עשרות זוגות עיניים ננעצו בפליאה ברכב הקדילק הנוצץ בשחור, שנסע לאיטו בכביש הגישה לישיבה. רכב הפאר הצית את סקרנותם של הצעירים שעקבו אחריו עד שנעצר. הדלתות נפתחו בתנופה, וממנו הגיחו בנעלי עור מבריקות וחליפות יוקרה מחויטות להפליא, ארבעה טיפוסים קשוחים. חזותם המחוספסת, ושערם המשוח והמשוך לאחור, לא הותירו ספק. אלו חברי ארגון פשע איטלקי: "איפה כאן רבאיי קוטלר", הם שאלו.
איך הגיעו טוני, סילביו, כריסטופר ופולי, לישיבת לייקווד, ומה הקשר בינם לבין הרב קוטלר? הנה סיפור שיש בו מהשובבות של חודש אדר, מהגאולה של חודש ניסן, ומקסם פיקחותם של חכמי ישראל, שאי אפשר שלא להתאהב בו.
הימים ימי מלחמת העולם השנייה, אירופה בוערת באש ושמועות על הזוועות המתחוללות ביהודי אירופה עושות את דרכן אל מעבר לים. חמישה בחורי ישיבות, נמלטים מליטא ומצליחים להגיע אל חופי איטליה, אך המשטר הפשיסטי, מבקש להסגיר אותם בחזרה אל מלתעותיו הפעורות של הצורר הנאצי.
השמועה מגיעה גם אל ראש גולת אריאל רבי אהרן קוטלר זצ"ל, המודאג עד עמקי נפשו, ומנסה לברר איך שולפים יהודים מאיטליה בימים טרופים אלו. הדרך היחידה, כך נאמר לו, היא לערב את אנשי המאפיה האיטלקית בניו יורק, המקושרים היטב עם "החבר'ה הטובים" באיטליה.
ארווינג בונים ע"ה, כך מספרת האגדה, היה האיש שהציע את הכיוון המאיים, ועליו הטיל ר' אהרן לסדר את הפגישה: "אתה ואני נלך לפגוש את האיש", הכריע ראש הישיבה, שלא חת מפני איש. בפגישה, התעניין ג'וזף בוננו מי הוא היהודי נשוא הפנים, שמבקש לגייס אותו למשימה המורכבת. "זה הסנדק של היהודים", השיב לו מר ארווינג שהבין ככל הנראה דבר או שניים בעולמם של חברי המשפחה. ומה אקבל בתמורה? שאל הדון לפני שהוא סוגר עסקה, "אני מבטיח שתאריך ימים ותמות על מיטתך" ענה רבי אהרון. זו הייתה ככל הנראה, הצעה שאי אפשר לסרב לה, והבוס נענה לה.
התקשר למי שהתקשר, פעל את שהיה בכוחו לפעול, ובחורי הישיבה הפליגו מחופי ארץ המגף המסומרת, לחוף מבטחים. כאן לכאורה, מסתיים סיפורנו, לא לפני שנציין את המובן מאליו. ג'וזף בוננו האריך ימים, פרש מעסקי הסחיטות, ההימורים וכל השאר, ומת בגיל 97 במיטתו באריזונה. אמרו עליו שהוא הדון הראשון שמת במיטתו, עד שבגרסה אחת של הסיפור, מבלבלים בינו ובין בכיר מאפיה אחר שניצל משבע ניסיונות חיסול, הלא הוא 'לאקי לוצ'יאנו' – לוצ'יאנו בר המזל.
*
21 שנים חלפו, המכונית מפתיחת סיפורנו עוצרת בחריקת בלמים בפתח ישיבת לייקווד וארבעת הגברתנים מחפשים את רבאיי קוטלר. השנה היא תשכ"ה, רבי אהרן קוטלר כבר יושב ונהנה מזיו השכינה, ובנו רבי שניאור, עומד בראש הישיבה. שני בחורים יודעי דבר, רצים מבוהלים ודחופים אל חדרו: 'רבי הושיעה, מאפיונרים מחפשים את הראש ישיבה'. קראו להם ויבואו, הרגיע אותם רבי שניאור. נכנסו הארבעה לחדרו, ופניהם התכרכמו באכזבה: הרבאיי אמור להיות איש זקן בימים אלו, וכאן אדם במיטב שנותיו. "רבאיי קוטלר של לפני 21 שנים אינו עוד איתנו", מרגיעים אותם המלווים. "זהו בנו היושב על כסאו וממשיך את דרכו בהנהגה".
ניאותו האנשים לשבת, ולדבר ביזנס. אבי המשפחה אכן מאריך ימים, בטוב ובנעימים, והוא נוטה לייחס את שרידותו הנדירה להבטחה שניתנה לו בימי המלחמה מ'הסנדק של היהודים'. כעת, כשהוא פורש לביתו, בנו המתיישב על כסאו וממשיך את דרכו בהנהגה, מבקש גם הוא הבטחה זהה מרבאיי קוטלר.
ומה אקבל בתמורה, שואל רבי שניאור. אני מוכן להחזיק את המקום שלך לשלוש השנים הקרובות, אומר היורש. שוקל רבי שניאור את פרטי ההצעה, ומשיב: להבטיח איני יכול, זה היה רק בכוחו של אבי. אני יכול לברך אותך – אם תרצה. בוננו הבן, שוקל את ההצעה, ומכריע לשלילה. בשביל ברכה לא שווה לשלם מחיר כה יקר, לא בשביל זה הוא בא לכאן. הקדילק יוצאת כלעומת שבאה, ונעלמת במורד הכביש.
