סערה אדומה עולה

ספר מרחיב דעת בנושא העימות המתעצם בין סין לארצות הברית והשפעתו על כל אחד מאיתנו

אולי יעניין אותך גם

הבעיה האמיתית עם סין מפעילה את כל צופרי האזעקה כבר לפני הכותר, הדי-מלחיץ כשלעצמו, 'מלחמת 100 השנים הבאות'.

עצם העובדה שמי שבחר לכתוב את הספר ולהפוך למומחה ליחסי ארצות הברית-סין הוא ערן ניצן, איש כלכלה מובהק, בעברו הציר הכלכלי של משרד האוצר בוושינגטון, יו"ר הוותמ"ל וסגן הממונה על התקציבים לנושא הדיור והמקרקעין, ובתפקידו הנוכחי יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה תל אביב, מלמדת מחד גיסא על תפיסת המלחמה הגלויה והסמויה הזו כמאבק כלכלי בעיקרו. מאידך, הספר מציף במשנה תוקף את הבורות השוררת במערב בכל הנוגע לסין ולציוויליזציה שלה, מה שהיה נחסך אם היינו מקבלים מחבר שותף בדמות מומחה לתרבות הסינית שייתן את המבט מהזווית השנייה של הסכסוך.

בספר נטען שהבורות הזו היא הדדית, אבל לכו תדעו אם זה באמת כך. אולי הסינים כן פועלים בעיניים גלויות ורק לנו זה נראה כמו עצימה או לכל היותר קריצה שובבה.

כך או כך, הספר מרחיב דעת. הוא תוקף את הנושא מההיבט הפוליטי (בדגש על שגיאותיו של ממשל טראמפ והמצב המסובך עוד יותר מול הבית הלבן של ביידן), הכלכלי (היקף הסחר ומגבלות הכוח של שתי המדינות), הטכנולוגי (הפער העצום שסין דילגה בקלילות) והבינלאומי (המחויבות הסינית לנושא האקלים וסוגיות נוספות שנוגעות לכולנו).

זמן קריאה קצר יחסית, ומצגת בהירה ומנומקת היטב של כלל הנושאים.

מלחמת 100 השנים הבאות: העימות המתעצם בין סין לארצות הברית והשפעתו על כל אחד מאיתנו

  • ערן ניצן
  • מטר
  • 192 עמ'

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?