תרבות הביטול שלנו

האופן שבו חונכנו להאדיר את התורה ולשים אותה בראש מעייננו היה באמצעות ביטול וזלזול בכל השאר. חלומות על השתלבות חרדית מחייבים שהשינוי יתחיל שם

אולי יעניין אותך גם

נועם:

אתחיל מהסוף – התגייסתי.

טוב, בערך.
החל מ-1.1.2024 הצטרפתי לתוכנית 'קודקוד', שמכשירה חרדים כמתכנתים לשירות ביחידות מודיעין כמו 8200, לוטם (תקשוב) וכדומה. למה בערך? כי כרגע זו רק מכינה לצבא. כעת משלימים פה לימודי ליבה בסיסיים ובעוד כחצי שנה נעבור בבקו"ם.

זו לא החלטה חדשה. ידעתי שאני רוצה להתגייס כבר לפני כתשעה חודשים, כשעזבתי את הישיבה. וההחלטה הזו לא הושפעה מאירועי השבעה באוקטובר. ועדיין, אשמח לחלוק איתכם כמה מהתובנות שאני צובר פה על הדרך.

נלך רגע אחורה. כל חיי הוכוונתי למסלול מאוד ברור – אברכוּת. המסלול הליטאי הקלאסי. נָאר תֵּיירה, כמו שאומרים.

בזמנו זה היה מאוד טבעי. הרעבע'ס בחיידר ('זִכרוּ', למי שמכיר) חינכו שזה הדבר שצריך לעשות. כנ"ל הר"מים ב'קול תורה' וכן הלאה. רק מה – בתוך האמירה ש'כך צריך לעשות', מובלעת ההנחה ש'זה הדבר היחיד שצריך לעשות'. ופה דברים כבר התחילו קצת יותר להסתבך.

מצד אחד, סדר העדיפויות בחיידר היה מאוד ברור. היו רק 45 דקות לימודי חול ביום, שגם בהם בעיקר שיחקנו 'ארץ עיר' ומדי פעם הרב התקדם כמה עמודים בחשבון או בלשון (המקצועות היחידים שלמדנו). הפוקוס היה אך ורק על לימודי הקודש, שבהם, יש לציין, הצוות עשה עבודה טובה בהחלט. 

עם זאת, מהבית כן קיבלתי את העובדה ש'חשוב לדעת עוד דברים'. ההורים שלי ניסו לשלוח אותי למורה…

הקריאה למנויים בלבד

גם אתה יכול להיות מנוי ב ₪1
לחודשיים ראשונים

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?