שבעה גברים עשו את דרכם מחוץ לחומות העיר המגוננות, אל המרחב הפתוח שנמלא בצללי ערב. השמש השוקעת מול פניהם כיוונה את בני החבורה והאיצה את צעדיהם לפני רדת החשכה. האזהרות שהשמיעו באזניהם תושבי העיר לפני שיצאו לדרך ליוו אותם גם כשהתמקמו בצמד הבתים שבלב השדה השומם. בני החבורה לא התעלמו מסכנת השודדים שעלולים לעוט עליהם עם לילה, וכל אחד מהם הצטייד ברובה. וגם בספר תנ"ך. אחרי הכול, הבטחון של השביעיה בהצלחתם נשען קודם כל על אמונתם בכך שה' השומר את העיר, יגונן גם על אלו שמבקשים להרחיב אותה. את הלילה הקרוב, הראשון מחוץ לחומות ירושלים, הם יעבירו ללא שינה, בקריאת תהילים בחושך, בעוד התנים סובבים את המתחם ומייללים ללא הרף.
באותו לילה מורט עצבים, אור לכ"ח אב תרכ"ט, קשה היה להאמין שכעבור ארבע שנים בלבד יכסו את חלקת השדה שורות שורות של בתים חדשים, שבהן תתאכלסנה עשרות משפחות מבני היישוב הישן בירושלים. היוזם של המהלך פורץ הדרך, שבאופן חריג מומן מכספי המתיישבים עצמם ולא הסתמך על נדבנים מחוץ לארץ, היה צעיר מהקהילה האשכנזית בעיר. שמו היה יואל משה סלומון.
סלומון, אז בן כ-30, היה כבר לדמות מוכרת בירושלים היהודית. במשך שלוש שנים הוא הוציא לאור, יחד עם שני שותפים, את 'הלבנון', העיתון העברי הראשון בארץ ישראל ובו הטיף להתיישבות ולהפרחת…
