הופעתו של ספר חדש מאת איאן קרשו היא תמיד אירוע משמעותי בקרב חובבי היסטוריה. רבים מהעוקבים האדוקים אחר פרסומיו של ההיסטוריון הבריטי הנודע מזהים אותו בעיקר עם הביוגרפיות המפורטות והמרשימות של אדולף היטלר, אך ראייתו ההיסטורית הכוללת מבוססת על שנים ארוכות של מחקר מעמיק.
קרשו, יליד אולדהם שבאנגליה, החל את דרכו האקדמית בחקר ימי הביניים באוקספורד ובאוניברסיטת ליברפול, וקיבל את תאריו בהיסטוריה מודרנית והיסטוריה של ימי הביניים מאוניברסיטת מנצ'סטר. המפנה המשמעותי בקריירה שלו התרחש בשנות השבעים, כאשר פנה לחקר ההיסטוריה הגרמנית. בעשור השני של המאה העשרים ואחת, ניכר שינוי מעניין בגישתו של קרשו. הוא 'לקח צעד אחורה' להסתכלות מאקרו על התהליכים ההיסטוריים, מהלך שהניב שני ספרים מרתקים: "לגיהנום ובחזרה – אירופה 1914–1949" ו"רכבת הרים – אירופה 1950–2017". למרות שחלק מהמבקרים ראו בהם 'אוסף' של מחקרים קודמים, ספרים אלה מציעים סקירה מקיפה וכוללת של מגמות היסטוריות, כלכליות ותרבותיות על פני קצת יותר ממאה שנה באירופה.
כדי להמשיך לקרוא נא אשרו לנו דיוור
הספר הנוכחי, "אישיות ושלטון: מעצביה ומהרסיה של אירופה המודרנית", מהווה המשך טבעי למגמה זו. וגם בו, נוכל למצוא אמירה חדשה במובן של מבט המאקרו על האישים וההתרחשויות. בספר זה מציע קרשו מבט מעמיק על 12 דמויות מפתח שעיצבו את פני אירופה במאה העשרים, דרך סדרה של מיני-ביוגרפיות פוליטיות מרתקות, שכל אחת מהן בפני עצמה ממלאת חוברת מכובדת וראויה להמלצת קריאה:
1. ולדימיר איליץ' לנין (1870–1924) – מהפכן ואידיאולוג שהפך את רוסיה הצארית למעבדה של הקומוניזם העולמי. תחת הנהגתו, הפכה המהפכה הבולשביקית מחזון תיאורטי למציאות פוליטית שעיצבה את המאה העשרים.
2. בניטו מוסוליני (1883–1945) – הדוצ'ה שהפך את איטליה למעבדה הראשונה של הפשיזם. יצר מודל חדש של שלטון טוטליטרי שהשפיע על תנועות ימין קיצוני בכל רחבי אירופה.
3. אדולף היטלר (1889–1945) – האיש שהוביל את גרמניה והעולם כולו לתהום. שילב אידיאולוגיה גזענית קיצונית עם כריזמה אישית יוצאת דופן ליצירת משטר הרסני חסר תקדים.
4. יוסיף סטלין (1878–1953) – הדיקטטור הסובייטי שהפך את חזון המהפכה של לנין למכונת דיכוי מפלצתית, תוך שהוא מוביל את ארצו להישגים תעשייתיים וצבאיים אדירים, אך למורשת משטרית וכלכלית מפוקפקת.
5. וינסטון צ'רצ'יל (1874–1965) – המנהיג שסימל את רוח ההתנגדות הבריטית לנאציזם. דמות מורכבת שהצליחה להפוך חולשה לאומית לעוצמה מוסרית. ונבחנת גם על רקע דעיכתה הפוליטית אחרי המלחמה.
6. שארל דה גול (1890–1970) – אבי צרפת המודרנית, שהצליח להחזיר למדינתו את תחושת הגדולה הלאומית אחרי הכיבוש הנאצי והקים משטר נשיאותי חדש. נבחן על רקע יחסיו לארצות הברית ולניסיונות כינון האיחוד האירופי.
7. קונרד אדנאואר (1876–1967) – הקנצלר שהוביל את גרמניה המערבית מחורבות המלחמה לשיקום כלכלי ומוסרי, תוך השתלבות במערב. נבחן גם על רקע פגמים ברהביליטציה הציבורית של דמויות בעלות עבר נאצי.
8. פרנסיסקו פרנקו (1892–1975) – הרודן הספרדי שהצליח לשרוד את עידן הפשיזם ולהתאים את משטרו לעולם המלחמה הקרה.
9. יוסיפ ברוז טיטו (1892–1980) – המהפכן, הפרטיזן ואחר כך המנהיג היוגוסלבי שיצר דרך שלישית בין מזרח למערב והצליח לאחד מגוון עמים תחת משטר סוציאליסטי ייחודי.
10. מרגרט תאצ'ר (1925–2013) – "גברת הברזל" שחוללה לאורך שנות שלטונה הארוכות, מהפכה כלכלית וחברתית בבריטניה, תוך עימות חריף עם הממסד השמרני והאיגודים המקצועיים.
11. מיכאיל גורבצ'וב (1931–2022) – הרפורמטור שניסה להציל את ברית המועצות באמצעות ה'פרסטרויקה' וה'גלסנוסט', אך הביא בסופו של דבר לקריסתה.
12. הלמוט קוהל (1930–2017) – הקנצלר שניצל את ההזדמנות ההיסטורית לאיחוד גרמניה והפך אותה למנוע המרכזי של האיחוד האירופי.
אם תורשה לי אתנחתא אישית קלה: ספרו של קרשו נחת על שולחן עבודתי, כשעמדתי להתחיל לקרוא את ספרו של אבי גרינצייג "ממשלה, עם, אדם". הכריכה המרשימה, המעוצבת כלוח שחמט ססגוני ועליו דמויותיהם של מנהיגים בדרגות חשיבות שונות, יצרה אצלי ציפייה מסוימת לגבי תוכן הספר. ולכן, כאשר הגיע לידי תרגומו העברי של ספרו החדש של קרשו, בחרתי – אולי מתוך הרגל אקדמי – להתחיל דווקא בו, מתוך מחשבה שמשנתו הסדורה של ההיסטוריון הבריטי הנודע תספק את המסגרת המושגית הנחוצה, להעמקה בנושא המשותף לכאורה של הספרים: היחס בין ממשלות ועמים לאדם המנהיג. למרות השגיאה שלי בהשערתי לגבי תוכן הספר, סיפקה הקריאה המשותפת בשני הספרים חוויה משלימה.
בעוד קרשו מספק לנו מבט מרתק על האישים שעיצבו את המאה העשרים, ספרו של גרינצייג מציע פרספקטיבה מעמיקה על המבנים והמערכות הפוליטיות שבתוכן פעלו מנהיגים אלה. גרינצייג, שמוכר כפאנליסט ופובליציסט מוכשר, מצליח להנגיש סוגיות מורכבות בתורת המדינה בשפה נגישה וידידותית, מתוחכמת אף אם במפגיע לא מתחכמת. הוא מתמודד עם שאלות יסוד כמו מהו בסיס ההסכמה הרחב ביותר עליו יכול עם להסכים ולהתקיים, מהן זכויות אדם וכיצד נקבעו, מהי משמעותה של הפרדת רשויות, ומהם ההבדלים בין שיטות משטר שונות.
הספר משובץ בהומור והומור עצמי דק, המשרת היטב את מטרתו העיקרית – להאיר סוגיות מורכבות באור חדש ונגיש. גרינצייג מצליח לקחת אנקדוטות היסטוריות מוכרות ולהציג אותן בפרספקטיבה חדשה ומאירת עיניים, תוך שהוא מקשר אותן לסוגיות אקטואליות.
הקריאה המשולבת בשני הספרים מעניקה תמונה עשירה ומורכבת של האופן שבו מנהיגות אישית מתכתבת עם מבנים מדיניים. קרשו מעלה שאלות מרתקות לגבי מידת ההשפעה של כריזמה אישית ונסיבות היסטוריות על פני החברה כולה, בעוד גרינצייג מספק את המסגרת התיאורטית להבנת המערכות שבתוכן פועלים המנהיגים.
בתוך התבנית ההיסטורית הזו, אפשר לנסות לבדוק הרהורים עכשוויים ולוקאליים, על האפשרות שמנהיג בינוני מכריס ומקריח עם מספר זעום של מנדטים יצליח בשיתוף פעולה עם חבר לדרך נטול ניסיון אף הוא, לקבל את מושכותיה של סמי-אימפריה אזורית לפרק זמן קצרצר – ואחר כך, מתוך שלא אירע אסון קולוסאלי 'במשמרת שלהם' – להסיק שאכן יש בהם 'משהו' שיאפשר להם להנהיג מדינה ועם לעתיד טוב יותר. מסקנה כזו יכולה למרבה האבסורד להיות מבוססת רק על ההנחה שה-כ-ל תלוי במנהיג. הנחה כזו, מאפשרת את האשליה שהמנהיג אחראי לכל, גם לגבי מנהיגים נעדרי כריזמה או יכולת. אבל היא אינה עומדת במבחן הביקורת גם במקרים הכי קיצוניים במבחן ספרו של קרשו. גם במקרים שבהם לאישיותו של המנהיג הייתה השפעה גדולה על מהלך ההיסטוריה, רוב ככל הדברים המשיכו להתנהל מכוח הנסיבות ולא מכוח האישיות.
תהיינה אשר תהיינה התובנות שיגבש הקורא מעיון בשני הספרים, הן רלוונטיות במיוחד לישראל המפולגת של 2025, כאשר שאלות על טיב המנהיגות ומבנה המשטר עומדות במרכז השיח הציבורי. הם מזכירים לנו שההיסטוריה אינה נקבעת רק על ידי אישים דגולים או מבנים חברתיים, אלא מתעצבת בדיאלוג מתמיד ביניהם.
השילוב בין שני ההוגים הוכיח את עצמו כפורה במיוחד. ההיסטוריון המנוסה קרשו מספק את הבסיס העובדתי והניתוח ההיסטורי המעמיק, בעוד גרינצייג 'האוטודידקט', מפרה את המחשבה ברעיונות חדשים על אופן פעולתן של מערכות פוליטיות. יחד, הם מציעים מבט מפוכח ומורכב על האתגרים העומדים בפני חברות דמוקרטיות בעבר ובהווה.
אישיות ושלטון: מעצביה ומהרסיה של אירופה המודרנית איאן קרשו. מאנגלית: יוסי מילוא עם עובד 482 עמ' .
