כשאני צופה בסרטונים מקפיאי הדם של פראי אדם ישמעאלים המבקיעים את דרכם בשדות העוטף, ממהרים לשפוך דם, עובר לי לפעמים בראש, אודה ואבוש, רצון להבין מה עובר להם בראש. להיכנס למוח של רוצח. זה אמנם לא רעיון מבריק, והניסיון לחשוב על מניע שייך יותר לפרקליטי השטן מאשר לכותב טור שמנסה לפתוח בתובנה. ובכל זאת: מה עובר בראש של עזתי, הבזוי שבערביי האזור, שנוא לרוב אחיו, מי שגדל בין ביבים ותהומות שנאה, כשהוא דוהר בדרכו לטבוח ולרצוח.
גן העדן באסלאם מבוסס בעיקר על פנטזיה. הדמיון המזרחי מפותח כידוע, תפיסת המציאות מעורפלת וניתנת לפרשנות, שקר והגזמה מופיעים בשגרה, ובין השחור ללבן מתקיימים אינספור גוונים של אפור, ואופל. אין פלא שהיעד הסופי המתוק מכולם, הוא הקרבה לאלל-ה המפנק את מאמיניו בשפע תענוגות, מאכלים משובחים ותאוות בשרים. אתן לרמב"ם לנסח, כי אותו אי אפשר לתקן מטעמי נימוס ו-PC: "שמא תקל בעיניך טובה זו, ותדמה שאין שכר המצוות… אלא להיות אוכל ושותה מאכלות טובות, ובועל צורות נאות, ולובש בגדי שש ורקמה, ושוכן באהלי שן, ומשתמש בכלי כסף וזהב ודברים הדומים לאלו, כמו שמדמין אלו הערביים הטיפשים האווילים השטופים בזימה…".
דיינו במוסלמים, יכלו נא במהרה כבקשתנו: 'כַּלֵה שֵׂעִיר וְחוֹתְנוֹ'. בואו נדבר עלינו. איך אנחנו תופסים שכר ועונש, עד כמה הגיהנום שלנו מפחיד, ולמה גן העדן נראה…
