צבעים של ארגון

הצבעוניות שאני בוחרת עליזה ובטוח משחררת אדרנלין או דופמין (מה שזה לא יהיה). עושה לי טוב לראות את הכל מסודר. לראות שיש זמן לכל דבר. זה לא שאני לא גמישה. ברור שאני מתגמשת בימים אם צריך. אבל הסדר הזה עושה משהו

אולי יעניין אותך גם

היום בבוקר קמתי במרץ לסדר, עשייה ותכנון. מכירים את זה? שאתם קמים בבוקר, מעיפים את השמיכה בכזו התלהבות שהיא פוגעת בתקרה, ועד שהיא נוחתת חזרה למיטה אתם כבר בחוץ. כך קמתי היום במטרה לנהל נכון את כל מה שלא מנוהל אצלי. טוב, לפחות את הרוב.

הפעלתי מוזיקה (אברהם פריד שמתנגן עד עכשיו! שעות! כמה מוזיקה הוא יצר! חייבת לו תודה) הכנתי ארוחת בוקר והתיישבתי לאכול. זה כלל מספר אחת כשאתם רוצים יום עם ריכוז ועשייה, בטח אם כדור קטן הולך לעזור לכם בזה. 

וכשהדלת נסגרה מאחורי נשיקות יום מקסים שעפו באוויר, התיישבתי לכתוב במחברת. חלקה, כי אני פחות אוהבת שורות (מרגיש לי שזה תוחם אותי ממש) תנו לי לכתוב איך שאני רוצה. ואחרי שכתבתי את דפי הבוקר שלי (למי שלא שמע על המושג, תבדקו אותו ב'דרך האמן' של ג'וליה קמרון) פתחתי מחברת אחרת שבכל דף כתוב משהו אחר, דפדפתי לעמודים ריקים, הפעם עם נקודות (אוהבת נקודות!) והתחלתי לתכנן את הימים שלי. כעצמאית, יש עלי הרבה תפקידים, כל שעה אני מחליפה כובע. לפעמים, מרוב שאני עושה הרבה דברים אחרים אני מרגישה שכבר אין לי זמן לעשות את מה שאני באמת רוצה (שזה כמובן ליצור) ולכן החלטתי להקדיש זמנים לכל תחום. עד  כמה שאני לא אוהבת מסגרות וריבועים וקווים, הם אלה שממקדים…

הקריאה למנויים בלבד

גם אתה יכול להיות מנוי ב ₪1
לחודשיים ראשונים

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?