רוח הבליץ: מה שההיסטוריה מלמדת אותנו על חוסן בשעת משבר

איך שרדו עמים אחרים תקופות משבר קשות מנשוא? מהבליץ על לונדון שהרג עשרות אלפים אבל לא הכניע את הרוח הבריטית ועד החוסן שמפגינים תושבי אוקראינה בימים אלה, יצאנו לאסוף תובנות עבור ההתמודדות הנוכחית שלנו, כאן בישראל

אולי יעניין אותך גם

לונדון, 1941. מטוסי ה'לופטוואפה', חיל האוויר של גרמניה הנאצית, צוללים מעל ראשם של בני העיר בכל יום ומפציצים אותה, כמו גם כמה ערים מרכזיות נוספות. ישנם ימים שבהם מאות נהרגים. ישנם ימים שהמספר עובר את אלף הנרצחים. אבל כשהם מסתתרים בחדרים פנימיים בבתיהם, במרתפים, או במנהרות ה'אנדרגראונד', הרכבת התחתית, שהפכו ליעד-מקלט מועדף על רבים, הבריטים היו עסוקים בתחום שיחה פופולרי אחד: בדיחות. והרבה מהן.

תמה חוזרת על עצמה בבדיחות: לונדוני נכנס לשירותים, אך רץ החוצה כשמכנסיו משתלשלות, משום שעליו להסתתר מתחת שולחן כבד בשל אזעקה.

ישראל, אוקטובר 2023: כשהאזעקות מעוטף עזה ועד תל אביב לא מפסיקות לילל, ישראלים מתבדחים ביניהם ברשתות החברתיות על הזמן המועדף למקלחת. אלדד סיטבון, המכונה 'מואיז הקטן', מפעיל את מומחיותו לנתונים מימי הקורונה וביחד עם יובל הרפז, שותפו למשימה מאותם ימים, הוא מרכז לנו את המידע ויוצר גרף ברור שמרמז מתי אפשר להיכנס למקלחת בלי שיהיה צורך לברוח ממנה בטרם הסתיימה.

בעודנו מוחים את הדמעות שלא מפסיקות לזלוג, עם ישראל מחפש את הדרך לחוסן. להישרדות. ליכולת להתגבר ולהמשיך לחיות גם כשמתינו עדיין נאספים ואיום של מלחמה קשה עודנו מוחשי מאוד. איך שרדו עמים אחרים שהתמודדו עם תקופות קשות כאלו? התבוננות בתקופות כאלה, מן העבר הרחוק והקרוב, יכולה ללמד אותנו כמה נקודות לחיזוק ההתמודדות בתוכנו.

אלמנט…

הקריאה למנויים בלבד

גם אתה יכול להיות מנוי ב ₪1
לחודשיים ראשונים

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?