את זאבי פגשתי יומיים אחרי הטבח המחריד בדרום, במקום הנורא ביותר שניתן להיות בו – 'מחנה שורה' של הרבנות הצבאית, המקום בו מתבצעת עבודת הקודש של זיהוי גופות הנרצחים במסע הטבח. הוא חרדי, תושב בית שמש, בן 27, נשוי פלוס 2.
השעה הייתה מעט אחרי חצות הלילה והוא בדיוק סיים משמרת ארוכה וקשה במתחם הזיהוי. "העברנו פה רק בשעות האחרונות יותר מ-300 גופות", הוא מספר במבט מושפל. ולא, הוא לא שירת בצבא. "האמת היא שזה דבר שאפילו לא חשבתי עליו אף פעם", הוא משתף. "בתור בחור למדתי בישיבה, אחרי החתונה ישבתי שנתיים בכולל ואז יצאתי לעבוד כדי להביא קצת כסף הביתה. כל העניין הזה של צבא, זה משהו שאפילו לא היו לנו בבית דיונים של בעד ונגד. כמו נגיד הופעה של זמר שאני מאוד אוהב שמתרחשת בשבת, שזה דבר שברור לי שלא אלך וממילא זה לא קשור אלי, כך גם צבא. לא הייתי נגד, פשוט לא באמת הייתה לי שום סיבה להיות בעד".
אבל אז הגיע הטבח המחריד והאיום הקיומי על מדינת ישראל הפך למוחשי מתמיד. "כשיצאה השבת והבנתי את ממדי הזוועה, לקחתי את הרכב ופשוט נסעתי. לא ידעתי אפילו לאיפה לנסוע, אבל קודם כל יצאתי מהבית. הרגשתי שאין שום סיכוי שאני נשאר בבית במצב כזה. אין מצב שאני אלך רגיל לעבודה…
