לאורך המאה התשע עשרה נשטפה יהדות אירופה בנחלי ההשכלה והמודרנה. כיבושי נפוליאון הביאו למרכז אירופה את רוח החירות והשוויון של המהפכה הצרפתית, ובשיהוי של כמה עשרות שנים הגיע שוויון הזכויות גם ליהודים במדינות שונות ביבשת.
השינוי במעמדם של היהודים כלל שיפור במצבם החומרי, ולצידו אתגרים רוחניים מאיימים. אחת התוצאות הבולטות של רוחות המודרנה הייתה התפתחותה של ההשכלה היהודית שאחד הענפים החשובים בה היה העיסוק ב'מדעי היהדות'. ראשוני הזרמים החדשים ביהדות, שלימים יתגבשו לרפורמים וקונסרבטיבים ולחילונים, החלו לעסוק בהיסטוריה של עם ישראל ושל מסירת התורה.
הגישה שבה נקטו רבים מהם שללה כל מחויבות לדברי חז"ל, ובמקרים רבים אף נטייה מובהקת לשלול אותם. באופן טבעי, המסקנות שלהם סטו באופן הולך ומחריף מאמונת ישראל וממסורת הדורות.
מוקד העיסוק ב'חכמת ישראל' החדשה הייתה גרמניה, אבל עד מהרה זרמו הרעיונות החדשים מזרחה, אל הריכוזים היהודיים הגדולים באימפריה הרוסית.
הגישה הנפוצה בקרב חכמי מזרח אירופה ביחס לאתגר האינטלקטואלי החדש שבא מהמערב הייתה התעלמות. בין אם היה זה מתוך עיקרון מחושב, בין אם מחוסר היכרות עם האיום וחוסר ידיעה כיצד להתמודד איתו. באופן לא מפתיע, אף שבמזרח אירופה לא התפתח מחקר יסודי ומסודר כמו בגרמניה, הבוז והקרירות ביחס למסורת ולאמונה נקלטו היטב גם בקרב יהודי האימפריה הרוסית.
תלמיד חכם ליטאי אחד, שקנה לו מעמד גם בעיסוק בענייני הציבור, הציב גישה אחרת ביחס…
