זה קרה לפני 20 שנה בבוקר יום השבת. לקראת סיום הסעודה, הגיעו אורחים מבחוץ אל האוטונומיה המופלאה – הישיבה בה למדתי. הם היו חברים של חתן ששבתו בסביבה לרגל שבת עלייה לתורה, כשעוד נהוג היה לערוך 'שבת חתן'. הימים היו ימי ראשית הקיץ, אבל הרוחות בבני ברק החמסינית סערו. רק אנחנו לא ידענו כלום. קריית ספר של אותם ימים הייתה כהגדרתו של שמעון פרס 'קריית סְפָר' ובעולם של טרום קווי נייעס והודעות פוש לנייד, השמועות לא רצו, בקושי זחלו.
'זרקו לבן על ר' גרשון, לא שמעתם'? הפונוביצ'ערס שסיימו עכשיו לאכול איתנו טשולענט של שבת בבוקר, היו מופתעים. 'איך יכול להיות?', הם החליפו מבטי תמיהה. כלום לא מכין אותם להלם שהם עומדים לחטוף בעוד חמש שניות: 'מי זרק עליו לבן ולמה?', שאלנו בתגובה – בחורים ירושלמים מהשורה, של שנת תי"ו שי"ן סמ"ך משהו. העיניים שלהם נפערו בתדהמה, הלסתות נפלו, וההפתעה הייתה מוחלטת.
'אתם צוחקים עלינו', הם אמרו. 'אתם לא יודעים שיש מחלויקעס בפונוביץ'? תגידו מי אתם? מאיפה באתם לכאן? והאם הבית דין שגייר אתכם, היה בכלל אורתודוקסי?' בחצי השעה הקרובה הם התענגו על היכולת לספר את סיפורה של הישיבה הגדולה, והמהומות שפורצות על הגבעה מעת לעת, ואנחנו התענגנו על העונג הגדול שלהם והדרך בה הם רואים את הישיבה שלהם כמרכז העולם היהודי.
היה אז…
