בהם שינוי מסוים, ואסביר את דבריי – בשנים האחרונות מקצוע ראיית החשבון ספג מכה קשה שפגעה ביוקרה שלו, לאור המשכורות הגבוהות בהייטק ומכיוון שהיה עודף עובדים רב על הנדרש. זה הוביל לירידה משמעותית בכמות הסטודנטים שניגשו ללמידת ראיית חשבון, ובעצם העלה את הצורך המשמעותי בגיוס כוח אדם למקצוע. בסמינרים החרדיים זיהו את הצורך הזה, והתחילו להשקיע באופן מיוחד במסלולי ראיית החשבון. כחלק מכך נפתחה תכנית הכשרה חדשה ייחודית לאיגוד הסמינרים שנמשכת בסך הכל שנתיים. היא אמנם לא מקנה תואר אקדמי, אך מבחינת התכנים מגישה לבנות חומר זהה בדיוק לזה שלומדים הסטודנטים באוניברסיטאות, רק בקצב מואץ ובתקופה קצרה. כך, כעבור שנתיים בלבד, יכולות הבנות החרדיות להשתלב בעבודה במשרדים.

"אלא שכאן נוצרת הבעיה – מכיוון שמדובר בבנות צעירות שמעולם לא יצאו קודם לכן לשוק העבודה, הן מרגישות לא בנוח להשתלב בחברות גדולות ובסביבה חילונית לגמרי. אני מאוד מבינה את זה. גם לבנות פתוחות זה קשה, ויש כאלו שמספרות לי בכנות שהן חשות מבוכה אפילו כשנכנסות למטבחון להכין לעצמן כוס קפה. מכיוון שמדובר בקליטה מאוד משמעותית של בנות חרדיות, ולפעמים יכולות להגיע אפילו קבוצות של 20 או 30 בנות בעת ובעונה אחת, יש משרדים רבים שפתחו סניפים בכמה וכמה ריכוזים חרדיים, כשהכוונה היא לקלוט רק עובדים חרדיים ולתת להן את הסביבה המתאימה. אלא שבסופו של דבר נוצר מצב בו בחלק מהמקרים הפכו המשרדים האלו להיות מעין 'משרדי לוויין' של המשרדים הראשיים. רמת השכר בהן הייתה נמוכה מזו שבמשרדים הגדולים, ולעיתים הם טיפלו רק בתיקים המקומיים והקטנים יותר. ההרגשה של הבנות המועסקות הייתה שאין שוויון אמתי ביניהן לבין יתר העובדים של אותה פירמה במשרדים הגדולים.

"במשרד שלנו החלטנו מהרגע הראשון לא לאפשר למצב כזה להתהוות, ובעקבות כך פתחנו בשנה האחרונה בתוך הסניף הירושלמי שלנו קומת עבודה נפרדת לבנות החרדיות. הן לא עובדות במשרד אחר, אלא הן חלק מהצוות, מקבלות משכורות זהות וגם עובדות על אותם תיקים עם העמיתים האחרים. נכון להיום מועסקות אצלנו כ-40 נשים באופן כזה, אך בחודשים הקרובים אמורות להיקלט עוד כ-20 ואנחנו גם עובדים על פיתוח מודל כזה בתל אביב, כך שבשנה הקרובה צפויים המספרים להכפיל את עצמם. חשוב לי להדגיש שאנחנו עושים הכל בשיתוף פעולה מלא עם מנהלי הסמינרים החרדיים. הם בעצמם באים לכאן כדי להתרשם ולראות היכן הבנות עומדות לשבת ולעבוד. באופן אישי אני גם מתפעלת מכך שהבנות מבינות לקראת מה הן הולכות וניגשות לכך במלוא הרצינות. מדהים אותי לפגוש אותן כשהן מגיעות לראיונות עבודה, ויודעות בדיוק במה הן רוצות לעסוק ואלו תיקים מעניינים אותן".

ומה עם הלקוחות? הם לא מעדיפים לעבוד מול עובד חילוני ולא מול בחורה חרדית?

"ממש לא. אני חושבת שבאופן כללי העולם נפתח מאוד לקבל את השונה, ולא רק במקצוע שלנו. אף פעם לא שמעתי לקוח שאמר מילה על כך שמי שאחראית על התיק שלו היא בוגרת סמינר בית יעקב. הדבר היחיד שמעניין את הלקוח הוא היחס המקצועי שהוא מקבל".

למצוא את האיזון

ומה לדעתך עומד להתחולל בשנים הבאות? מה צפוי לנו בהמשך?

מלכי נשמעת אופטימית ויחד עם זאת מעט חוששת. "להערכתי מה שאנחנו רואים כאן אלו רק הניצנים, ההתחלה של הפריחה. מדובר בנוכחות מאוד גדולה של הבנות החרדיות בחברות הגדולות, ואלו נתונים מדהימים ממש. יחד עם זאת אני חייבת לציין שכשאני מתבוננת בבנות שנקלטות בתפקידים בחברות השונות, אני רואה בהן את בוגרות הסמינרים של השנים האחרונות בלבד, אך חסרות לי הבוגרות הוותיקות יותר. לא פעם עולה בי המחשבה: 'להיכן נעלמו הבוגרות שהתמקצעו לפני 10 ו-15 שנים?' אני משערת שחלק מהן נפלו בשלב גידול הילדים, כשהעדיפו לפרוש ממקומות עבודה תובעניים.

"החשש שלי הוא מכך שזה מה שיקרה גם לבנות שנקלטות כיום, ולכן לצד הקליטה המסיבית שמתאפשרת להן, חייבים גם לחשוב איך לתת להן כלים להתמודדות בעוד 10 או 12 שנים, כשהן יהיו אימהות למשפחות ובוודאי ייתקלו בקונפליקטים. זו לא חוכמה לטפוח על השכם ולשמוח בכך ששילבנו אותן כיום ודאגנו להן להערכה גבוהה ולתגמול נאות. חייבים לדאוג לכך שהן יוכלו גם להישאר באותם תפקידים ואף להתקדם".

מלכי עוצרת לרגע, נראה כי היא בוררת את מילותיה. "הגבול כאן דק מאוד", היא מדגישה, "אני אישית מאמינה בכל ליבי בכך שהתפקיד המרכזי והעיקרי של האישה היהודייה הוא בגידול המשפחה. אך יחד עם זאת ברור שכחלק מתפקידה זה היא גם צריכה לתמוך בצד הכלכלי וגם לפתח את עצמה. הבעיה היא שקשה מאוד למצוא את המינון המדויק של כל דבר, ובאמת ישנם גם מקרים בהם נשים נשאבות חזק למקצוע ומתנתקות מהתפקיד שלהן.

"אני חושבת שכל אישה שניגשת לתפקיד צריכה להפנים את ההבנה שזה לא שהיא 'הולכת להביא פרנסה', כי פרנסה רק הקב"ה נותן. אלא היא הולכת לעשות את ההשתדלות להבאת הפרנסה, ולא ייתכן לעשות השתדלות כזו בדרך שפוגעת במישהו, ובוודאי שלא באנשים היקרים לה מכל.

"אלו בדיוק הדברים שאני אומרת גם למנהלי הסמינרים שבאים להתרשם ולראות היכן עומדות הבנות לעבוד. מהיכרות אישית אני חייבת לציין שהם באמת דואגים להן, ותמיד דואגים לשוחח איתי על נושא האינטרנט המסונן, העבודה הנפרדת וכל יתר הצרכים. אני אומרת להם: 'הכל בסדר, הבנות יהיו שמורות, והאינטרנט יהיה חסום, אך יחד עם זאת מסבה את תשומת לבם לכך שהבעיה אינה בכשרות מקום העבודה, אלא בכך שהבנות לעתים מאבדות את סדר העדיפויות הנכון שלהן בחיים, כאשר מטפטפים להן בלי הפסקה את נושא חשיבות העבודה והמסגרות לקידום ולשילוב, ופחות מדברים על תפקידן כאימהות וככאלו שעומדות לנהל בית ומשפחה.

"בסופו של דבר הן מגיעות למצבים כאלו ופשוט מתמוטטות. חייבים לחזק אותן גם מהצד השני, ולעזור להן למצוא את הדרך הנכונה לשלב בין הדברים, כי יש כזו דרך, ואסור לנו להחמיץ אותה".

שלב אחרי שלב: כך התחוללה המהפכה בתחום ראיית החשבון

לימודי ראיית החשבון בסמינרים החרדיים ידעו לא מעט תהפוכות בשנים האחרונות. אחד האנשים שמלווים את התחום מקרוב הוא ישראל תיק, פעיל באיגוד הסמינרים של בית יעקב, סמנכ"ל מכון בית יעקב למורות (הסמינר הישן) ועמית במכון החרדי למחקרי מדיניות.

"במשך שנים נחשב מקצוע ראיית חשבון למבוקש מאוד ונישאו אליו עיניים רבות", הוא מסביר, "עם הזמן התברר שאמנם המקצוע מביא פרנסה טובה, אבל המסלול לא פרקטי בעליל. מכיוון שמקצוע ראיית חשבון לא נחשב למקצוע אקדמי, ישנם שני מסלולים במדינה בהם אפשר לרכוש אותו – או דרך הגופים האקדמיים, או דרך הסמינרים החרדיים. במשך השנים גילו בנות הסמינרים עד כמה מורכב עבורן להתמקצע בתחום הזה. כי בעוד שתלמיד באוניברסיטה נדרש לגשת ל-14 מבחנים, מתוכם 12 פנימיים, ואילו השניים האחרונים הם מבחנים של לשכת רואי החשבון, בנות הסמינרים נדרשו לעבור את כל 14 המבחנים כמבחני לשכה חיצוניים. זה גרם להמון קשיים, ובמשך השנים נוצר מצב שבו רוב הסמינרים סגרו את מסלול ראיית החשבון, ובסך הכל נותרו במסלול הזה 70 בנות בלבד מכל רחבי הארץ. באופן אישי הרגשתי שיש כאן החמצה, הרי מדובר במקצוע טוב עם אפיק מצוין לפרנסה, ובכל זאת הבנות לא היו שם".

לפני כשלוש שנים הצליח תיק יחד עם פעילים נוספים מטעם איגוד הסמינרים לקבל דבר שעד אז יכלו רק לחלום עליו: אישור להכרה במוסדות החרדיים כמו במוסדות אקדמיים, מה שאומר שאיגוד הסמינרים של בית יעקב הפך לגוף עצמאי שרשאי להכשיר בנות לסמינרים כמו כל גוף אקדמי אחר.

מאז, לדבריו של תיק, מצביעים המספרים ללא ספק על מהפכה: "בשנה הראשונה גדלנו מארבעה סמינרים שהציעו לימודי ראיית חשבון לשישה סמינרים, ומ-70 בנות ל-150. השנה זו השנה השלישית מאז שהמיזם יצא לדרך, ואנו נמצאים עם 300 בנות ב-11 סמינרים. לשמחתי הרבה אני יכול להגיד שבנות שמסיימות את לימודיהן בבית יעקב ממשיכות לסטאז' במשרדים הגדולים ביותר, ובשנה האחרונה למשל שובצו 150 בנות במשרדים גדולים תמורת שכר התחלתי של בין 9000 ל-10,000 שקלים לחודש. אלו הם מספרים שלא הכרנו בעבר, וברור לי שאנחנו עומדים להגדיל אותם בשנים הקרובות. צריך להבין שכל האקדמיה מייצרת כ-600 סטודנטים חדשים לראיית חשבון מידי שנה, ונכון להיום מהוות הבנות החרדיות כ-50% מתוכם. אם המספרים יגדלו, זה אומר שרוב רואי החשבון שישובצו בשנים הקרובות יהיו מהציבור החרדי".

מה צפוי לדעתך בשנים הבאות?

"קשה לנו לדעת, כי כיום הסחף לעולם ההייטק מאוד גבוה, כיוון שהשכר שם משמעותי יותר, מה שדוחק מעט את מקצוע ראיית החשבון. אבל כפי שנראה עתה אין סיבה שלא נגיע בתוך שנה-שנתיים ל-500 בוגרות חרדיות. אני שמח שהצלחנו להחיות את המקצוע המבוקש הזה, ולספק פרנסה טובה לכל כך הרבה בוגרות מן המגזר".