חבר שלי הגיע לגיל 30, הידוע כ-20 החדש, אז הוא יצא למסע חיפוש בו הכל נפתח מהתחלה. הרב שלו, איש בא בימים, שלא נס ליחו ולא כהתה עינו, שם לב שהבחור נוטה להבריז לאחרונה מהשיעור השבועי, וגישש לבדוק טמפרטורה. 'אני לומד עכשיו דברים מחדש', התפתל החבר שלי במבוכה. 'שואל שאלות, חוקר קצת, בודק'. 'תדע לך שגם אני שואל ובודק, כל הזמן', הדהים אותו הרב הזקן. 'אמנם בשיעור אני מדבר, בסגנון חותך וברור, וזה כי קיבלתי מרבותי שכך צריך ללמד תלמידים. אבל אני כשלעצמי – מלא ספקות'.
יהודים שואלים תמיד שאלות, קצת כמו ילדים ששואלים על כל דבר. "כי נער ישראל ואוהבהו". התשוקה והצימאון לדעת, לצד הנכונות לאתגר את ההבנה, מאפיינים אותנו כעם. לא מאמינים, שואלים חוקרים ומבררים. זה מתחיל כבר במצרים, עבד מיואש נאחז בכל קש, אבל בני ישראל לא זורמים בקלות עם בשורת הגאולה: "וְהֵן לֹא־יַאֲמִינוּ לִי" – אומר משה רבינו. "וזה אות אמת על עמנו עם ה' שלא להתפתות בדבר, עד עמדם על האמת, בחקירה רבה – חקירה גמורה" – יוכיח מכך הרשב"א אלפיים שנים מאוחר יותר.
ואתם, מה אתם אוהבים יותר, שאלה או תשובה? נכון, נוח יותר להתערסל עם התשובה. היא מרגיעה, עושה שכל ומיישבת את הדעת. אבל איפה היא ואיפה הקסם המסעיר של השאלה הפורצת ממעמקי התודעה, ומבקשת לדעת ולהבין. היא מעוררת מחשבה, פותחת דיון ומכריחה עיון.
אינספור כוסות קפה, מיץ תפוזים ובעיקר מים, נמזגות מידי ערב בלובי של הילטון או רמדה, בזמן שמיטב בנינו ובנותינו משחיזים שיחה בעניין סגנון החינוך הנכון לדורות ישרים מבורכים. פתוח או סגור, חונק או מאפשר, חומות גטו גבוהות ואטומות או מחיצות קלות מסמנות גבולות. אין ביטוח לאף אחד, יאמר הבחור בקול בוטח לבחורה שיושבת מולו. היא תהנהן ותוסיף: לכן אין נוסחת פלאים, וצריך לחנוך לנער על פי דרכו.
לא נהרוס להם את הכיף, בחיים לא. מה גם שהם צודקים. אין באמת נוסחת פלאים. רק אולי אפשר להציע קו מחשבה, שיוכל להיות תריס בפני הפורענות. יודגש: אני לא מדבר על התפרפרות של גיל ההתבגרות, משיכה אל אורות העיר המנצנצים, או מסע מחוף אל חוף. יש מי שזו דרכם לעמוד על דעתם. רבים מהם, שלא לומר רובם, ימצאו את דרכם חזרה, אל שמירת תורה ומצוות, והקמת בית לתפארת. אני מדבר על נטישה בזעם ושריפת גשרים, או על מי שטרם נטש, אבל אכול ספקות ומיוסר עד דכדוכה של נפש, כבר לא בטוח בכלל, ולא מרגיש חיבור לעולמה של תורה.
אולי אם השאלה תוכל לצאת בזמן, לא יהיה צורך לצאת בשאלה אחר כך. האסון הוא חינוך חד מימדי, חד ערכי, החלטי וצודק. כזה שמבטל כל שאלה כאילו אין לה מקום בעולם. ילד שגדל עם חשיבה אחת – נכונה וצודקת ככל שתהיה, יישאר משוכנע בצדקת הדרך, עד לגיל בו הוא ייתקל בשאלה שתזעזע את עולמו. והוא ייתקל בה, יום אחד. זה יכול להיות פילוסוף חובש כיפה, חוקר מקרא, או יוצא בשאלה חדור מטרה. הסערה שתתחולל, עלולה להיות קשה מנשוא. מי שהתרגל לחשוב בפן אחד, יתקשה לעכל מחשבה רבת פנים, או תפיסה מורכבת בגיל מאוחר.
מחזירים בתשובה מעניקים תחושה שתמיד אפשר להחזיר תשובה, ואם רק נקשיב, נקבל את כל התשובות, ונוכל לנוח ברוגע. זה לא עובד ככה, תשובה טובה לא סוגרת סיפור. היא פותחת שלוש שאלות חדשות. שאלה היא מנוע לימוד, וככל שנשאל, כך נוכל להתקדם. התורה היא אינסופית ותמיד יש עוד מה ללמוד, לחקור ולהבין.
"ראוי לכם אחינו, שתגדלו בניכם על המעמד ההוא, הגדול…" כתב הרמב"ם באיגרתו ליהודי תימן, על מעמד הר סיני. אחי ורעי, גדלו את בניכם ובנותיכם לחשיבה ביקורתית. עודדו אותם לשאול שאלות, גם קשות. הציגו בפניהם כמה זוויות ונקודות מבט, ועודדו אותם לשבור ת'ראש ולחשוב. כי אם לא נשאל, איך נדע?
איור: shuttersock
