"מהי לדעתך נשירה?" שואל הרב נח פלאי, יו"ר מרכז ייעוץ והכוון 'לב אל הנשמה', בפתחה של שיחתנו. "רוב האנשים שנשאלים על כך משיבים ש'נער נושר הוא נער שעזב את הדרך, כלומר התנתק מהדת'. אבל האם באמת ההגדרה הדתית היא הסיפור? בואי ניקח לדוגמה בחור שלומד בישיבה חרדית ומגיע ממשפחה בני ברקית מן המיינסטרים. הוא נשאר במסגרת הישיבה, אך כבר ארבע שנים שהוא לא מתפקד בשל קשיים רגשיים ונפשיים. אין לו חברים, הוא לא מצליח ללמוד, והוא כל כך משווע ליחס ולתשומת לב, עד שהוא מכניס את עצמו לתוך מכונת הכביסה הישיבתית כדי לקבל את תשומת ליבם של הבחורים, שמתלוצצים על חשבונו. כלפי חוץ הוא נראה ישיבישער לכל דבר, אך בפנים הוא רמוס נפשית וחבול, הוא לא מתפקד ובוודאי לא מחובר לשמירת המצוות. למרות זאת, כולם מאושרים ממצבו. הנה, הכל טוב, הוא לא נשר ואף לא בסיכון, גם לא ירד מהדרך.
"לעומתו ניקח בחור באותו גיל ובאותו שיעור שעזב את הישיבה, אולי אפילו משרת בצבא, אך אינו בסיכון. הוא מתפקד נפלא, המפקד מעריך אותו, הוא יציב, יש לו עבודה ולימודים, וכן, לצערנו הרב הוא רחוק משמירת תורה ומצוות. האם הוא נחשב נער בסיכון?"
הרב פלאי מדגיש שהוא לא בא לדרג ולקבוע מצבו של מי מהבחורים טוב יותר (רמז: של שניהם לא) אלא להמחיש את הבעיה: "במקום שנתייחס כנוער בסיכון לכל מי שיש לו מצוקה או בעיה, ולא משנה באיזו מסגרת הוא נמצא או איך הוא נראה כלפי חוץ, יש נטייה בציבור שלנו למדוד את הנשירה והסיכון לפי דרגת יראת השמיים ושמירת המצוות. אני לא בא להמעיט מחשיבות החיזוק הרוחני, ברור שזה דבר שכולנו חייבים להשקיע בו, אך מדובר בשני נושאים שונים ונפרדים. הגיע הזמן שנבין כי נוער בסיכון יכול להיות כל בחור, גם מהישיבה הטובה ביותר. ושאם לא נטפל בו בזמן הוא יהפוך לאברך בסיכון שיאמלל את עצמו מבחינה נפשית וכן את אשתו וילדיו. הבעיה היא שהגדרות הנוער הנושר נשארות כל הזמן מעורפלות ובלתי ברורות, וזו גם הסיבה שעד היום לא הצלחנו לצמצם את מספר הנערים שנמצאים בסיכון, והמספרים רק הולכים וגדלים".
כמו מאפיית מצות
נוער נושר. כל כך הרבה גלגולים ותמורות לשוניות עברו על צמד המילים הכאובות הללו במשך השנים. יש שקוראים לו "נוער מתמודד", "נוער בסיכון", "נוער שוליים" ועוד שפע של מטבעות לשון. כך או כך, כשמדברים על הנערים האלו ניתן לראות תמיד את המבט העצוב בעיניים, את הכאב הבלתי נתפס של ההורים והמשפחה, וכן, גם של הבחורים עצמם שחווים את הבלבול הגדול של חייהם, ולא באמת יודעים להיכן פניהם מועדות.
רבות דובר עליהם במשך השנים, אך מענה ראוי טרם נמצא. אולי זו גם הסיבה שהמספרים מדברים בעד עצמם. בשנים האחרונות מדובר באלפי נערים ונערות, מהם שנדחקו אל מחוץ לגבולותיה הנורמטיביים של החברה ומהם שנמצאים בשוליה.
על פי נתוני הלמ"ס לשנת 2021 בעוד שבמגזר הממלכתי דתי היו 0.8 אחוזי נשירה ובמגזר הממלכתי 0.9 אחוזים, במגזר החרדי הגיעו אחוזי הנשירה ל-2.5%. 3,974 תלמידים ותלמידות שנשרו ממוסדות הלימוד בכיתות ז'-י"ב, מתוכם 2,864 בנים ו-1,110 בנות. הערים המובילות בנשירה הן לפי הסדר הבא: ירושלים, בית שמש, בני ברק, מודיעין עילית, ביתר עילית ואלעד.
"הנשירה קיימת בכל המגזרים ואף בעולם כולו", מבהיר ר' משה נינצינסקי, יועץ חינוכי ומאמן אישי עם התמחות בהפרעות קשב וריכוז. "אבל למגזר החרדי יש כמה מאפיינים שגורמים לתופעה להיות שכיחה במיוחד. בראש ובראשונה זוהי התובעניות הגדולה של עולם הישיבות, כי המעבר מכיתה ח' לישיבה עלול להיות קריטי. המסגרות הישיבתיות תובעניות וקשוחות, יום לימודים נפתח בהן בשבע וחצי בבוקר ומסתיים בתשע וחצי בערב. הן דורשות מהתלמידים אינטנסיביות רבה, הקְרבה גדולה, צייתנות וקבלת מרות. ילד שמגיע למסגרת כזו מבלי שיש לו את הכישורים הנדרשים, מועד לכישלון".
נינצינסקי מדגיש שלעתים קרובות ניתן לזהות אצל ילדים כבר בגילאים צעירים שהם לא יצליחו להחזיק מעמד בישיבה, בעיקר כשמדובר במצבים של הפרעות קשב וריכוז שאינן מטופלות, או לקויות למידה שמודחקות, וכדומה. "כשנדרשים להחזיק מעמד במוסד שכל כולו בנוי על הישגיות, ברור שמי שאין לו מיומנות כזו, עלול ליפול".
האם לדעתך יש משמעות לכך שהילד גדל בעיר חרדית או מעורבת? זה ישפיע על רמת הסיכון שלו להפוך לנוער שוליים?
"בעבר רווחה הטענה שכאשר ילד מבודד ונמצא כל הזמן בחברה סגורה, יצטמצמו סיכויי הנשירה שלו. כיום המציאות טופחת על פניהם של כולם, ונראה שאין מישהו שיכול להימלט מכך. הדבר היחיד שאני שם לב אליו, כמי שמלווה נערים רבים המתגוררים בפריפריה באזור הצפון, הוא שחלק גדול מהבחורים שמתקשים להסתדר מבחינה לימודית בישיבה, נשארים בה בכל זאת, בשל תחושת השייכות שחשובה להם. זה מוביל לכך שבעיקר בערים החרדיות ישנם נערים שחיים כביכול חיים כפולים, כאשר כלפי חוץ הם נראים חרדים לכל דבר, אבל מבחינה פנימית הם רחוקים מאוד. הם פשוט מבינים שלא משתלם להם לנתק את הקשר ולעזוב את הקהילה, זאת בזמן שבערים המעורבות יותר מקובל לעזוב ופחות חוששים".
גם ד"ר אסף מלחי, חוקר בכיר בתכנית חרדים במכון הישראלי לדמוקרטיה, בדק את התופעה, והוא מדגיש: "ברוב המוחלט של המקרים, כאשר נזהה נשירה ממערכת החינוך החרדי, תמיד תהיה מאחוריה סיבה. חלק מהסיבות האפשריות לנשירה יהיו דומות ואפילו זהות לאלו שגורמות לנשירה בקרב נוער במגזר הכללי, וחלקן ייחודיות לציבור החרדי".
ד"ר מלחי מציין, כמו נינצינסקי, מצבים של קשיים קוגניטיביים והפרעות קשב למיניהן, ומוסיף: "מהמחקרים שערכתי ברור למדי שנער שחווה השפלות ואכזבות מעצמו, מהוריו ומהסביבה הקרובה, צפוי לעבור התמודדות לא פשוטה בהגיעו לגיל הישיבה. טריגר נוסף קיים אצל נערים שמגיעים ממשפחות עם תפקוד חלקי או שאינן מתפקדות כלל, או מבתים עם עוני מחפיר, או כאלו שיש בהם בעיות קשות בשלום בית וזוגיות. בנוסף לכל אלו יש את נושא הפגיעות והאלימות בתוך המשפחה, שמהווה פקטור חזק שמשפיע על נשירה או לימודים שאינם משמעותיים.
"באחד הריאיונות המוצלחים שערכתי לצורך המחקר, נפגשתי עם איש חינוך חרדי נבון במיוחד, שבחר להמשיל את מערכת החינוך החרדית למפעל לייצור מצות, שכל המצות היוצאות ממנו חייבות להיות אחידות, דומות וכשרות. כאשר מיוצרת בטעות מצה פגומה, היא נזרקת ישירות לפח. ככל שהפח מתמלא כך קשה יותר לרוקן אותו ולטפל בו. זה ממחיש את הקושי הייחודי למגזר החרדי, שייצר לעצמו במשך השנים מודל חינוכי, פדגוגי, קהילתי וחברתי שאומר שבן תורה הוא אך ורק תלמיד ראוי בעל יכולת אנליטית לרכישת דפי גמרא ותכונות שמתאימות לכך. מאחורי הסטיגמה הזו נוצרו שוליים רבים שהולכים ומתרחבים. ממילא פח האשפה מתרחב ומיום ליום קשה יותר לטפל בו, שכן הוא מכיל כביכול את כל הנערים שאינם נורמטיביים ואינם נראים בדיוק כמו כולם. בפרט בשנים האחרונות שבהן המגזר החרדי כולו גדל באופן משמעותי מבחינה מספרית, וממילא גם קבוצות השוליים שבו מתרחבות ומתגוונות".
"תמיד יש סיבה"
"בואו נעזוב את הנתונים היבשים שמתייחסים לנשירה", מבקש הרב אברהם לשם, ר"מ בישיבת היכל מאיר ומחבר הספרים 'הלוחם' ו'הנאה לרגע' – ספרי הדרכה לנוער מתמודד. "הרי ממילא הם לא מצביעים על ההיקף המדויק של התופעה. ברור שיש גם נשירה סמויה גדולה מאוד, ואי אפשר לאמוד אותה כי אף אחד לא יודע את נתוניה המדויקים. אז מספיק שנדע שהנשירה היא במספרים מבהילים וגבוהים בהרבה מכפי שניתן לשער".
ומה צריכה להיות השאיפה בעת שאנו מזהים נער שנושר מהדרך? האם יש לנסות להשאירו במסגרת בכל מחיר, העיקר שלא ייפלט לרחוב?
"לא בהכרח", משיב הרב לשם, "זה תלוי במצבו של הנער וגם במוסד הספציפי שבו הוא לומד. יש מוסדות שיודעים להכיל ומוכנים לתת לו את היחס המתאים, אך יש כאלו שאין להם את הזמן והפניות לכך. לפעמים גם לא את היכולת. כהורים, חשוב ביותר שנבדוק מה נכון לילד שלנו ולא למוסד. ברור שאנו שואפים מלכתחילה שהילד ילמד במסגרת הטובה ביותר, אך האם היא מתאימה לו? הרי בסופו של דבר אם מדובר במקום שבו יתייחסו אליו בצורה לא מתאימה, או שלא ייתנו לו מענה, לא תהיה בכך שום תועלת.
"אם נגיע למסקנה שהילד יכול להישאר במוסד האיכותי, כשסביבו בחורים ברמה רוחנית טובה ככל האפשר, כמובן שנעדיף זאת. מה עוד שהמציאות מוכיחה שכאשר עוזבים, בדרך כלל התנועה היא רק כלפי מטה, והנערים נופלים לרמה רוחנית נמוכה עוד יותר. רק במצבים שאנו רואים שהגיעו מים עד נפש, יומלץ לבדוק האם יש מקום אחר שיתאים לבן שלנו. הרעיון הוא לא לחפש מקום ברמה רוחנית נמוכה, בגלל שהבן 'התקלקל', אלא לחפש מקום שידע להסתכל עליו כבעל ערך, ידע לראות את הדברים הטובים שיש בו, ולפתוח איתו נושאים מבלי לפחד לדבר עליהם. ברור שזו התמודדות לא פשוטה כאשר נער נאלץ לעבור מוסד לימודי באמצע שנה, אך כשהורים מגיעים למסקנה שזוהי הדרך, אפשרי לעשות זאת".
האם זה נכון שבקרב משפחות של בעלי תשובה יש מספר גדול יותר של נושרים?
"נושא בעלי התשובה הוא אחד הנושאים הרגישים ביותר הנוגעים לנשירה", מסכים הרב לשם בכאב, "אין מנוס מלהודות בכך שבהחלט מדובר במגזר שמתמודד עם הבעיה במינון גבוה במיוחד, ויש לכך גם סיבה. אם ציינו קודם שכל נשירה במהותה יושבת על קושי, בין אם זהו קושי רגשי, לימודי, פגיעה מסוימת או כל דבר אחר, כשמדברים על בעלי תשובה יש בנוסף לכל הטריגרים האלו גם את הצד של המשפחה שתורם לעניין, ואני מתכוון לגישה החינוכית של ההורים וגם לחשיפה למשפחה הכללית שמסביב".
הרב לשם שבין תפקידיו עונה במענה ההלכתי של 'רב על הקו', שמיועד לקבוצות ווטסאפ למתקרבים ליהדות, פוגש זאת שוב ושוב. "ישנם בעלי תשובה שמופתעים לשמוע על קיומן של הלכות שכלל לא חשבו להקפיד עליהן, ומנגד יש מהם שלוקחים דווקא את הקיצוניות השנייה, כאשר הם מנסים להחמיר על עצמם יתר על המידה, ושואלים למשל: 'כמה שעות צריך להמתין תינוק בן שנה בין בשר לחלב?' בזמן שמשפחה חרדית תדע מלכתחילה שתינוק לא בגיל חינוך לנושא זה.
"הכרתי באופן אישי ילד למשפחת בעלי תשובה שלמד איתי בחיידר, ואבא שלו הגיע בכל יום עם סיום הלימודים לקחת אותו ואת אחיו ישירות הביתה, כדי שלא ייחשפו בדרך לדברים בעייתיים או יתקלקלו. עד היום אני זוכר את הסוואנה הגדולה עם הווילונות על החלונות, בה אסף האב את הילדים, שמעולם לא ביקרו אצל אף חבר בשעות הצהריים. לפני כ-15 שנה פגשתי את אותו אבא והתעניינתי בשלומו של החבר שלי. האבא השיב: 'הוא נפטר', ואף הוסיף והטיח בי: 'אתם רצחתם אותו, בגללכם הוא עזב את הדת!' הייתי המום מהתגובה, אך לא מכך שהנער נשר, כי מסתבר שכאשר אתה לוחץ על ילד בצורה קיצונית אתה חושב בתחילה שאתה משמר אותו, אך ברגע שיש לו אפשרות לעזוב, הוא עוזב. וככל שהלחץ גדל, כך מרחק העזיבה גדול עוד יותר. לצערי אני נפגש שוב ושוב עם מקרים כאלו, שבהם ילדים של בעלי תשובה חווים פתיחות יתרה או צמצום גדול מידי, ואלו שני דברים מסוכנים מאוד".
יחד עם זאת, מדגיש הרב לשם, שאין זה בהכרח שילדים לבעלי תשובה צפויים לרדת מהדרך. "אני מדגיש תמיד בישיבות לבעלי תשובה שבהן אני מלמד: 'חזרתם בתשובה? אין ספק שהקב"ה גאה בכם, אוהב ומעריץ אתכם, אי אפשר לתאר את עוצמת מסירות הנפש וההקרבה שלכם, אך אם אתם רוצים לשמר גם את הדור הבא, אתם חייבים לשמור על קשר צמוד עם רב או מדריך שילווה אתכם כל הזמן'".
מנגד, הרב לשם מתייחס גם לנוער שמגיע לא פעם מבתים חרדיים לגמרי, בהם האבא יוצא לעבוד. "ייתכן שלאבא אין בעיה לראות גם את בנו יוצא לעולם העבודה, אך חשוב מאוד שעד לחתונה הוא יקפיד לשלוח אותו למסגרת ישיבתית, בלי להתפשר. כי עולם הישיבות במהותו משמר את הילד בצורה הטובה ביותר, ולכן אסור לוותר עליו.
"בנוסף, כדאי גם שנהיה מודעים לכך שהילדים שלנו תמיד יקדימו אותנו בצעד אחד. כך שאם אני כאבא עובד ולומד, כאשר מצד אחד אני מגדיר את עצמי כ'שתול בבית השם' ומצד אחר מביא פרנסה הביתה, ואני מעוניין שהילד שלי יישאר ברמה רוחנית זהה לשלי, יהיה כדאי להחמיר יותר מכפי שנראה נחוץ, כי אם מלכתחילה נאפשר לילד להיות במקום שבו אנחנו נמצאים, הוא כבר יקדים אותנו עוד יותר, ומהר מאוד נהיה עלולים לראותו עוזב את הדרך".
בתי חולים לפצועים
כאמור, מספרי הנושרים גבוהים מאוד, ומה עם המענה? אילו מוסדות חלופיים קיימים עבור נוער בסיכון במגזר החרדי?
"יש חלוקה לסוגים שונים של מסגרות חלופיות לנערים", מתאר ד"ר מלחי את ממצאיו במחקר, ומפרט: "במפלס הגבוה קיימות הישיבות החרדיות-תיכוניות שרבות מהן מיועדות לנערים בעלי כישורי למידה גבוהים, ורק חלקן מתאימות למי שנשר מהישיבות הקונבנציונאליות. בנוסף, מציעים במשרד החינוך 'בתי ספר טכנולוגיים ברוח ישיבתית'. אלו מוסדות שקיימים כבר קרוב לעשור, הם במגמת התפתחות קבועה, ובפעם האחרונה שבדקתי את הנתונים ראיתי שרשומים שם כ-7,500 תלמידים ביישובים שונים. הרעיון באותן מסגרות הוא שאמנם הן מציעות לימודי קודש, אך הם פחות אינטנסיביים ומחייבים, ובנוסף יש גם לימודי בגרות טכנולוגית במקצועות כמו חשמל, אלקטרוניקה ועוד. אלו מוסדות שמתאימים למספר מצומצם מאוד של נערים, שכן הרוב רואים בהם סוג של 'מחסה לשפנים' או 'קייטנת בייביסיטר', כי בדרך כלל לא מציעים בהם בשורה גדולה בנושא הלימודי, וגם הקדושה הישיבתית אינה קיימת בהם.
"בקצה התחתון של המסגרות החילופיות ישנן מסגרות של 'נערים מטופלים', שמיועדות לנוער בסיכון ממשי. חלקו עם תופעות של סמים, אלכוהול, עבריינות ועוד. למיטב ידיעתי יש כמה כפרי נוער כאלו, וכמובן שמגיעים אליהם מקרים קשים מאוד. אף אחד לא מאחל לעצמו או לילדו להשתלב בהם".
מלחי משתף בכאב: "אני חייב לציין שאחד הדברים שתסכלו אותי בזמן עריכת המחקר הייתה העובדה שנערים רבים נופלים בין הכיסאות. בין ממסד חרדי איכותי שאינו מתאים להם, לבין מערכת ציבורית מדינתית שאמורה לתת להם זכות לחינוך, אך לא מספקת אותה בדרך שמתאימה להם. רוב הפתרונות שמוצעים הופכים את הבחור לסוג ג' או ד', ולא באמת מעניקים לו מענה ראוי. אלו מוסדות שמשמשים יותר כאכסנייה, שמעכבת אולי במעט את היציאה לרחוב, ובמידה מסוימת משייכת אותם למגזר. אבל התוצאה מלימודים כאלו היא, בסופו של דבר, שאלפי בחורים ונערים מגיעים לגיל 18 ואפילו 22 בידיים ריקות. ברור שהם לא יהיו אברכים או בני תורה, אך גם אין להם מערך לימודים פדגוגי שמתאים להם, בו הם יוכלו לרכוש כלים ומיומנויות ללמידה. נערים כאלו נטולים כל שמץ של ביטחון עצמי, חשים אבודים לגמרי, ובעצם לא מקבלים את זכות הלימוד שמגיעה להם מצד המדינה, כמו לכל תלמיד אחר".
"כל מה שקיים כיום אינו מספיק", מסכים הרב פלאי באופן חד משמעי. "לצערי, אמנם נפתחו במשך השנים האחרונות הרבה מאוד מוסדות, אך אלו בעצם 'בתי חולים לפצועים', והם לא באמת נותנים את המענה הנדרש. אני לא מזלזל באף מסגרת, אבל בסופו של דבר מסגרות כאלו מעניקות תחושת טיפוליוּת, נכוּת ומסכנוּת. מגיעים אליהן ילדים מוכשרים וטובים, ובכך שהם משובצים בהן אנחנו רק מנציחים את ההתמודדות שלהם. אין ספק שחסרה מסגרת שתתאים לנערים נורמטיביים ומוכשרים, שתעניק להם לימודים רוחניים ברמה גבוהה אך בסגנון שמתאים להם, ובמקביל תקנה להם כלים מקצועיים שיעזרו להם בחיים. וזאת מבלי לייצר חוויה של סוג ג', אלא של מענה מלכתחילה. אני מתכוון לישיבה קדושה לכל דבר, אך עם סדר יום וסגנון אחר לגמרי. עם צוות שונה, שיעורים מותאמים, ספורט, מוזיקה, וכל זה לצד התוועדויות באמונה ובהשקפה, לימודי הלכה למעשה ועוד הרבה רעיונות יצירתיים".
אולי חוששים מכך שברגע שתהיה כזו מסגרת, יהיו בחורים טובים שמלכתחילה היו מחזיקים מעמד בישיבות הרגילות וכעת יזלגו החוצה?
"בוודאי שזה לא יקרה, ואף יותר מזה, זה בדיוק מה שיגרום ליותר בחורים להישאר בתוך מסגרת תורנית. כי המסגרת שאני מציע תהיה תורנית לגמרי, וברגע שהיא תענה באמת לצרכים שלהם, הם ממילא לא יזלגו לרחוב".
באופן אישי מעיד הרב פלאי שידוע לו כי גם גדולי ישראל תומכים במענה כזה, וכי יש הסכמה מקיר לקיר בנוגע לצורך בהקמתו. יתר על כן – מודל כזה בדיוק קיים בארה"ב ומצליח מאוד. "הבעיה היחידה שמונעת פתיחת כזו ישיבה, היא בעיית תקציב", הוא מבהיר, "עד כמה שזה נשמע מגוחך, משרד החינוך מתקצב באופן נכבד כל מסגרת שנפתחת עבור נוער בסיכון, אך רק בתנאי שהיא מציעה לימודי ליב"ה מלאים. ומכיוון שהמדינה אינה מממנת, וטרם נמצא הפילנתרופ שיישא בעול, הרעיון אינו מתקדם".
"אני לא מאמין שהבעיה היא רק תקציבית", טוען לעומתו ד"ר מלחי, "בהסכמים הקואליציוניים בין הליכוד למפלגות החרדיות, אחד הסעיפים עסק בנושא התקציב הייעודי לנוער שוליים, בסך 47 מיליון שקלים לסיוע ולקידום. זהו סכום לא מבוטל ויש לחשוב איך לנצלו בצורה הנכונה. ברור שהנושא אינו רק כסף, אלא יש צורך בהבנה מעמיקה ובחשיבה על פתרונות יצירתיים, חדשניים יותר ונועזים יותר, כי רק כך יהיה ניתן להציע מענה אמיתי לחברה החרדית".
ויש לו גם הצעה קונקרטית: "באופן אישי אני סבור שכדאי להקים 'מרכז הכוון' מטעם גורם חרדי מוסמך ומקצועי, שיזכה לקונצנזוס של הסכמות. מרכז ההכוון הזה יהיה אחראי על עריכת אבחונים פדגוגיים לנערים שמתקשים, וכן ייעץ למורים ולמחנכים. הוא גם יעבוד בשיתוף פעולה מלא עם הרשויות המקומיות ועם אגפי החינוך השונים, ויפנה את התלמידים למסגרות שיפוקחו וינוהלו על ידו. אני לא יכול להתחייב שבכך ייפתרו הבעיות, אך דבר אחד ברור: התשובה האמיתית אינה לפתוח 'עוד מסגרת' או 'עוד פנימייה', אלא לחפור עמוק יותר ולמצוא את המודל שיחולל מהפך, ויציע סוף סוף מענה לתופעה המכאיבה כל כך לכולנו".
ממשרד החינוך לא נמסרה תגובה לכתבה עד לסגירת הגיליון
לא בדיעבד, לכתחילה
"אל תתנו לילדים שלכם להרגיש שהם סוג ב', אל תתנו להם לחשוב שהם זקוקים למסגרת ברמה נמוכה, תאמינו בהם, והעיקר – תמשיכו תמיד לאהוב אותם", זהו בתמצות המסר שמעביר ר' מוטי קורנפלד לכל מי שמתייעץ איתו בנושא.
את הדברים הוא לא אומר מן השפה ולחוץ אלא מנהמת ליבו, אחרי שעבר תקופה לא פשוטה של התמודדות עם אחד מבניו. "הכל התחיל כשהבן שלנו היה בן 14 והתחיל ללמוד בישיבה קטנה", הוא משתף. "יחד אתו היו עוד כמה תלמידים שכנראה לא עשו בדיוק מה שהיה צריך, והמסגרת לא ממש התאימה להם. אבל במקום שהצוות בישיבה יעודד אותם וינסה לטפל בקושי שלהם, הוא פשוט בחר להפריד אותם מהבחורים האחרים ולתת להם יחס של 'מתקשים', אולי גם כדי למנוע מהם לקלקל את השאר. זה לא עשה להם טוב, כי הם הרגישו שכביכול עושים להם 'בייביסיטר'. נותנים להם שעות ארוכות של משחקים, במקום לקדם אותם באמת. בסיומה של אותה שנה עזב הבן שלי את המסגרת. הוא היה במשך תקופה קצרה בבית, ואז נכנס למסגרת אחרת בבני ברק, שנחשבה לאחד המקומות הבולטים ביותר לבחורים שנשרו. אני רוצה להאמין שיש כאלו שהמסגרת הזו התאימה להם, גם לבן שלי היא התאימה במשך תקופת זמן קצרה, שבה הוא די הצליח. אבל היא השאירה אותו באותו מקום שבו הוא היה, ולא נתנה לו את הדחיפה להשתלב בישיבה בחזרה. לבסוף הוא נפלט גם ממנה ואז החל תקופה חדשה בחייו, בה הוא חיפש את הדרך שלו. אלו לא היו ימים קלים, אבל הקפדנו שתמיד יהיה לו מקום בבית. ולא פחות חשוב – שהוא יהיה חלק מהמשפחה כל הזמן, אפילו בזמנים שהוא לא שמר שבת ועשרת ילדינו האחרים נחשפו לדברים שלא היינו רוצים שיראו. בכל מצב היה חשוב לנו שהוא יהיה חלק מהמשפחה".
אגב, קורנפלד מסכים לטענה ש"תמיד יש סיבה לנשירה". "גם במקרה שלנו הנשירה אירעה בזמן שהיו לנו אתגרים בבית שהשפיעו מאוד, וגם במקרים שאני מלווה כיום אני רואה זאת שוב ושוב – אין נשירה בלי טריגר".
במבט לאחור, אתה חושב שיש משהו שהיית בוחר לעשות אחרת?
"אני לא יכול להצביע על משהו מסוים. יותר מזה, גם הבן שלנו בעצמו אמר לנו שהוא מרגיש שעשינו עבורו את המירב, כי הוא קיבל מאיתנו המון תמיכה וזה היה חשוב עבורו מאוד. בעיקר הוא ציין את היחס המיוחד שהיה לו באותם ימים עם אשתי, שהוא חש כלפיה קרבה מיוחדת, יותר מכפי שחש כלפיי. זה לא מובן מאליו במקרים כאלו, וזה גם כן חיזק אותו".
אתה חושב שאילו היו מוסדות מתאימים יותר לנערים במצבו, זה היה יכול לעזור?
"אין לי ספק בכך. באותם ימים כשבני עבר מישיבה לישיבה לא היו מספיק מסגרות, וגם כיום, למרות שיש מיזמים חינוכיים חדשניים, זה עדיין לא מספיק ויש בחורים רבים שנופלים בין הכיסאות".
בשנים האחרונות נמנה קורנפלד על הרבנים שמלווים את גדוד 'נצח יהודה', שהוקם בין היתר עבור בחורים שלא השתלבו במסגרות חינוכיות מקובלות. "אני מרגיש שזו זכות עבורי להיות בקשר עם חיילים שמגיעים מרקעים כאלו, לחבק אותם ולתת להם כוחות".
אתה חושב שגיוס לצבא צריך להיות פתרון אחרון, רק במצבים של "בדיעבד"?
"זהו פתרון שמתאים לסוג מסוים של בחורים", מדייק קורנפלד, "כי ברור שאף אחד לא מתכוון לכך ש'נצח יהודה' יהפוך לעיר מקלט לבחורים שנפלטו. מה עוד שלא קל בכלל להשתלב שם, ובעצם עלול להיווצר מצב שבו הבחור שוב לא ימצא את עצמו וירגיש שהוא בדיעבד.
"המוטו שצריך להנחות אותנו תמיד הוא לחפש עבור כל נער את מה שנכון עבורו. אסור לנו לתת לו להרגיש שהוא נשלח לישיבה לנושרים בגלל שהוא 'לא יוצלח', כשהוא מכיר בכך שגם אם יצליח בסופו של דבר להישאר בישיבה הרגילה, הוא תמיד ירגיש שהוא נמצא שם 'בדיעבד' והוא לא באמת מתאים למסגרת. הכי חשוב לשדר לו, וגם להאמין בעצמנו, שהמסגרת שבחרנו עבורו היא אך ורק מלכתחילה. זהו הבסיס להצלחה בכל מקום ובכל מצב".
נשירה במספרים
שיעור נשירה שנתית בקרב תלמידי ז'-י"ב
0.8% במוסדות ממ"ד
0.9% במוסדות ממלכתי
2.5% במוסדות חרדיים
מתוך הנושרים בציבור החרדי בכיתות ז'-י"ב
1,110 בנות (1.4% )
2,864 בנים (3.6%)
מנתוני הלמ"ס
