הַאִם צָפִית כָּזֶה עָתִיד
אוֹ לֹא הֵעַזְתְּ לְקַוּוֹת? …
ל. לנדאו (נכתב במקור לתנועת "בתיה", על שרה שנירר)
שורות ההמנון האל-מותי הזה הן פס הקול של ילדותי כבת בית יעקב, וכמוני של דור שלם. שרנו אותו במעמד ה"עלייה לבתיה" – אירוע הדגל של תנועת הנוער של "בית יעקב", באירועים בית ספריים שונים, ובעיקר – ביום הפטירה של המייסדת הגדולה שרה שנירר, יום כ"ו באדר א'. במבט פשוט על המוטיבים החוזרים בשיר, אלה שהצליחו לגרום ללבבות צעירים רבים כל כך לפעום בהתרגשות, ניתן למצוא בקלות פטריוטיות, נאמנות לסמל ונשיאת עיניים לדמות מופת נערצת.
אבל היום, כשאני מביטה בו, אני נאחזת בעיקר בבית הראשון ובשאלה שבסופו. האם חזית, שרה שנירר, כזה עתיד? ומה היה לך לומר על פניו של "בית יעקב" כפי שהן נראות היום, ושל חינוך הבנות החרדיות בכלל?
את בית יעקב הראשון פתחה שרה שנירר ב-1918, מאה אחת אחורנית. בעולם שנראה רחוק מזה שאנחנו חיים ומחנכים בו כיום, ועם זאת דומה לא מעט. את הצורך שמביא אותה לפתוח מוסד חינוכי-תורני לבנות, תלתה שרה שנירר קודם כל בהיעדר השכלה תורנית רחבה, משמעותית ומספקת לבנות: "הליקוי העיקרי נעוץ בזה שבנותינו יודעות מעט מאוד על עברנו המפואר, וזה מרחיק אותן מן העם ומסורתו. אילו היה להן מושג ראוי ורחב…כי אז היו פני הדברים אחרים…
