שהרבים צריכים לו

משאית הפתיעה בדיוק כשהתחלנו לצאת אל הצומת ושפכה חמתה על העצים והאבנים של הרכב, שסיים באותו המעמד את תפקידו בעולמנו ויצאה נשמתו באחת.

אולי יעניין אותך גם

בחור עומד בתפילה נרגשת, דומע את נפשו בתפילת נעילה, מגביה עצמו מעלה עם כל רקיע ורקיע משבעת המדורים בהם שכינה עולה עם קריאת "ה' הוא האלוקים", ולפתע יד מונחת על כתפו, "מה אתה בוכה? עוד חצי שעה מתחיל בין הזמנים"…

כך פחות או יותר הרגשתי ברגעים בהם ישבתי לכתוב את הטור הזה. מילים לגיליון אלול, בעיצומה של חופשה משפחתית. במחשבה שניה אולי העיתוי יצא לטובה כיוון שבסיומה של החופשה בצאתנו עם כל הכבודה לתפוס איזה מעיין אחרון קטן לפני שחוזרים הביתה, קפץ עלינו רוגזה של תאונת דרכים. משאית הפתיעה בדיוק כשהתחלנו לצאת אל הצומת ושפכה חמתה על העצים והאבנים של הרכב, שסיים באותו המעמד את תפקידו בעולמנו ויצאה נשמתו באחת.

מֵרָחוֹק כָּל דָּבָר נִרְאָה נֵס, כותב יהודה עמיחי, אֲבָל מִקָּרוֹב גַּם נֵס לֹא נִרְאֶה כָּךְ.
אֲפִלּוּ מִי שֶׁעָבַר בְּיַם-סוּף בִּבְקִיעַת הַיָּם
רָאָה רַק אֶת הַגַּב הַמַּזִּיעַ שֶׁל הַהוֹלֵךְ לְפָנָיו.

ישבנו שם בצד הצומת, עלובים וחסרי אונים, בריאים ושלמים אך עדיין לא מכירים בניסנו. רק עכשיו כשאני יושב לשחזר ולכתוב עולה ומפעמת בי עוצמת גדולת האדם שהתגלה בטוב לבו באותה השעה.

ראשונה היתה זו מלאכית בשם מוריה שעצרה את כל הצומת וידאה שכולנו יוצאים מהרכב והמשיכה לארגן את האירוע-תיאום-משטרה-מזיגת שתיה קרה-וכל מה שצריך לעשות בזמן אמת, היא היתה האישה במקום שהאנשים נאלמים. (גם…

הקריאה למנויים בלבד

גם אתה יכול להיות מנוי ב ₪1
לחודשיים ראשונים

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?