בשנת 1943 הגיעו לארץ "ילדי טהראן", למעלה מ-700 ילדים ניצולי שואה שהוברחו מפולין דרך איראן ונקלטו במוסדות חינוכיים בארץ ישראל. במסגרת לימודיה בסמינר למורות, הוטל על סבתי ללוות כיתת ילדים אלה. משימה זו הייתה מאתגרת שכן הילדים היו יתומים שעברו תלאות וזוועות. על קשיים רגשיים אלה נוספו קשיי שפה, שכן הם דיברו פולנית ומעט יידיש בעוד המורות דיברו עברית. לאחר ניסיונות רבים, סבתי מצאה דרך לעקוף את מכלול הקשיים באמצעות מוזיקה. בעזרת נגינה בחלילית, שירה ורגישות רבה, היא הצליחה לחדור את החומות ולשקם את הנפש.
בסקר עולמי שנערך, עשרות אלפי אנשים התבקשו למנות באופן חופשי מה הן ההנאות בחייהם, אותן הפעילויות הגורמות להם לשמוח. 97% מהנשאלים דרגו מוזיקה כאחת מחמש ההנאות הגדולות. ממצא זה חוצה ארצות, תרבויות, דתות ומגדרים ומוכיח את האמירה שמוזיקה היא אוניברסלית. ממצא זה הוביל חוקרים להגדיר את אותם 3% שלא מנו מוזיקה כאחת מהנאותיהם, כסובלים מתופעה בשם "אַנְהֶדוֹנְיה מוזיקלית". מה אם כן יש במוזיקה שהופכת אותה לכל כך מפעימה?
הכ(ק)ול בראש
ישנם מעט מאוד גירויים המעוררים את המוח כמוזיקה. זוהי אחת הפעולות המורכבות והמאתגרות נוירולוגית. אנו לא מרגישים זאת, אך בהאזנה למוזיקה המוח שלנו פעיל ועסוק בקליטה, בעיבוד ובחישוב הגירויים אליהם אנו חשופים. זוהי אחת הפעולות המעטות המפעילות כמעט את כל חלקי המוח ודורשת תקשורת…
