עשו היסטוריה: ההשראה של שרה שנירר

בתחילת שנת תרע"ח התכנסו לראשונה שבע ילדות בחדר קטן, בקרקוב שבפולין, והחלו ללמוד. כיתת הלימוד הצפופה, שהייתה למעשה חדר עבודה של תופרת צעירה, לא השרתה חגיגיות רבה, אבל התופרת שזה עתה הפכה למורה הצליחה בקושי לכלוא את התרגשותה. יום פתיחת הלימודים היה עבורה התגשמות של חלום רב שנים, שמילא את מחשבותיה ושאיפותיה. בית הספר המאולתר שהקימה זה עתה בדירתה עתיד לחולל מהפכה רבתי בדרך החינוך של בנות חרדיות.

את הרעיון למסד לימודים תורניים לבנות לא העלתה לראשונה שרה שנירר. הצעות ברוח זו עלו על שולחן הדיונים של היהדות האורתודוקסית במזרח אירופה כבר למעלה מעשור, מתחילת המאה העשרים. אבל למרות שאלו שהעלו את הרעיון לאורך השנים היו רבנים מוכרים – הבולט שבהם היה המהרש"ם מברז'אן – בכל פעם הצליחה ההתנגדות מהצד השמרני לסכל אותו. ההתנגדות הזו לא התרככה למרות הבעייתיות הברורה במצב החינוך של הבנות במזרח אירופה. כולם היו מודעים לכך שהבנות, גם מהבתים החרדיים ביותר, לומדות בבתי ספר כלליים בשל החיוב החוקי שהוחל באותן שנים. ברור היה לכולם שבבתי הספר הציבוריים הבנות רוכשות ידיעות בספרות ובתרבות המקומית ומנגד אינן לומדות באופן מסודר שום חומר וידע יהודי. המצב הבלתי אפשרי הזה הביא בנות רבות לעזוב את שמירת המצוות, ובמקרים רבים גם להתבוללות. ובכל זאת, התפיסה השלטת הייתה שהקמת בתי ספר תורניים לבנות איננה פתרון לגיטימי, בעיקר בשל האיסור ההלכתי על לימוד תורה לבנות. מה היה הגב הרוחני שעליו ביססה שרה שנירר את ביטחונה בדרך החדשה של 'בית יעקב'?

שרה שנירר הייתה בת למשפחה חסידית מהעיר קרקוב (קראקא בעגה היהודית). אביה היה חסיד צאנז, והוא עמל רבות על חינוכה של ביתו. כמו כל בנות התקופה, גם שרה נשלחה לבית הספר הכללי שבעיר והיא הצליחה בלימודיה. כבר מגיל צעיר ניתן היה להבחין בשני קווים בולטים באישיותה: יראת שמים עמוקה, ואהבת חכמה בלתי נדלית. התכונה הראשונה מבין השתים לא הייתה פופולרית במיוחד בין הילדות שסבבו אותה. שנירר עצמה מזכירה את הכינוי 'חוסעדקא' (חסידונת) שבו זכתה מהן בצעירותה. היא מצידה לא הסתירה את חיבתה ללימוד תורה, ולא נמנעה גם מלהטיף לחברותיה על העיסוק המופרז שלהן בשעשועי הבל. ככל הנראה, אהבת הלימוד של שנירר נבעה הן מהצד הדתי והן מהצד השכלתני באישיותה. עונג שבת האידיאלי מבחינתה היה הקריאה בפרשת השבוע, בספר 'צאינה וראינה' ובספרי קודש אחרים. לצד זאת היא אהבה מאוד לקרוא גם ספרות אירופאית.

התסכול של שרה שנירר הצעירה ממצבן הרוחני של חברותיה, הציף אצלה שוב ושוב את החסר העמוק בחינוך יהודי לבנות. ההכרה בצורך המיידי להקים בתי ספר תורניים לבנות תלווה את שנירר לאורך כל חייה. המחויבות העמוקה שלה לרעיון נשאה פרי, וכאשר נפטרה שרה שנירר בשנת תרצ"ה (1935), פעלו במזרח אירופה כ-300 בתי ספר של 'בית יעקב', שבהן למדו עשרות אלפי תלמידות.

ההתרחבות המהירה של הרשת נזקפת במידה רבה לזכותה של החסות שפרשה עליה תנועת 'אגודת ישראל', ולעידודם של גדולי ישראל כמו ה'חפץ חיים' וה'אמרי אמת' מגור. אולם התמיכה והסיוע הגיעו רק מספר שנים לאחר הקמת 'בית יעקב', כאשר הרשת כבר הייתה מבוססת ומנתה אלפי תלמידות. מהיכן שאבה שרה שנירר את האומץ להקים מפעל מחודש כזה, שרבנים חשובים התנגדו לו לאורך שנים? מקובל לציין בהקשר הזה את הברכה שקיבלה שרה שנירר מהאדמו"ר מבעלזא, הרב יששכר דב רוקח, לפני פתיחת בית הספר. אלא שלמרות החשיבות שבה מזכירה שנירר עצמה את האירוע, לא מדובר בהסכמה ברורה למהלך החדשני. בפתק שנמסר לאדמו"ר נכתב רק על רצונה של שנירר "להדריך את בנות ישראל" בדרך היהדות, ועל כך הוא בירך אותה בהצלחה. את הוודאות בצדקת דרכה היה על שרה שנירר לשאוב ממקורות נוספים.

השראה בווינה

בשנת תרע"ד (1914) פרצה מלחמת העולם הראשונה. אחת החזיתות החשובות בראשית המלחמה התנהלה בקו התפר שבין האימפריה הרוסית לאימפריה האוסטרו-הונגרית. עירה של שנירר, קרקוב, נקלעה למלחמה ונכבשה לזמן מה על ידי הרוסים במהלך המלחמה. בשל המצב נמלטה משפחת שנירר מהעיר ועברה להתגורר בווינה, בירת אוסטרו-הונגריה. השהות הממושכת בעיר חשפה את שנירר בצורה עמוקה ליהדות בסגנון מערב אירופה, שהייתה שונה למדי מזו שבה הורגלה. בקרקוב נקרעו הבנות היהודיות בין שני עולמות מנותקים: השכלה ותרבות פולניים מחד, ושמירת מצוות בסגנון ישן מאידך. אחד הביטויים החריפים לקרע שחוו הבנות היה בשלב השידוכים. נערות משכילות שלמדו לאורך השנים תרבות כללית ללא שום תיווך תורני, התבקשו להניח את כל עולמן התרבותי ולהתחתן עם בחור חסידי במראה וברוח. מעטות הצליחו, כמו שרה שנירר עצמה, להכיל בקרבן את שני העולמות.

בשונה מהמבוכה ביהדות מזרח אירופה, בצד המערבי של היבשת היו הדברים נראים אחרת לחלוטין. כך למשל, בקהילת 'עדת ישורון' שבפרנקפורט פעל כבר עשרות שנים בית ספר יהודי לבנות, מיסודו של רש"ר הירש. יהדות גרמניה פגשה מוקדם יותר ברוחות המודרנה, וכבר הייתה מאורגנת במוסדות ובדרך התמודדות מסודרת עם אתגרי השעה, ברוח 'תורה עם דרך ארץ'. אמנם לא בכל מערב אירופה היה חינוך יהודי מסודר לבנות, אבל היו לכל הפחות דוגמאות מצליחות וותיקות למוסד כזה.

לא רק מוסדות רלוונטיים יכלה שנירר למצוא במערב אירופה, אלא בעיקר רוח. אם במזרח דיברו בית המדרש והמציאות הסובבת בשתי שפות שונות, הרי שבווינה גילתה שנירר שפה תורנית שמדברת גם אל בנות התקופה. בדרך מקרה היא נחשפה, בבית כנסת סמוך למקום מגוריה, לדרשותיו של הרב ד"ר משה דוד פלעש, בוגר הישיבה בפרנקפורט בראשות הרב שלמה ברויאר, חתנו של רש"ר הירש. "מאז שמעתי את ההרצאה הראשונה מפי הרב ד"ר פלעש, נעשיתי אורחת קבועה באותו בית כנסת". תיארה שנירר לימים, "לא הייתי מתחשבת בשום הפרעה ומכשול, לא בכפור החזק ביותר ולא במהומות הקשות ביותר… וככל שהרביתי לשמוע את הרצאותיו ושיעוריו של הרב פלעש, ניקרה יותר ויותר במוחי השאלה: איך משמיעים את כל הדברים הללו באזניהן של בנות ישראל שבפולין?".

באותה תקופה הכירה שנירר גם את ספריהם של רש"ר הירש, ושל הסופר הידוע, הרב ד"ר מאיר להמן, בוגר הסמינר לרבנים בברלין. לימים תיארה כיצד השפיע עליה ספרו של רש"ר הירש 'חורב' בהקמת בית יעקב. מלבד החיבור שלה לתכנים שכתב, התפעלה שנירר גם מדמותו של רש"ר הירש, ומנכונותו להילחם לבדו על האמת בשם התורה.

החיבור בין שנירר לרעיונות 'תורה עם דרך ארץ' מבית מדרשו של רש"ר הירש איננו מפתיע במיוחד. שנירר עצמה הייתה כאמור אשה משכילה וחובבת ספרות, שלא נמנעה גם מלהשתתף בהרצאות באוניברסיטה. "במיוחד הערצתי את היצירות הקלאסיות של הסופרים הגרמניים והפולניים. אהבתי מאוד לקרוא אותן", תיארה שנירר באוטוביוגרפיה שלה, "כדי להרוות את צמאוני לידע הייתי הולכת לאוניברסיטאות הפולניות, מעת לעת, להאזין להרצאות ולשיחות בנושאים שונים. גם בנסיעותי לווינה, על מנת לחדש את מלאי האריגים במתפרה שלי, נהניתי ללכת לאודיטוריום הגדול שב"ביירישעס הוף" (Bayerischen hof, מילולית: בית בוואריה), כדי לשמוע סקירה על ספריהם של הסופרים הגרמניים הקלאסיים".

ההנאה מההרצאות באוניברסיטה לא ביטלה את הבעייתיות שמצאה שנירר בבילוי הזה, אך גם הבעייתיות הזו לא הייתה סיבה מספקת עבורה להימנע מהם במצב העניינים הנתון: "הצטערתי מאוד על כי נאלצתי לבקר במקומות הללו, אך לדאבוני לא היה בנמצא אתר יהודי חליפי אשר יכול היה לספק את צרכיו של הנוער היהודי. לאושרי, החינוך היהודי שקיבלתי שימש כמסננת לתכנים ששמעתי שם. אך מה באשר ליתר הבנות? לו רק יכולתי ללמד אותן את הנושאים אותם השתוקקו להכיר, ובו זמנית להעשיר אותן בחכמת התורה וביופיה של המסורת היהודית. לו רק יכולתי…".

למרות התדמית הצדקנית, שמשקפת צד אמיתי באישיותה, דמותה של שרה שנירר מורכבת יותר מזו שאנו רגילים לדמיין. היא הכילה את המורכבות של חיבה לתרבות כללית, יחד עם ביקורת נוקבת עליה. "נפש יהודית לא תשבע מלימודי חול. רק לימודי קודש ישביעו את רעבונה, כי רק בוראה יכול לדעת במה היא ניזונה. אני מסופקת מאוד אם איזושהי סטודנטית מאושרת לפעמים במידה כזאת, כפי שאני מאושרת בשעה שאני קוראת בספרי הקודש שלנו".

מזרח ומערב

לאחר תקופה שבה שרה שנירר לקרקוב, מוטענת ברעיונות חדשים וביזמות לרוב. היא החלה מכנסת אסיפות כדי לקדם את רעיונותיה בדבר חינוך יהודי מסודר לבנות, וזכתה לתמיכה מצד אמהות שחרדות לעתיד בנותיהן. ניסיונה הראשון להעביר הרצאה לבחורות צעירות זכה דווקא לתגובות זלזול מהמשתתפות. הן הופתעו מהמחשבה שמישהו מצפה מהן להקשיב לשיחה על חשיבותם של הגדרים ההלכתיים שקבעו חז"ל. בעקבות הכישלון ניסתה שנירר פורמט אחר לארגון, והזמינה צעירות לערבי שירה וקריאת פרקים מהנ"ך. הארגון החדש זכה להצלחה ומשך בנות רבות.

שנירר הקימה גם ספרייה לנוער, שכללה ספרים של רש"ר הירש, של הרב להמן ושל אחרים, וגליונות של העיתון היהודי-גרמני 'דער איזראעליט'.

למרות שהצליחה למשוך בנות רבות לארגון, שנירר התאכזבה מההשפעה המועטת שהייתה לפעילות על חייהן של המשתתפות. המסקנה שלה הייתה שעבודה אפקטיבית יותר תהיה חינוך שמתחיל עם הילדות הקטנות, ולא כזה שפונה לצעירות שכבר התרחקו משמירת ההלכה. היא הצליחה לקבל את ברכתו של האדמו"ר מבעלזא בלי לפרט את תכניותיה המדויקות, ופנתה לגיוס תלמידות לבית הספר. בשכנוע ההורים נעזרה ברבנית צעירה ממשפחת הלברשטאם, קרובה של אדמו"רי צאנז. עד מהרה נמצאו שבע ילדות ראשונות, שהרכיבו את קבוצת היסוד של 'בית יעקב'. השמועה על בית הספר עשתה לה כנפיים, ומספר התלמידות בחדר העבודה של שרה שנירר צמח במהירות. זמן קצר לאחר היווסדו מנה בית הספר ארבעים תלמידות, ביניהן גם כאלה שנשלחו מחוץ לעיר.

ד"ר איריס בראון, מרצה בכירה בחוג ליהדות בקריה האקדמית אונו, כתבה מספר מאמרים על שרה שנירר ותנועת בית יעקב בפולין ובארץ ישראל. בראיון איתה היא מסבירה כיצד בית יעקב של שנירר נשען על המודל הגרמני. "אם שרה שנירר מחפשת מודל חיקוי למיזם שלה היא מוצאת אותו בגרמניה. במזרח אירופה אין משהו דומה להתבסס עליו, ומה שעומד לנגד עיניה הם בתי הספר בגרמניה, כמו בית הספר בפרנקפורט של הרב הירש, שבו הבנות לומדות".

בראון מספרת שהמתח בין מזרח למערב התבטא בחילוקי דעות בהנהגת התנועה לאחר כמה שנים. "שרה שנירר נתפסת, ובצדק, כמייסדת בית יעקב. אבל ההתפתחות המשמעותית של רשת בתי הספר הגדולה בכל רחבי אירופה, וגם מעבר לים, לא מתרחשת בשנים הראשונות. התהליך הזה קורה רק אחרי שהיא מקבלת תמיכה מאגודת ישראל המקומית, כמה שנים אחרי שהיא פותחת את בית הספר, ובעיקר אחרי שאגודת ישראל העולמית לוקחת תחת חסותה את בית יעקב ב-1924. זה סיפור מפתיע בפני עצמו וגם הצלחה אדירה של שנירר. מי שנכנס לתמונה בשלב הזה הוא ד"ר ליאו שמואל דויטשלנדר, מנהל קרן התורה של אגודת ישראל. בית יעקב נכנס תחת קרן התורה ודויטשלנדר לוקח את הסיפור הזה באופן אישי, כי הוא בעצמו חשב על המצב של חינוך הבנות והחובה לתקן אותו. הוא נרתם לכל הסיפור של בית יעקב והקפיץ את המיזם לשלב אחר".

הביקוש הגובר לבשורה המהפכנית של שרה שנירר הביא אותה לזרז הליכים ולהכשיר תלמידות צעירות לתפקידי הוראה. כך נפתחו סניפים ראשונים של רשת בתי הספר, והמיזם התפשט במהירות בין הערים. לאחר כארבע שנים של פעילות פתחה שנירר סמינר למורות, על מנת לשלוח אותן להקים בתי ספר נוספים. בשנת תרפ"ד, כשש שנים לאחר שבית הספר הראשון נפתח, נפגשה שרה שנירר עם ד"ר שמואל דויטשלנדר, מנהל 'קרן התורה' של 'אגודת ישראל', ופעיל בתחום החינוך. בתקופה זו כבר הכשיר הסמינר של שנירר 22 מורות, ורשת בתי הספר מנתה אלפי תלמידות. דויטשלנדר התגייס למשימת ההרחבה והביסוס של הרשת, וניהל לשם כך סמינר קיץ מקצועי להכשרת מורות. דויטשלנדר גדל בגרמניה והיה בוגר אוניברסיטת ברלין. הוא דאג לכך שאת ההכשרות בסמינר יעבירו אנשי מקצוע מוכרים, בעיקר ממערב אירופה. כך המשיכה רשת בתי הספר לצמוח בקצב מהיר משנה לשנה, עד פרוץ מלחמת העולם השניה והשואה.

דויטשלנדר עצמו מגיע ממערב אירופה, לעומת שנירר שמגיעה מקרקוב. איך משפיע הפער הזה ביניהם?

"מה שעומד לנגד עיניו של ליאו דויטשלנדר, עוד יותר מאצל שרה שנירר, היא שיטת תורה עם דרך ארץ. הוא לא מכיר משהו אחר והוא מגיע עמוק משם. גם אצל שרה שנירר זה קיים. היא פחות משכילה ממנו, אבל כל הספריה שלה בתחילת הדרך מורכבת מסטנסילים של הרב הירש שמהם היא מלמדת, והיא מבקשת שישלחו לה ספרים מגרמניה. כשהוא נכנס לתמונה, ההיבט הזה של הסתמכות על גרמניה מתעצם. כאן יש ביניהם פערים מסוימים. היא יותר שמרנית, היא מגיעה מבית חסידי ורואה את הדברים קצת אחרת".

הפערים האלו הגיעו לרמה של ויכוחים מעשיים?

"בחברה החרדית יש נטיה לעשות הרמוניזציה ולא להדגיש מחלוקות, כך שאין לנו כמעט עדויות על הנושא הזה. יש רמזים במקורות שונים לוויכוחים, וגם לתחושה שד"ר דויטשלנדר לא מקבל את ההערכה והמקום שלו כמי שדחף את בית יעקב והביא אותו לאן שהוא הגיע אליו. אפשר להתרשם שהייתה הערכה הדדית ביניהם, ולצידה היו חילוקי דעות".

אבל אנחנו לא יכולים להצביע על ביטוי מעשי להבדלים ביניהם.

"הם נפטרו באותה שנה, תרצ"ה (1935). דויטשלנדר נפטר כמה חודשים אחרי שנירר, כך שלא הייתה לו הזדמנות להנהיג את התנועה הזו לבד. מי שנכנס לנעליו היה הרב יהודה לייב אורליאן שהיה חסיד גור, והוא למעשה משנה את התמונה לחלוטין. צריך גם לזכור שבשלב הזה אנחנו בפתח מלחמת העולם השניה והשואה, כך שאין כאן התנהלות רציפה ונורמלית שאפשר להצביע עליה. אבל הוא חסיד גור מאוד שמרן, והוא כנראה לא מחבב את דויטשלנדר כי הוא לא מזכיר אותו אפילו פעם אחת בכתביו. גם כשהוא רוצה להתפלמס על הנושא של 'תורה עם דרך ארץ' בהקשר של בית יעקב, הוא מזכיר את ר' יצחק ברויאר, שהקשר שלו לנושא עקיף ביותר. הוא לא מפנה לדויטשלנדר, וכאילו מוחק אותו".

היחס ללימודי חול

לאחר הפטירה של שנירר ודויטשלנדר שהובילו את התנועה בראשיתה, נוצרו דיונים על האידיאולוגיה שלה?

"כבר בהספדים על שרה שנירר, אחד מהם של דויטשלנדר, יש ויכוח בשאלת דמותו של בית יעקב ודמותה של שרה שנירר. אורליאן משדר תמונה לפיה כל לימודי החול שמלמדים הם רק בדיעבד, כשלאמיתו של עניין המורה היא תחליף לאמא ולבית, ולא מדובר במשהו מקצועי. דויטשלנדר מדבר על תורה עם דרך ארץ לכתחילה, במובן של השכלה כללית. הגישה שלו מסתמכת על פרשנות לרש"ר הירש, ולפיה לימודי החול הם חלק ממשהו רחב ועקרוני. במובן מסוים הם חלק מהקודש. הגישה הנגדית הייתה שלימודי החול נפרדים לגמרי מהקודש, והם נעשים רק בלית ברירה כדי להסתדר בעולם ולהתמודד עם החובה החוקית".

ומה המבט שרואים אצל שרה שנירר? מחד יש אצלה ניסוחים שההשכלה הכללית היא אמצעי למשוך את הבנות, אבל היא עצמה אהבה ספרות כללית והלכה להרצאות כאלה.

"זה לב העניין. אני חושבת שהיא לא הייתה מספיק מודעת לנושא הזה. זה המודל היחיד שהיא הכירה. כל דבר ששימש למשוך את הבנות קדימה היה צריך לעשות בו שימוש מבחינתה. היא רצתה להקנות השכלה אבל לשמור מאוד על היידישקייט, ולכן למשל היא התעקשה ששפת הלימוד תהיה אידיש, למרות שזה לא היה מובן מאליו. בגלל הפיקוח הממשלתי הלימודים בבית יעקב היו ברמה מאוד גבוהה, והן למדו את כתבי רש"ר ואחרים בשפת המקור הגרמנית. אבל היא מתעקשת ששפת הדיבור בבתי הספר תהיה יידיש. בשלבים הראשונים הרבה מהמורות שמגיעות ללמד, מגיעות מגרמניה, ובכלל מדובר במורות שלמדו בבתי ספר ציבוריים. לוקח זמן עד שהיא מוציאה קאדר של מורות שגדלו בתוך המערכת. כך שהמורות הן משכילות והדיבור על שמרנות מוחלטת בהיבט הזה פחות רלוונטי.

"אגב, דואליות מסוימת אפשר לראות גם בפניה שלה לציבור. היא מסתובבת ברחבי אירופה למשוך בנות לבתי הספר, ואפשר לראות איך הדברים שלה משתנים בהתאם לקהל היעד. כשהיא פונה לשמרנים היא מדברת על לימוד התורה בבתי הספר, ואם היא מדבר אל קהילה פתוחה יותר היא מדגישה את הרמה הגבוהה של לימודי החול. נורא חשוב לה שבנות יהודיות יקבלו חינוך יהודי. הסיפור של ההשכלה הכללית והיחס המדויק אליה פחות מרכזי מבחינתה".

זה מבחינה מעשית, אבל מה התפיסה העקרונית שלה על השכלה כללית?

"זה לא ברור במאה אחוז. יש צדדים שמראים שזה מאוד משך אותה, היא הלכה לשמוע הרצאות באוניברסיטה הפתוחה והייתה קוראת הרבה. אבל מצד שני הקריאה שלה היא בעיקר ספרות תורנית: פרשת שבוע, אגדות חז"ל ו'צאינה וראינה'. היא גם מדגישה שהטעם בחיים מגיע מהתורה. הרצאות ודברים כאלה זה טוב ויפה ומעניין, אבל לא מה שנותן לה את הדרייב. שורש נשמתה זה בעולם התורה, למרות שהיא לא רואה בדברים האלה משהו פסול עקרונית".

ההתנגדויות למיזם החדשני לא פסקו במהירות, וחלקן היו חריפות ונוקבות. חלק מהמתנגדים, וביניהם האדמו"ר ממונקאטש, ה'מנחת אלעזר', שנודע בקנאותו, כינו את בתי הספר של הרשת 'בתי עשיו'. גם חסידי בעלזא התנגדו להקמת בתי ספר של 'בית יעקב' בגליציה, וטענו שברכת האדמו"ר לשרה שנירר לא הייתה הוראה כללית בעד המיזם, אלא ברכה פרטית להצלחה בחינוך.

עם זאת, המנהיגים המרכזיים של יהדות אירופה תמכו באופן נלהב ב'בית יעקב', ובראשם ה'אמרי אמת' מגור וה'חפץ חיים'. בתוך שנים ספורות הפך חלומה של שרה שנירר למציאות חיים חדשה עבור עשרות אלפי בנות.

שרה שנירר מיזגה באישיותה יראת שמים חריגה, פתיחות מחשבתית ואהבת החכמה. בעזרת רעיונות וכלים חדשים שאליהם נחשפה בתקופת הפּליטוּת שלה בווינה, היא הצליחה להציל בתוך תקופה קצרה עשרות אלפי בנות, ולשנות מהיסוד את מצב החינוך של בנות חרדיות במזרח אירופה.

מקורות

• אם בישראל, כתבי שרה שנירר, הוצאת נצח
• שאוני בלבכן, פרל ביניש, פלדהיים
• 'משהו חדש לגמרי', רחל מנקין, כתב העת 'מסכת'