שני אמנים חוזרים בתשובה מגיעים לישראל מיבשת אמריקה, מגיבים לעולם החרדי בסגנונות שונים ובנקודות מבט ייחודיות, ונפגשים לראשונה בגלריית המקלט בירושלים. כמו שנאמר: 'עיר שחוברה לה יחדיו'.
יוסף אפודקה מצייר בנוסטלגיה מודרנית סצינות פנים-שטעטליות חרדיות. אפילו את הכותל המערבי הוא מצייר במבט לא שגרתי, מלמטה, למעלה או הפוך, כשהשטריימלים נראים כמו עיניים במבט-על. שמו המקורי של אפודקה היה אמריקנו, אמן אוטודידקט שהתגורר עד לפני שנים אחדות בלוס אנג'לס קליפורניה, סיים תואר ראשון בחינוך באוניברסיטת סן פרנסיסקו והציג תערוכות רבות בארצות הברית ובאירופה, כולל ביריד החשוב ארט באזל. אפודקה עשה עלייה לירושלים היישר לנחלאות והתפעל מיופיה ומאנשיה, בכשרונו הוא חושף רגשות ודגשים הומניים וניגש לצייר את החברה החרדית על נופיה האורבניים. הוא מחבר בין הנופים הפנימיים של הנפש לנופים החיצוניים של הארץ החדשה-ישנה. במבט ראשון נראה שהוא מצטרף אל חבורת ציירי השטעטל המסורתית אך מבט נוסף מגלה זוויות הסתכלות ייחודיות. זווית זו ניכרת במיוחד בציורי דמויות בתנוחות לא שגרתיות, הוא מראה את הצד האנושי דווקא מן הגב או מכוסה או נסתר על קו התפר.
ג'ארד ברנשטיין מצייר את פנים הנפש והחרדה ומתייחס למשמעות המקורית של המילה 'חרדים' (חרד). הוא מאמץ את סגנונו הילדותי של האמן ז'אן-מישל בסקיה (Basquiat) מניו יורק ויוצר שפה סימבולית משלו. ברנשטיין, יליד בולטימור הוא צלם בינלאומי, שצילם בארה"ב למגזינים מפורסמים כמו ווג, והציג בגלריות כמו סוהו וארטפורום בניו יורק. ברנשטיין מעיד על עצמו שגדל בתפיסה כללית ללא שום חינוך יהודי: להיות יהודי מבחינתו היה לא יותר מאשר מילת תואר גנרית ללא משמעות מיוחדת. נקודת המפנה בחייו קרתה בשנת 1997 בביקור במחנה קיץ יהודי שטלטל את נשמתו וגילה לו חלק משמעותי בחייו. כאן החל המסע כאשר ברנשטיין מבין שהוא לא יוכל לצלם יותר בשבת, ושאולי ווג היא לא בדיוק פלטפורמה ראויה לערכים החדשים שהתוודע אליהם. בשנת 2003 שנתיים לאחר חתונתו החליט לצאת לשנת שבתון עם אשתו וללמוד תורה בישראל בישיבת דרכי נועם (שאפל). שנה זו הביאה אותו להחלטה לשנות את חייו באופן דרמטי, לעלות לישראל ולגדל בה לימים את שלושת ילדיו. תחום האמנות בחייו נזנח לזמן רב בשל מסכת השינויים.
רק בשנת 2018 הציג ברנשטיין לראשונה תערוכת יחיד בשם "מאגנום אופוס – היצירה הגדולה” בגלריית המקלט במסגרת פסטיבל מנופים, היתה זו חשיפה לא פשוטה מבחינתו כי הוא הביא חומרים אישיים בהם הוא מתמודד עם לבטיו הזהותיים כאדם חרדי, עם החיים הקודמים ועם החיים החדשים. דרך האמנות ברנשטיין בוחן את מיקומו בחברה היהודית והאוניברסלית גם יחד.
על גבי בדי ענק (לפחות שני מטר רוחב) הוא פורש באופן כנה את מסע חשבון הנפש שלו כאדם שמתמודד עם זהויות שונות: כמהגר, כעולה, כחוזר בתשובה, כישראלי, כיהודי, כאב, כבעל וכאמן בחברה מסורתית על כל המשתמע מכך. כך הוא מאמץ את דמותו של האפרוח אשר באנגלית נקרא chicken ומשמעותו הכפולה אומרת הן תרנגול והן פחדן. הוא מודה שלא פשוט היה לו לעשות את השינויים ולהיכנס לחברה כל כך הומוגנית. והוא החליט לפתח שפה משלו. למעשה, בשנים האחרונות ברנשטיין עושה 'תרפיה באמנות' לעצמו. הוא יוצר מעין יומן של סמלים אישיים ומשתמש במילים מאנגלית, יידיש, יוונית ועברית כדי לספר את הסיפור האישי שלו. כך נוצרות יצירות אייקוניות כמו אלה בסדרת 'חרדי צ'יקן' שבו הוא מחבר בין דמותו החיצונית כאדם חרדי ובין דמותו הפנימית כאדם חרד המתמודד עם פחדיו ועם מחשבותיו האישיות.
יצירה נוספת היא 'מלך הבינוני' (King Mediocre) מדברת על דמות הבינוני של בעל התניא, דרגה שלמעשה קשה לאדם מן השורה להגיע אליה והוא מבקש להידמות לה.
החיבור בין שני האמנים הוא לכאורה שרירותי וקשור בנסיבות חברתיות. אך למעשה, המפגש ביניהם מבקש לייצר חיבורים חדשים על מפת האמנות היהודית העכשווית, ולהכיר קולות חרדים נוספים המספרים על קהילת בעלי התשובה המקורית.
הידעת?
ז'אן-מישל בסקיה (Basquiat; באנגלית מבוטא לעתים 'בסקיאט' בשל סרט בשם זה, משנת 1996, על חייו של האמן) היה אמן אפרו אמריקאי (1960–1988)
מגיל צעיר החל לצייר בעידוד הוריו. בגיל 17 צייר גרפיטי בחוצות מנהטן תחת הכינוי 'סאמו'. הוא החל לצייר על בד ציורים אקספרסיוניסטיים ופיתח סגנון ייחודי נאיבי-פסיכדלי שבו צבעים עזים ודמויות מחושמלות המספרות את סיפורו האישי. מפגש עם אנדי וורהול הביא להצלחתו האמנותית אך הוא לא עמד בה ומת בגיל צעיר.
- חרד (י) בשניים
- יוסף אפודקה וג'ארד ברנשטיין
- אוצרת ד"ר נעה לאה כהן גלרית המקלט
לפרטים:
