האם יצא לכם להיתקל בספר ילדים חרדי שמביא את קולותיהם האותנטיים של ילדים להורים גרושים? כנראה שלא. גירושין הוא נושא שעדיין לא הגיע לליבת ספרות המיינסטרים החרדית, בוודאי לא לספרות הילדים.
מי שפרצה את הטאבו הזה הייתה הסופרת דבורי רנד בספרה האחרון לילדים 'בחצר האחורית', בו מתוודעים הקוראים לעלילותיהם של יוני וניני שחר, שהוריהם התגרשו. "כי יש מציאות כזאת. ומגיעה לה לגיטימציה. ויש ילדים שחיים בה. ומגיע להם מקום", כתבה רנד בתגובה לקוראות שתהו למה להציג לילדים שהוריהם אינם גרושים את המציאות של ילדים הנעים ונדים בין שני בתים.
"בחצר האחורית לא נועד רק לילדים המתמודדים. הוא נועד לכולם, גם לילדים שלא חווים את המציאות הזאת. כי פחד מהמציאות הזאת, רתיעה ממנה, ניסיונות לא לדבר עליה, לא לתת לה מקום, לא יגדלו לנו ילדים טובים יותר. ילדים טובים יותר גדלים במציאות לא מושלמת, מציאות שבה יש ילדים מיוחדים, והורים חולים, ועוני, וסבל, ועולם הזה שאינו תקין ומחכה מאד לגאולה".
יחד עם הספר, רנד הכריזה על מבצע מיוחד בשם 'אצלנו בבית' שמזמין ילדים להורים גרושים לספר על עצמם ולהיכנס להגרלה. את הסיפורים ששלחו הילדים היא ערכה לחוברת מיוחדת בשם 'אצלנו בבית', שעוצבה על ידי בתה וניתנת להורדה חינמית באתר שלה.
"המבצע 'אצלנו בבית ובחצר האחורית' שהוליד את כל הסיפורים בחוברת נולד מהחלום לתת מקום לכל הילדים והילדות שגדלים במשפחות חד הוריות", אומרת רנד. "לעתים רחוקות מדי קולם מקבל מיקרופון או במה, כי הם הם, הילדים של 'ההם'. לא פה. פה הם ילדים של השם. הוא אוהב אותם, והוא נותן להם מקום בעולם הזה, הלא מושלם".
עיון ב'אצלנו בית' הוא יציאה לטיול בנוף אנושי שבדרך כלל נסתר מעינינו. החל ממילותיו הילדותיות המתוקות של שמואל בן השש: "יש לי שלושה אחים. אבא ואמא שלי הם הורים גרושים. לפעמים אני מרגיש מאד לבד כי שני אחים שלי גרים אצל אבא שלי וחוץ מהם יש לי רק עוד אחות וזה לא אותו דבר", דרך המסר שובר הלב של יעקב בן השבע: "אני לא מכיר את אבא שלי. הוא ברח לחו"ל כשהייתי תינוק. אמא שלי עגונה. אני מכיר את אבא רק מהתמונות שאמא הראתה לי", ועד המילים הבוגרות של ריקי בת ה-19, שמתבוננת לאחור על ילדות של אבא על תקן אורח: "לא הבנתי מה זה הבדלה רגילה, קידוש. איך נראית הדלקת נרות חנוכה משפחתית, איך אבא נוטל ארבעת המינים בסוכות. כשלמדנו דיני בדיקת חמץ בכיתה, לא הבנתי איך זה נראה באמת. לא האמנתי שזה יקרה אי פעם בבית שלי. כשחברות שאלו אותי אם אבא לובש קיטל ביום כיפור, איבדתי מילים. מעולם לא ראיתי את אבא בימים הנוראים. ומעולם הוא לא בנה לי סוכה. כשהוא בנה, היום אני יודעת, היא לא הייתה סוכת שלום".
רנד מספרת כי קיבלה תגובות רבות על החוברת מאז התחילה הפצתה. "אישה אחת, בת שלושים ושש (!), נשואה עם ארבעה ילדים, כתבה לי בעקבות המבצע. סיפרה שהיא בת למשפחה חד הורית, ובמשך שנים זה היה טאבו בינה ובין בעלה. הוא לא בא מרקע זהה, והיא לא התכוונה לפתוח את הנושא. זה היה פצע, מבחינתה, וסוד, ומשהו שצריך להתבייש בו. היא קנתה את 'בחצר האחורית' לעצמה, נתנה לילדים לקרוא. עדיין לא העזה לדבר על הספר בקשר אליה. רק כשהחוברת הופצה, היא הדפיסה, ביקשה מבעלה לקרוא, אמרה לו: 'זאת אני'.
"באירוע מסוים פגשתי אמא אחרת, שהבן שלה כתב לי סיפור ארוך. אמרה לי שזאת הפעם הראשונה והיחידה, בינתיים, שהוא פתח את הנושא של ההורים הגרושים. לא הסכים לדבר על זה עם מטפל או איתה. ורק כשהוא ראה את המבצע והבין שהולך להיות מקבץ סיפורים של ילדים כמוהו, הוא נדלק פתאום, כתב. התרגש נורא כשהחוברת הופצה.
"זה אחד הדברים שתופסים אותי ממש – כל המיילים מילדים למשפחות חד הוריות שאני מקבלת. השמחה שלהם במקום הקטן שהם מקבלים בספרים שלי. ההתרגשות שמישהו מזכיר אותם בכלל, מישהו חושב שהם שווים מילה. האמביוולנטיות קורעת אותי. שמחה שהם שמחים. עצובה שהם מתרגשים. כי זה רק אומר מה שכבר ידעתי אבל הייתי מעדיפה לגלות שאני טועה: שזה לא מובן מאליו בשבילם שיש להם מקום, וקול. שהמציאות שהם חיים בה היא מציאות לא הוגנת ולא תקינה, מציאות שבה ילדים מרגישים 'סוג' ב' ו'מוקצה' רק בגלל המצב המשפחתי של ההורים שלהם".
להורדת 'אצלנו בבית': [פתח קישור]
