השבוע שעבר היה הקשה בתולדותיו של גדוד 'נצח יהודה' – הגדוד החרדי בצה"ל, שעל שמו נקרא ארגון 'נצח יהודה' התומך בחיילים חרדים בכל מקום שהם משרתים. שבוע של כאב עמוק, אך גם של תקווה ורוח גדולה.
מתוך נסיבות קשות ומורכבות אלו, התחדדה לי נקודה נוספת: מטרתה והגדרתה של התנועה החרדית לקראת מעורבות מוגברת בעולם המעשה. תנועה זו זכתה לכמה שמות וכינויים – 'חרדים מודרניים', 'חרדים חדשים', 'חרדים עובדים', 'חרדים בעולם המעשה', ועוד. כפי שאבהיר, כינויים והגדרות אלו מפספסים נקודה מרכזית.
לקדושים אשר בארץ המה
ביום שני, י"א בתמוז תשפ"ה, נפלו חמישה חיילים במארב חמאס בעזה, ארבעה מהם מגדוד 'נצח יהודה' החרדי: מאיר שמעון עמר, משה ניסים פרש, נועם אהרן מסגדיאן ומשה שמואל נול, ואיתם רס"ל במיל' בנימין אסולין. ה' יקום דמם. ארבעה־עשר נוספים נפצעו, שניים מהם באורח קשה והאחרים בדרגות פציעה שונות.
בתור חבר הנהלה בארגון 'נצח יהודה', נכחתי בהלוויות של ימי שלישי ורביעי. אלו היו קשים מנשוא: אין לך שברון לב גדול מאם המספידה את בנה. הכאב האישי והמשפחתי יורד עד התהום, ודברי ההערכה הרבים שנאמרו על-ידי המפקדים הם אך נחמה פורתא. אחרי תום ימי השבעה, תיוותר המשפחה ללא בנם האהוב והיקר, ואין מילים שתוכלנה למלא את החלל.
ואולם, לצד הכאב הנורא התערבבה גם תחושה עמוקה של זכות והבנה של תהליך גדול המתרחש מול עינינו. השירות הצבאי של צעירים אלו אינו מובן מאליו, קל וחומר שירות קרבי. הסביבה, המוסדות, ולעיתים אף המשפחה של מרבית החיילים החרדים אינם תומכים בשירות. ההגעה לשירות, עוד לפני ביצוע תפקידים בצבא, דורשת לא מעט גבורה.
גם אחרי החיול, להיות חייל חרדי זו שליחות שאינה זוכה להערכה רבה. נציגים ודוברים חרדיים מזכירים את החיילים החרדים לצרכים פוליטיים בלבד, קלפי מיקוח בדיון על גיוס חרדים, מכסות ומספרים. פרט לכך, החברה החרדית אינה מהללת את חייליה והם אינם זוכים למעמד כלשהו. הכבוד נשמר ללומדי התורה. עד לאחרונה, גם בצה"ל לא ידעו להעריך כראוי את הגדוד החרדי, והוא חווה (ובמידה מסוימת עדיין חווה) אתגרים משמעותיים.
ובכל זאת, במותם אמרו החיילים הללו אמירה גדולה: אנחנו כאן. על אף הקושי, אנו נושאים באחריות לחיי העם היהודי בארץ ישראל. אנחנו מוכנים לשלם את המחיר הכבד מכל, מוכנים להיות ראשי החץ כדי שאחרים יבואו אחרינו. ואכן, ימים ספורים בלבד לאחר מכן, עוד פלוגה של חיילים חרדים מחטיבת 'חשמונאים' הצהירה אמונים לצבא ולמדינה.
הימים קשים, אך יש תקווה לאחריתך. מכאן אבקש להתמקד בתגובת הממסד החרדי לאירוע, עם דגש על העיתונות.
תגובת הממסד החרדי
למרבית הבושה, האירוע הקשה זכה לסיקור דל במיוחד בעיתונות החרדית. היומונים החרדיים המפלגתיים אמנם ציינו את האסון, אך לא היה בהם כל התייחסות לעובדה שהחיילים הנופלים הם צעירים חרדים. אפילו עיתוני סוף שבוע התעלמו כמעט מהשבוע הקשה של הגדוד החרדי. רק בעיתון 'מקור ראשון' של הציונות הדתית מצאתי כתבה נרחבת שסקרה את האירוע ואת השלכותיו. אצלנו – כלום.
לדוגמה, עיתון 'משפחה', זה שנחשב פתוח יחסית, התהדר בעמוד השער במספר כתבות חשובות: מצבם של יהודי סוריה, מופתי ה'אור החיים' הקדוש, המועמד האנטישמי לראשות העיר ניו יורק, ואפילו – כתבה שבאמת ראויה לציון – ריאיון עם הרב צבי ברוורמן שמגנה את תרבות הטיוח והשתיקה ביחס לפגיעות מיניות. אבל מה באשר לארבעה חיילים חרדים שנהרגו, על המשפחות המתאבלות, על הקשיים הייחודיים? דממה.
שיהיה ברור: אילו היו ארבעה חרדים נהרגים בפגיעת טיל איראני או אפילו בתאונת דרכים, חלילה, היחס היה שונה לחלוטין. היינו רואים התייחסות נרחבת ל'אסון החרדי', ראיונות עם בני המשפחות השכולות, סקירה של התשתיות החרדיות בכל הנוגע למקלטים או זהירות בדרכים, וכך הלאה. אולם, כאן מדובר בחיילים חרדים. הס מלהזכיר. גם העלונים התורניים של שבת פרשת בלק נדמו – לא יעלה על הכתב.
כשהערתי על כך, בני שיחי הגיבו בפליאה על הציפייה. בתקופה המתוחה שלנו, ואולי בכלל, העיתונות החרדית מנועה מעיסוק בחיילים חרדים, בוודאי בסיפורי גבורה שעלולים להתפרש כהזדהות עם הלוחמים או אהדה לשירות הצבאי. גם באשר לעיתוני סוף שבוע, מדובר בעסקים רווחיים שלא יסכנו את מטרת העסק – להשיא רווחים – באזכורם של גיבורינו החרדים.
אבל גם אם ניתוחים אלו נכונים, האמת חייבת להיאמר: מדובר בחרפה. וכדי ביזיון וקצף.
אכן, חיילים אלו לא מתו בתאונת דרכים; הם מתו על קידוש ה', במלחמת מצווה על הצר הצורר אותנו, בהגנה על העם היהודי היושב בציון. לא ייתכן שהחברה הישראלית כולה מכירה בהם בתור חיילים חרדים, העיתונים והערוצים מעלים את סיפוריהם על נס ומעניקים להם את הכבוד הראוי, ודווקא פנימה, בתוך היהדות החרדית, הם נמחקים מהרקורד. זה מצב אבסורדי. אסור לעבור עליו בשתיקה.
החרדיות – לאן?
מה רוצה תנועת 'חרדים בעולם המעשה'? מהם יסודותיה ולאן היא חותרת?
בדרך כלל, היחס לתנועה זו הוא של 'נורמליזציה'. חוזרים לאיזון: איזון בין לימוד תורה ל'דרך ארץ', כפי שחז"ל דורשים מאיתנו וכפי שנפסק להלכה; איזון בין חובות הפרט והקהילה לבין חובות אזרחיות הקשורות לכלל כולו; איזון בין מצוינות תורנית לבין עיסוק בריא ונחוץ בעולם החול; איזון בין מנהיגות רבנית-תורנית לבין מנהיגות אזרחית – וכך הלאה.
הדברים נכונים, ואני נוטה לסכם אותם במילה 'אחריות'. יש לנו אחריות אישית לפרנס את משפחתנו, אחריות לדאוג לשגשוג הקהילה בתחומים רבים הדורשים תיקון, ואחריות לאומית על העם היהודי ועל נציגה הפוליטית: מדינת ישראל. אך המחשבה על האירוע הקשה שעברנו והתגובה הבלתי ניתנת להכלה של העיתונות החרדית מעלה נקודה עמוקה יותר, שהיא: ערכיוּת.
הציבור החרדי מקיים בחובו אתוס נפלא של הקרבה למען לימוד תורה, ומשקיע מאמצי ענק בשכלול 'עולם התורה', על תשתיותיו ומוסדותיו הרבים: ערים חרדיות, דיור, מוסדות, קהילות, וכך הלאה. אבל מה באשר לערכי התורה?
טוב שיש מי שמבקש לטפל, כנראה בעקבות פרשייה ציבורית אחת יותר מדי, בנגע של פגיעות מיניות – אבל איך הגענו למצב שחברים העובדים במערכת המשפט מדווחים על אחוזים גבוהים של חרדים בקרב הפוגעים? ומה באשר לעושק הגננות? ובעלי התשובה? האפליה העדתית? מה זה אומר על המערכת הערכית שבתוכה אנחנו חיים?
והאם הגיוני שנמשיך להתייחס למדינה כמו כספומט, "להציל מהארי ומן הדוב" (כניסוח החוזר והנשנה במאמרי המערכת), מה שכמובן מוביל למסכת עגומה במיוחד של זיופים ורמאות שהולכת ונחשפת בימים אלו? כאשר פסקי הלכה ידועים לכל לפיהם "מותר לגנוב מהמדינה" הם לחם חוקנו, ומשם הדרך קרובה לגניבה מחברות פרטיות וגם מהשכן – מה זה אומר עלינו?
והאם ראוי שנמשיך לשלוח את ילדינו להתחנך אצל רבנים המשווים חיילים לעובדי זבל – זו כמובן רק הדוגמה המפורסמת ביותר – תוך גרימת חילול ה' ושנאת הדת בקרב המוני עם ישראל? השתיקה מול אותו יחס מבזה לקדושים המוסרים את נפשם עבורנו והשתיקה מול מות הגיבורים של חיילי 'נצח יהודה' נובעות מאותו השורש: חסר בערכיות.
בדיוק על כך קוראים תיגר הפסוקים מתוך ספר מיכה (הפטרת פרשת בלק):
בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' אִכַּף לֵא-לֹהֵי מָרוֹם? הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת, בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה? הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים, בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן? הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי, פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי? הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ: כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט, וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לֹהֶיךָ.
לצד יסוד האחריות, על ביטוייו השונים, תנועת התיקון חייבת להתמקד בעניין הערכי. לאור הוראת המשנה (אבות ה, יט), עלינו להיות כמה שיותר תלמידים של אברהם אבינו. ואם בעבר, הקפדנו להיות תלמידיו במישור הפרטי והקהילתי, כיום האתגר הגדול הוא לעשות כן במישור הציבורי.
***
הפסוק קובע שהפגמים בעם היהודי הם חיצוניים בלבד: "אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ" (שיר השירים א, ו). אכן, קיימים בנו אזורי שחרות – אך הם אינם משקפים את המהות. או כלשון רבי ישמעאל, הקרוב יותר אל דורנו: "בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנוולתן" (נדרים פ"ט, משנה י). עלינו לשחרר מחדש את היופי הפנימי.
נזכור לנצח את הקדושים שנפלו, אלו שמסרו נפשם עבורנו והפכו במותם לפורצי דרך בתהליך החיוני של כניסת חרדים לשירות צבאי משמעותי. ונשתדל להתחזק בטוב שהקב"ה דורש מאתנו: כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט, וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לֹהֶיךָ.
