1. את בנימין הכרתי באוניברסיטה העברית בהר הצופים. בנימין למד בעבר רפואה, היה רופא ילדים שנים רבות וכיום הוא לומד בפקולטה למשפטים. לא הסטודנט הטיפוסי. גם אני לא הסטודנט הטיפוסי אז התחברנו איכשהו. בנימין בגיל של סבא שלי וכשאני כותב את המילים הללו עולה לי בראש מחשבה על גִּילִים, שגיל זה רק מספר. אני לא אוהב את המחשבה הזאת. בדרך כלל היא נאמרת בהקשר מצמצם, כזה שטופח על הגב ופוקד עליו להזדקף כי הוא עדיין צעיר והגיל הוא 'רק' מספר, ותו לא. גיל זה אכן מספר ומספר זה לא רק. המילה מספר מבוססת על המילה סְפָר, שעניינה הוא גבול ותחום. וַיִּסְפֹּר שְׁלֹמֹה כָּל הָאֲנָשִׁים הַגֵּירִים אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַסְּפָר אֲשֶׁר סְפָרָם דָּוִיד אָבִיו. לספירה יש ממד של סְפָר, היא תוחמת את התוכן המנוי, מציבה גבול ויוצקת תוכן לכל סִפרה באשר היא. אגב, בלשון חז"ל עיר סְפָר מבטאת עיר הגובלת במקום שאינו ידידותי. לא גבול פתח תקווה וגבעת שמואל, אפילו לא גבול בני ברק ורמת גן, יותר בכיוון של גבול בין ישראל לאומות (ראו רש"י עירובין מה, א), גבול הטעון שימור (ראו רש"י בבא קמא פג, א). ככה שמספר עשוי להציג גם משמעות לא ידידותית, רוח של סְפָר ופירוד.
2. בשבוע האחרון של הסמסטר, אהרן ברק הגיע להרצות לתלמידי משפטים. ההילה סביב דמותו של ברק בכל מיני מקומות משעשעת אותי. ברק בהאג, ברק מניח תפילין, ברק יורד למפגינים. בעידן הרפורמה המשפטית המחאות זלגו עד ביתו של ברק בתל אביב. מחאות וצהלולים. ברק עורר סערה בריאיון בו שיתף שלא הצליח לאתר שופט מרוקאי שיתאים למינוי לבית המשפט העליון וכל מיני אנשים הגיעו לעשות חפלה מרוקאית מתחת לבית שלו. היו גם מופלטות. בהמשך התקיימו הפגנות תמיכה מתחת לבית של ברק, הפגנה נגד המהפכה המשפטית (ייתכן גם נגד המופלטות, באמת בצק אוברייטד). אהרן ברק ירד והצטרף לתומכים ותיעוד המאורע הסתובב בטוויטר עד שמאן דהו הוסיף לו סאונד של "ימים על ימי מלך תוסיף" בגרסה ישיבתית. זה היה נראה כל כך טבעי. יש הרבה מאפיינים זהים שניתן לאתר אצל ראשישיבעס ושופטים, עוטי הבדים השחורים הארוכים, גינונים מהעולם העליון. לפני כמה ימים, בנימין שאל אם הייתי בהרצאה של ברק. בנימין התרגש מההרצאה. אמרתי לו שלא הייתי, העדפתי ללכת לשמוע הרצאה של ברק אחר, ברק כהן.
3. עו"ד ברק כהן היה מעורב בכל מיני פעולות אקטיביסטיות שנויות במחלוקת, ואני מתנסח בעדינות. בתוכנית שגרירי רוטשילד שבה אני משתתף, הזמינו את כהן לדבר בפני הסטודנטים על ההצעה שלו לפתרון המשבר החוקתי בישראל. כהן מציע היפרדות. בישראל יש כל מיני אוכלוסיות ולכל אחת יש את האידאולוגיה שלה, כל אחת בטוחה שרק היא צודקת. הגיע הזמן להיפרד. לקנטונים, לאוטונומיות, לפדרציה. הדברים של כהן עוררו הרבה תגובות באולם ההרצאות. דיברו שם על מצבנו המעולה בניכוי חרדים וערבים ועל הטרנספר הצפוי מאוטונומיה אחת לאחרת. האזנתי לכל התגובות והרגשתי איזושהי תחושה מייאשת נוטפת מהקירות, נטיפים של פירוד. לאחר שההרצאה הסתיימה חזרתי לבית ודוד בן ארזה שר באוזניות שלי. אלבום הבכורה הקסום של בן ארזה נולד ויצא לאוויר העולם כמתנת יום הולדת של גיל עשרים ושש, מספר ידידותי עם ריח של הויה. גיל זה ממש לא רק מספר, יש לו גם ביטים מיוחדים. דוד מבקש נס יחד עם אמיר שדה, דוד מבקש רחמים יחד עם שלמה קרליבך (סימפול משובח ממש), דוד מבקש להיות, ללא פירוד. תאזינו, חוויה ממש, ממליץ.
