בילדותי, אחד הספרים האהובים עלי היה פוליאנה מאת אלינור פורטר. זהו סיפורה של ילדה יתומה שאומצה על ידי דודתה המבוגרת. חייה של פוליאנה לא היו קלים, אך לאורך הספר היא מתעקשת לשחק את "משחק השמחה" בו היא מחפשת בכל מצב, גם העגום ביותר, משהו שבו ניתן לשמוח. כדרכם של סיפורי ילדים, פוליאנה מלמדת בהדרגה את תושבי העיירה ואת הדודה הנרגנת, את המשחק שלה ומשנה את תפיסת עולמם. הספר הפך להצלחה מסחררת וגם היום, למעלה ממאה שנה לאחר שיצא לאור, נמצא ברשימת ספרי הילדים האהובים בעולם. בעקבות הפופולריות של הספר, הפך שמה של פוליאנה שם נרדף לאדם חיובי שרואה טוב בכל מצב.
קראתי את הספר מספר פעמים בחיי, ובכל פעם אני נשבית מחדש בחִנהּ של פוליאנה ושל "משחק השמחה", ומחברת וממשיגה מחדש בבגרותי בין המושגים הילדותיים ובין ערכים פסיכולוגיים וחברתיים. בתקופה האחרונה, בה נראה שהתקווה והאופטימיות מתדלדלות וחוסר האונים והייאוש מרימים את ראשם, הרגשתי צורך להתעמק בתקווה, שלעיתים נתפסת כעמדה פסיכולוגית "רכה", לא כמושג מדעי. ואכן, ביומיום אנו עושים שימוש במילים תקווה, אמונה, ציפייה, אופטימיות ומשאלה כמילים נרדפות. אך למעשה, מדובר במושג פסיכולוגי שנחקר רבות.
תאוריית התקווה
אחת מעובדות החיים הבלתי מעורערות היא שגם תוכניות המתוכננות היטב עשויות להשתבש. לצערנו, השנים האחרונות הוכיחו לנו עד כמה זה נכון. ישנם כישורים…
