"אני אוהב אותך". הוא הביט לתוך עיניי. ראה הכל. "גם כשאת עושה שטויות בעבודה. לא תעשי אותן יותר, נכון?"
לחשתי. "נכון".
הוא חייך. קם.
(- 'הכל סיפור של פיקסלים' מאת תמר)
הוא ראה אותי. החניפה לי המציאות הזאת, שיכרה כליל. חזרתי הביתה מהפגישות, מוטרדת מדברים שאמר וקבע, תקע מסמר חד בקיר הבית שטרם בנינו. אבל כשהתחלתי לפרק אותם, לבדוק מה הם אומרים על החיים שאחיה, כמה אני מסוגלת להם, נזכרתי בעיניו. תלויות בי כאילו אני כל עולמו. ובבת אחת שכחתי מה הטריד אותי, מה אמר. רציתי להיות התמונה על הקיר, להיכנס למסגרת. להידבק לבית. הוא אמר ויהי.
(- הערת שוליים מאת תמר)
אין הרבה רומנים חרדים שאפשר לקרוא להם בכנות 'פורצי דרך'. כשמדובר ב'הכל סיפור של פיקסלים', עם זאת, ניתן להשתמש בתיאור הזה בלי לחשוש מהאשמות בהפרזה. הרומן, שפורסם בהמשכים במגזין המקוון 'בין הזמנים' ויצא לאור בשנה שעברה, מתאר ביד אמן ובאותנטיות נדירה במחוזותינו, כיצד נראית אלימות במשפחה כשהיא מבקרת בבית בני ברקי טוב, עם כל חותמות הכשרות הנכונות. ההערכה הרשמית מדברת על כ-200,000 נשים בישראל שחיות תחת אלימות במשפחה, וגורמי מקצוע מעידים שגם בציבור היהודי הנשים הללו מגיעות מכל המגזרים.
תמר הסופרת, יש לומר, לא הגיעה לנושא במקרה, גם לא מתוך רצון לזעזע. היא עצמה שורדת אלימות קשה…
