כשהטילים מאיראן שרקו מעל שמי ישראל, כולנו נזכרנו ששם, בטהראן, לא יושבים בדיוק סבא וסבתא פרסים ששותים תה עם הל. יושב שם איש דת אסלאמי, עטור גלימה וכובע, שמחזיק אצבע על כפתור השיגור ואצבע אחרת – על ספר חוקי דת. זה נשמע כמו בדיחה גרועה: רב ראשי, נשיא, ומפקד חיל האוויר נכנסים לחדר – ואז מתברר שזה אותו בן אדם.
כי באיראן, אם שכחתם, הדת היא לא המלצה. היא החוקה. האיש עם הזקן הוא גם שופט, גם קברניט, וגם הוועדה העליונה לקביעת מדיניות גרעין. השם המלא: ולאיית פקיה – שלטון חכם ההלכה.
הרעיון: באין נביא או אימאם, פוסק הדור הוא נציג האל. ומה שפוסק – חוק. המדינה השיעית בראשות חומייני לא ניסתה להסתיר את זה; להפך, היא הכריזה על כך בגאווה: הרפובליקה האסלאמית היא שלטון אלוקי בעטיפה רפובליקנית. בחירות, פרלמנט – הכול מתקיים, אבל תחת עינם הפקוחה של אנשי הדת.
לסונים, אגב, אין דבר כזה. האסלאם הסוני מפריד מסורתית בין הלכה לשלטון, בין המופתי לח'ליף. אך האימאם השיעי הוא גם מנהיג רוחני וגם נושא חרב. שם – אין מלכות בלא תורה, ואין תורה בלא מלכות.
ומה לנו ולזה? אנחנו הרי לא איראן. אנחנו לא יורים טילים בשם אמונה. ובכל זאת, יש משהו מטריד במבנה המשטר האיראני – בעיקר כי הוא משקף שאלות שנמצאות גם בלב החברה החרדית, ובוודאי וודאי בלב החברה הישראלית, והתחבטויותיה בין 'יהודית' ל'דמוקרטית'.
הרי מצד אחד, החרדים מעולם לא ביקשו שלטון תיאוקרטי. להפך, ההתנגדות החרדית לציונות נבעה, בין היתר, מחשש מחילול שם שמיים דרך ריבונות לא-משיחית. שלטון? לא בשבילנו. תנו לנו ללמוד תורה, להתפלל, ולהותיר את הפוליטיקה לגויים או לחילונים.
אבל מצד שני – אין כמעט תחום בישראל שבו הפוליטיקה החרדית לא מעורבת: תקציבים, תקנים, תכנון ובנייה, חינוך, משפט, לפעמים אפילו ביטחון. וכל זה נעשה לא בשם רווח פוליטי, אלא בשם "דעת תורה". וזה בלי להיכנס לשאלת היסוד של הכפייה הציבורית מתוך היהדות, אלא נטו מתוך המציאות הלא מדוברת.
האם זה שלטון דתי? לא בדיוק. האם זו הפרדה מלאה בין דת למדינה? גם לא. זה משהו עמום באמצע. משהו שאנחנו מתקשים להודות בו, כי הוא פוגע בדימוי העצמי שלנו שאומר שאנחנו שונים, שאנחנו לא ערבוב של דת ושלטון אלא קול טהור בתוך רעש של אינטרסים.
אבל אולי כאן טמונה האשליה ויש שיגידו ההחמצה. כי האמת היא שאנחנו כבר חלק מהמשוואה. לא משנה אם זה על רקע אידיאולוגי, ציבורי או פשוט דמוגרפי, הציבור החרדי מעורב בפוליטיקה הישראלית עד צוואר. התקציבים, המוסדות, החינוך, התכנון, הבריאות – כל אלה כבר שזורים ברשת סבוכה של השפעה חרדית, גם אם לא תמיד מוצהרת או מתוקפת תאולוגית.
המצב הזה לא הולך להיעלם. גם אם נכריז שוב ושוב ש"אנחנו לא שואפים לשלטון", בפועל, אנחנו כבר בתוך התמונה. ולכן, במקום לברוח מהמציאות או להיאחז בהפרדות תיאורטיות שבשטח כבר לא קיימות, מוטב לשאול כיצד לכוון את ההשפעה הדתית כך שתהיה אחראית, ראויה, ומתאימה לחברה מגוונת.
בחודשים האחרונים אני מנהלת את מיזם "בנועם דניאלי", שמבקש לעשות בדיוק את זה: לא לוותר על הדת במרחב הציבורי – אלא להנכיח אותה אחרת. לדוגמא, ללוות זוג חילוני בתהליך רישום נישואין מבלי להטיף לו מוסר, אלא פשוט להזכיר לו שהחתונה שלו יכולה להיות גם רגע של קשר עמוק עם שורשיו. אם לא צנעת הפרט, היו לי כמה וכמה סיפורים מעניינים במיוחד.
אני לא רוצה להאמין שהפתרון יבוא מהלכה רכה יותר, או ממסלול עוקף רבנות. אני רוצה שיגיע מתוך הדברים הכי מחייבים ועמוקים. כי אני מרגישה שהשאלה הזאת – איך מייצרים נוכחות של תורה במרחב ציבורי בלי פחד, ובלי כפייה – היא לא שאלה של המדינה, היא השאלה שלי.
