בערב פסח האחרון, לקחתי חלק במשלחת חינוכית לפריז. במהלך הנסיעה, חוץ מהניסיון ללמוד ממערכת החינוך הצרפתית על שלל אתגריה, גווניה ותהפוכותיה, למדתי גם על איך נראית אומה למודת מלחמות. כזו שבין קרב דמים למשנהו הביאה לעולם תרבות והגות, תאוריות חינוכיות, רעיונות משני חיים ומהפכות ששינו עולם.
היה משהו בחוויית ההליכה ברחובות פריז, שיותר משהם היסטוריים, הם ההיסטוריה בעצמה, שהרגיש לי מוכר. משב כנפי ההיסטוריה שזועק מכל מבנה ומכל מדרכה, היה לי מוכר מירושלים אהובתי. התחושה שבין בית קפה לפארק מתחבאים כל הרגעים הגדולים שבנו אומה, לא הייתה לי חדשה, אבל כן מרגשת, משמעותית ומעירת לב.
כדי להמשיך לקרוא נא אשרו לנו דיוור
גם הביקור במערכת החינוך הצרפתית והצפייה בה, הקיפו אותי לרגעים בריח של בית. השמירה על סמכות, קידוש הטקסט וההישענות הבלתי מתפשרת על חכמת הדורות, הזכירו לי חינוך יהודי שורשי ומבנה מקודש של מערכת חינוך שחוכמת הקדמונים משחקת בה תפקיד מרכזי.
אינטלקטואלים צרפתיים חיים, כותבים והוגים גם בעת הזאת. אבל נדמה שקורפוס פילוסופי רחב ועמוק כמו זה הצרפתי, זה שנהגה בין מלחמות ומהפכות עקובות מדם, הוא זה עליו נשענת האומה הצרפתית, על שלל תהפוכותיה הפוליטיות בימים אלה.
כשחזרתי ארצה, חשבתי עליה, על המלחמה. על חוויית החיים הקיצונית של לחיות, ללדת ולגדל ילדים אל הפחד. חשבתי על הריצה אל הממ״דים, על האיום הקיומי, על התנועה הזו שנעה…