תא מטען, כירבולית, טבע

במקום להיאבק בעצמי כדי להתאים למסגרת שרירותית, למדתי להתאים את המסגרות וההרגלים לצרכים שלי. וזה עובד

אולי יעניין אותך גם

"אני מתכוננת לחיות בצורה אינטנסיבית, אהנה מכל רגע, ובכל רגע גם אדע שאני נהנית ממנו". (אבא-ארך-רגליים, ג'יין וובסטר)

התרגלנו לחיות לפי משבצות, קווים שתוחמים אותנו ואנחנו אמורים לשנות את עצמנו בהתאם אליהם.

בדמיון שלי העולם הוא לא עגול. הוא מורכב מפסיפס של משבצות, תחומות בגבולות מוגדרים של סטיגמות, נורמות, כללים וחוקים. בתוך המשבצות נמצאים בני האדם. הם אוהבים את הסדר, את המסגרת שתוחמת אותם, מגדירה אותם. טוב להם במשבצת.

בין לבין אני רואה את הצורות האמורפיות. לא מוגדרות, חופשיות, מרחפות. הן לא מבינות את המשבצת שבה הן כלואות. בכל רגע הן נתקעות בפינה חדה ושוב מנסות, ושוב נתקעות.

הן מרגישות חנוקות, מוזרות. המשבצות ליד, מנסות לעזור להן. מיישרות, מותחות, מחדדות פינות, מכניסות לגבולות. הופכות אותן מצורה אמורפית לצורה ריבועית, ישרה, הדוקה ומסודרת. 

עד לאותה 'אמורפית' שהצליחה לדחוף את המסגרת, עיקמה את הפינה, עיגלה את הקווים ויצרה צורה חדשה, זורמת, משתנה, גמישה. כבר לא משבצת מרובעת ונוקשה. עדיין היא בתוך קווים תחומים, עדיין זו מסגרת, אבל יש בה יותר מרחב. היא גם יודעת להתגמש בהתאם למי שנמצאת בתוכה. היא כבר לא פוצעת בכאב בפינותיה החדות. היא פשוט מעגלת. מתרחבת כשצריך. 

למדתי עם הזמן, בהתאם לעצמי ומה שמתאים לי, שלא תמיד אני רוצה להיעזר בריטלין (שם כולל לכל התרופות לעזרה בהתמודדות עם…

הקריאה למנויים בלבד

גם אתה יכול להיות מנוי ב ₪1
לחודשיים ראשונים

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?