שירת העצבים 

רוב האוכלוסייה בעולם מדרגת את המוזיקה כאחת מחמש ההנאות הגדולות בחיים. כיצד מהלכת עלינו המוזיקה קסם?

אולי יעניין אותך גם

בשנת 1943 הגיעו לארץ "ילדי טהראן", למעלה מ-700 ילדים ניצולי שואה שהוברחו מפולין דרך איראן ונקלטו במוסדות חינוכיים בארץ ישראל. במסגרת לימודיה בסמינר למורות, הוטל על סבתי ללוות כיתת ילדים אלה. משימה זו הייתה מאתגרת שכן הילדים היו יתומים שעברו תלאות וזוועות. על קשיים רגשיים אלה נוספו קשיי שפה, שכן הם דיברו פולנית ומעט יידיש בעוד המורות דיברו עברית. לאחר ניסיונות רבים, סבתי מצאה דרך לעקוף את מכלול הקשיים באמצעות מוזיקה. בעזרת נגינה בחלילית, שירה ורגישות רבה, היא הצליחה לחדור את החומות ולשקם את הנפש.

בסקר עולמי שנערך, עשרות אלפי אנשים התבקשו למנות באופן חופשי מה הן ההנאות בחייהם, אותן הפעילויות הגורמות להם לשמוח. 97% מהנשאלים דרגו מוזיקה כאחת מחמש ההנאות הגדולות. ממצא זה חוצה ארצות, תרבויות, דתות ומגדרים ומוכיח את האמירה שמוזיקה היא אוניברסלית. ממצא זה הוביל חוקרים להגדיר את אותם 3% שלא מנו מוזיקה כאחת מהנאותיהם, כסובלים מתופעה בשם "אַנְהֶדוֹנְיה מוזיקלית". מה אם כן יש במוזיקה שהופכת אותה לכל כך מפעימה?

הכ(ק)ול בראש

ישנם מעט מאוד גירויים המעוררים את המוח כמוזיקה. זוהי אחת הפעולות המורכבות והמאתגרות נוירולוגית. אנו לא מרגישים זאת, אך בהאזנה למוזיקה המוח שלנו פעיל ועסוק בקליטה, בעיבוד ובחישוב הגירויים אליהם אנו חשופים. זוהי אחת הפעולות המעטות המפעילות כמעט את כל חלקי המוח ודורשת תקשורת…

הקריאה למנויים בלבד

גם אתה יכול להיות מנוי ב ₪1
לחודשיים ראשונים

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?