תורתו אומנותו, או חרדיותו אומנותו?

אשר יגורנו בא לנו. כידוע, הגרא"מ שך זצ"ל היה חוזר ומדגיש שמי שאינו לומד תורה, מקומו בצבא. "הזכות שנתנה לבן-ישיבה ליהנות מדחיית גיוסו מהצבא", כתב במכתב משנת 1980 מטעם ועד הישיבות, "היא אך בתנאי שתהא "תורתו אומנותו" ולא יעסוק בשום עיסוק חומרי הן בזמני הישיבה והן מחוצה להם". כך מופיע בדברים מפורשים שכתבו הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, הסטייפלר זצ"ל, ועוד. 

מי ש"מנצל לרעה את הזכות הזאת", כתב הרב אברמסקי זצ"ל, הוא "רודף" את תלמידי הישיבות לומדי התורה, ולכן "אנו מבקשים מראשי הישיבה לערוך ביקורת קפדנית בין התלמידים ולהוציא משורותיהם – באם ישנו כזה –כל תלמיד שאין תורתו אומנותו". בספר אורחות רבנו (עמ' ר) מובא בשם הסטייפלר שהדגיש כי "אלה הרשומים בישיבות כדי להיות פטורים מהצבא והם עובדים, הם רודפים גמורים".

לדאבון נפש, אנו רואים כיום את קיום דבריהם של גדולי ישראל במלוא המובן. העובדה שאנחנו לא מתגייסים, כולנו, בלי קשר להיותנו נטועים באוהלה של תורה, גוזרת עלינו את זעמה של החברה הישראלית כולה, מוציאה שם רע על ציבור של יראי ה', ומחללת שם שמים. היא עוד עלולה להביא עלינו גזירות קשות. ואין לנו להלין אלא על עצמנו.

שנאת עמי הארץ?

תחת הכותרת "ואנשכנו כחמור", הגיבו עורכי "יתד נאמן" במאמר המביא דברים ממוחזרים עד עייפה אודות שנאת עמי הארץ לתלמידי חכמים: "המציאות הקשה מכה על קודקודינו וזועקת להגביה את החומות, כי לעולם שנאת עמי ארצות לתלמידי חכמים תשאף ל'ואנשכנו כחמור' ונעירתם החלולה תמשיך להדהד".

אולם, האמת ראויה להיאמר: הרגשות העזים המופנים כלפינו בשבועות האחרונים אינם נחלתם הבלעדית של עמי ארצות, ולעתים קרובות הם אינם משקפים שנאה אלא תסכול עמוק. עצוב ומכעיס שבמקום לגרור בקרבנו דיון וחשיבה רפלקטיבית כלשהי, עיתונאי ה"השקפה" דבקים בזמירות דאשתקד ומסרבים להסתכל על עצמם במראה.

לפני כמה ימים הגיע אליי יהודי יקר, ר"מ בישיבה דתית לאומית, ותלמודו בידו – שלשה כרכים עבים העוסקים בסוגיות חמורות של הכרעת הספק בדיני ממונות. שוחחנו במשך כשעה בדברי תורה, ובסוף הוא סיפר על בנו, שאף הוא עוסק בפרויקט כתיבה תורנית-עיונית. הבן, הסביר, לחם במילואים בצפון במשך ארבעה חודשים, ולכן בחר לעסוק בכתיבה על נושאים קלים יותר. תוך כדי המילואים, הוא הספיק לכתוב מערכות עיוניות על כל נושאי ספר "אהבה" של הרמב"ם ב"משנה תורה" (קריאת שמע, תפילה, תפילין, ציצית, ברכות, וכך הלאה).

אורחי הנכבד הוא אולי חריג לטובה, אך איננו יחיד. רבים כמוהו, אנשים כשרים וישרים וביניהם תלמידי חכמים מובהקים, מסתכלים על החברה החרדית ומתקשים להבין היכן האחווה, השותפות, והאחריות המשותפת. האם אלה הם עמי הארץ המלאים בשנאה יוקדת כלפי תלמידי חכמים? זוהי תשובה שקרית שעושה שימוש ציני במיעוט קטן השונא את הדת. 

מעבר לטענה על שנאת עמי הארץ, תגובת "יתד נאמן" מתמקדת בחשיבות לימוד התורה ובקשיים דתיים שבשירות הצבאי. אך אין בכך כנות. תנאיי הצבא היום טובים לאין ערוך ממה שהיו בעבר, לצד כברת דרך שנעשתה בגדוד "נצח יהודה". יש עוד הרבה לתקן, אך הדבר כרוך בעיקר בכניסה לצבא של קבוצות חיילים חרדים מחויבים ורציניים. באשר ללימוד התורה, הבה נתחיל באמרה פשוטה וברורה שכל מי שאינו לומד צריך להתגייס – למען לומדי התורה! מוכנים לכך? אם לא, הרי שצריכים לחפש תשובה פחות מבישה.

ציר חרדיות חדש: ישראלי-לא-ישראלי

בעבר, היה מקובל לחלק את היהדות החרדית בישראל לשלשה חלקים מרכזיים: ליטאים, חסידים וספרדים (עדות המזרח) – לצד החוגים האנטי-ציוניים של העדה החרדית וקבוצות דומות של היישוב הישן. 

לצד חלוקה זו, נהוג כיום לחלק את הציבור סביב ציר אחר, שאותו ניסחה ד"ר לי כהנר בכותרת ספרה: "החברה החרדית על הציר שבין שמרנות למודרניות" (2020). כפי שהראתה במחקריה, בכל הנוגע לסוגיות שונות של שילוב חרדים בישראל, ציר השמרנות-מודרניות עשוי להיות משמעותי הרבה יותר מהחלוקה הוותיקה בין הקבוצות השונות.

לטעמי, ראוי להדגיש ציר שלישי: לא ליטאי-חסידי-ספרדי ואף לא שמרן-מודרני, אלא ישראלי-לא-ישראלי. ודוק: אין קורלציה הכרחית בין הצירים. ישנם חרדים מודרנים הרחוקים מאד מהישראליות (במידה דומה לכך שהם עלולים להיות רחוקים מהקפדה על דקדוקי הלכה), ויש גם שמרנים הקרובים לישראליות – לא במובן התרבותי אלא במובן הרעיוני של הנציגות המדינית של העם היהודי. כך לדוגמא, חלקים מתוך ארגון "קדושת ציון" עונים על הגדרה זו.

בסוגיית התביעה לשירות, ובאופן כללי יותר בכל הנוגע לנטילת אחריות על המדינה היהודית, הציר הזה הוא החשוב ביותר. כאשר ניגשים ליהודי המתגורר בחו"ל, ושואלים אותו מדוע הוא אינו מתגייס לצה"ל, הוא יגיב בדרך כלל בתמיהה. הוא אמנם חלק מהעם היהודי, אך אינו מזוהה לגמרי עם המלחמה. הוא עשוי אפילו לתמוך בכספו או בדרך אחרת, אבל ברור שלא יתגייס. המלחמה אינה שלו במלוא המובן, אלא של מדינת ישראל – והוא הרי יהודי שמתגורר בחו"ל.

החרדי הלא-ישראלי מרגיש תחושה דומה. הוא אמנם מעוניין בניצחון במלחמה, ואפילו יתפלל לטובת המערכה בכלל "אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה". אבל בסוף, הוא גר ב"מדינת החרדים". הוא שייך לסיפור אחר שאינו מתכתב עם סיפורה של המדינה הציונית. כאשר ניגש אליו ונציע את השאלה, מדוע אינך מתגייס, תשובתו, בדומה ליהודי מחו"ל, תהיה בעיקר תמיהה. מדוע שאתגייס? – אני הרי חרדי!

זהו עיקרו של עניין. אנחנו לא מתגייסים כי אנחנו חרדים. הסיפורים הנוספים – ערך לימוד התורה, "תורה מגנא ומצלא", החשש מחילון בצבא – הם תירוצים המחפים באופן לא משכנע על הנקודה המרכזית הבוקעת מבין השורות של כתבי האפולוגטיקה: לא מתגייסים כי לא מתגייסים. זה לא הסיפור שלנו.

בעת הזאת, ראוי לנו לנקוט בתשובה שונה, הקובעת, ראשית כל לעצמנו, שזה כן הסיפור שלנו. מצד אחד, יש לחזק את יסוד ההתבדלות במחננו, הנחלש בעידן המדיה החדשה, במישור התרבותי והערכי. מאידך, אסור שהוא יגזור עלינו התנכרות לסיפור המשותף עם אחינו היושבים בציון. השתתפות בצבא היא מרכיב חיוני בכך.

הסיפור המשותף

לאחד המאמרים שהתפרסמו לאחרונה ב"צריך עיון" הגיעה התגובה הבאה. המגיבה הוסיפה בקשה שדבריה יועברו הלאה, והחלטתי להעתיקם כאן:

"אני אישה תורנית (מה שמכונה חרד"ל) ובעלי במילואים. בעלי לא היה צריך להתגייס, כי סגרו את המחלקה שלו בשנה שעברה והוא תכף בן ארבעים. אבל משמחת תורה הוא הבין שאין מצב שהוא ממשיך בחיים הרגילים. כשעם ישראל נמצא בסכנה. הוא נלחם להיכנס חזרה לצבא, וכעת הוא כבר כמה חודשים במילואים.

והכל בעידוד שלי, עם כל הקושי שבדבר, עם התפקוד היומיומי עם הילדים וכו'. כי אנחנו מבינים שזה צו השעה.

קראתי כאן איזו דעה שמישהו כתב, שמתגייסים בשביל שיאהבו אותנו. אני ממש מתביישת בשבילך שאתה חושב כך. אנחנו לא מתגייסים בשביל שיאהבו או לא יאהבו אותנו. אנחנו לא מתגייסים בשביל המדינה. אנחנו מתגייסים כי יהודים נמצאים בסכנת חיים. פשוט. לא תעמוד על דם רעך.

אני מאמינה שיש אחוז מסוים מהחרדים, שצריכים להמשיך ללמוד תורה, ולא להתגייס. אבל רק אחוז מסוים. אלה שממיתים את עצמם באוהלה של תורה. זו הסיירת של לומדי התורה. אבל כל השאר? צריכים להתגייס.

אנחנו זקוקים לכם!! החיילים כבר עייפים ושחוקים ויש בפנינו עוד תקופה ארוכה של לחימה. המג"ד של בעלי אמר להם שאנחנו נלחמים כעת בתשע חזיתות במקביל. ואם תגידו שאורח החיים לא מתאים לחרדי, אפשר למצוא פתרונות. האם יעלה על דעתו של מישהו לוותר על מצווה אחרת, רק כי קשה למצוא פתרון?

זו המצווה הכי חשובה כעת. זו מלחמת מצווה.

אנחנו זוכים להיות שותפים בהצלת חיים, ונלחמים על כבוד ה' בעולם. מציעה שכל אחד יעמוד מול עצמו וישאל מה ה' באמת רוצה ממנו עכשיו. הלוואי שדברים שיצאו מהלב גם ייכנסו ללב".

בעיניי, זו קריאה מרגשת. היא אינה דורשת שוויון מוחלט. היא מכבדת את לומדי התורה ומוכנה להעניק להם פטור מגיוס. היא אינה נוטפת שנאה ובוז, ומנוסחת בכבוד ואפילו באהדה. היא מבקשת דבר אחד: שמי שאינו לומד, שיתגייס. וכך עלינו לעשות: כי מדובר בהגנה על העם היהודי; כי זה הסיפור של כולנו ועלינו ליטול עליו אחריות; כי זה יציל אותנו מכתם מוסרי קשה, מחילול ה' ומגזרות נגד עולם התורה; וכי מדובר בהזדמנות להשפיע באופן יוצא דופן על המדינה וזו צריכה להיות השעה היפה שלנו.

כי זה ככה פשוט.