לוחות המודעות בעיר מודיעין עילית כוסו בפרסומים על פתיחת שעות נפרדות בבריכה בגבעת זאב. ברוך, אברך ואב לשלושה בנים, חשב כי ההסעה מדלת לדלת לצד המחיר הסביר מאפשרים לו ביקור 'בין הזמנים' באתר. אלא שאז, כך סיפר לי, גילה כי גובת התשלום בכניסה לא הייתה לבושה בצניעות הראויה בעיניו. הוא כעס באמת. אני אברך וילדיי שמורים. לא טרחנו לנסוע אל 'בריכת המהדרין', ולשלם לא מעט, רק כדי להיתקל במראה שאינו צנוע ברמת 'אחוזת ברכפלד' שם אני מתגורר. החוויה של ברוך לא רק שנפגמה, הוא אף הגיש תלונה ועורר סערה זוטא סביב האירוע. האם התגובה של ברוך לגיטימית? אפשר שבהחלט כן, אלא שאז עלה בי ההרהור הבא: האם ברוך פריווילג רוחני? כלומר, ללא שמץ של ביקורת על הקפדותיו הכנות של ידידי האברך, מותר אולי לשאול האם אירוע כזה יכול היה להתרחש בקהילה חרדית בחו"ל?
התשובה לשאלה הזו בפרט ולתהייה הרחבה יותר – האם 'החרדים' בישראל הם 'החרדים' בחו"ל (והאם בכלל קוראים להם כך), תלויה מן הסתם במרחב הגאוגרפי המסוים על פני הגלובוס; אינה דומה הקהילה בלייקווד לזו שבפרנקפורט ולא זו שבגייטסהד לזו שבסנט-לואיס. מכל מקום, ביקשתי לבדוק ארבעה אתרים בעלי ריכוזים יהודים גדולים במיוחד: צרפת, ארה"ב ובריטניה וארגנטינה.
צרפת: הרחובות שונים
נחמה ובני שיין מתגוררים היום בצרפת, באחד מפרברי פריז. כמו הוריהם, התגוררו מיד לאחר נישואיהם בעיר מודיעין עילית, אך לפני 25 שנים מסיבות אישיות בחרו להגר לצרפת. שם הם מגדלים את חמשת ילדיהם. אני מספר להם את אירוע ברוך והפקידה בבריכה ונחמה מסבירה שבצרפת, הרוב המוחלט של החרדים לא יתרגשו כלל מפקידה בלבוש שאינו עומד בציפיות חרדיות.
היכן נעוץ ההבדל?
"הרחובות בפריז – בה אני עובדת ושם גם בעלי חולף מדי יום בדרכו לעבודה ולכולל אחה"צ, טעונים בתמונות לא צנועות, שלא לומר במופעי פריצות אם אהיה בוטה", אומרת שיין, "החרדים בחו"ל לא מתגוררים בבועה, הם נחשפים למראות האלו כשהם יוצאים בבוקר לעבודה. נקודה. ילדים, נערים ונערות חרדים בביתר עילית או בבני ברק לא חשופים לנוף הזה. האם זו שיטת החינוך הנכונה? אפשר לפתח דיון על כך, אך לפני הכל יש להכיר בעובדה החברתית הזו".
צרפת היהודית מורכבת מיהודים דתיים ובלתי דתיים מן הסתם, רק שהם מכונים במונחים שונים, ובתרגום חופשי: אורתודוקסים, מסורתיים, בלתי דתיים וכמובן קונסרבטיביים ורפורמים שצוברים תאוצה בשנים האחרונות. האורתודוקסים כוללים 'אולטרה־אורתודוקסים' (למשל כמו קהילת הרב מרדכי רוטנברג – אגודת הקהילות בפריז) ו'אורתודוקסים רגילים'. גם לחסידות חב"ד (ליובאוויטש בפי המקומיים) יש נוכחות מרשימה. אהרן היין שכיהן במשך למעלה מ-10 שנים כחזן הראשי של בית הכנסת הגדול בפריז מסכים עם בני הזוג שיין כי שיעור המבקרים החרדים 'הרגילים' באתרים שחרדים ישראלים רבים ידירו רגליהם מהם גבוה יותר, אם כי הוא תולה זאת גם בפיקוח החברתי הנוקשה השורר בישראל: "יש חרדים בישראל שלא יבקרו במקומות כאלו מחשש 'שמא ייראו'. מעמדם אפילו מול עצמם לא מאפשר להם 'לחצות' את הקו הזה שמזוהה אצלם עם גבולות הזהות שלהם. בצרפת איש לא חושש 'מה יאמרו' או מה יהיה מעמדו ועל כן היחס לכך מתון יותר".
ארה"ב ובריטניה: ביקור בגן החיות
פרופ' אהרן קרקש – חרדי ובוגר ישיבת עטרת ישראל, המלמד כיום במחלקה למתמטיקה ומחשבים בטורו-יוניברסיטי, הינו יליד הונגריה שבחר בשנות ה-20 לחייו להקדיש חמש שנות לימודים בישיבת עטרת ישראל. בהמשך השתקע בארה"ב ונשא אשה מקומית מהקהילה החרדית של 'תורה ודעת'.
אתם הייתם 'חרדים' בהונגריה?
"תגדיר 'חרדים'". מחייך הפרופ' בתשובה, ומרצה על קצה המזלג ממש על תולדות החרדיות בהונגריה: לפני כ-160 שנים הובילה שאלת הסמכות בהונגריה על תקציבי הקהילות ועל העמדה היהודית הפורמלית לקרע שיצר שלוש קבוצות – ה'נאולוגית' ששאפה להיטמעות בחברה ההונגרית הכללית, ה'אורתודוקסית' שדגלה בציות מוחלט ל'גדולי הדור' ותמכה בהפרדת הקהילות, ואנשי ה'סטטוס קוו' שסירבו להצטרף לאחד משני הארגונים אך נותרו שומרי תורה ומצוות (המעוניין בהרחבה מוזמן לעיין בספרו הנהדר של יעקב כ"ץ, 'הקרע שלא נתאחה'). "המשפחה שלנו השתייכה מזה דורות לקהילת הסטטוס קוו", אומר קרקש, "זה אומר ששמרנו מצוות קלה כבחמורה, אבל מאידך אני יכול להבין ולקבל גם זרמים אחרים. אני יכול להיכנס גם לבית כנסת של זרם אחר. אני לא ארגיש אסון עם אכנס לקהילת 'הקונגרס' הנאולוגי שבמקרים רבים מזכירה את המודרן-אורתודוקס".
הטרימינולוגיה השונה בה משתמש הפרופסור מקבלת ביטוי נוסף אצל הרב יהושע פפר, רב קהילת 'אור חדש' בירושלים וראש מכון 'עיון' לאחריות חרדית: "לא משתמשים בדרך כלל במונח 'חרדים' בחו"ל, מקסימום נערכת חלוקה בין 'מודרן-אורתודוקס' – ל'ישיביש', כאשר החסידויות הגדולות כמו סאטמר וחב"ד הן מגזר בפני עצמן כמובן".
אין דומה חו"ל לחו"ל. כך למשל, הרב פפר דוחה כל ניסיון השוואה בין יהודי צרפת ליהודי ארה"ב. "ניו-יורק אינה פריז. האחרונה לא נהנית מהתשתיות היהודיות שיש לקהילות בניו יורק. לא רק עשרות מסעדות כשרות למהדרין בכל רחוב, לצד אינספור בתי כנסת ובתי מדרש, אלא חיי קהילה עצמאיים ותוססים שמושפעים פחות מהמתרחש בחוץ מאשר השכונות היהודיות בפרברי פריז". מצד שני, בסופו של יום, גם הרב פפר מודה, "היהודים בחו"ל מתגוררים בין גויים. לא ניתן להכתיב לגויים כיצד להתנהג. נכון יהיה לומר כי החרדים בחו"ל פחות נבהלים ממראה לא צנוע".
בבריטניה החלוקה המרכזית בין החרדים – מלבד החסידויות הגדולות כמו סאטמר, ויז'ניץ, בעלז, וכדומה – היא כמו בארה"ב, כלומר בין יותר ישיבתיים ('ישיביש') ליותר מודרניים ('מודרן אורתודוקס'). אבל יש הבדלים. למשל, באנגליה מקובל הרבה יותר לרכוש מוצרי מזון שאין עליהם הכשר, על-פי רשימה של בית הדין של לונדון. הבדל נוסף הוא המוכנות לעלות ארצה. בני קהילות חרדיות בארה"ב נוטים במובהק לחזור "הביתה", ואילו באנגליה הסיכוי לעשות עלייה גבוה הרבה יותר. בשני המקרים, ההבדל נעוץ בתשתיות יוצאות הדופן של ארה"ב; ימים יגידו אם עליית האנטישמיות תשפיע על המצב.
באשר לאתרים בעלי רמת צניעות מפוקפקת, כנראה שדין אנגליה כדין ארה"ב. כמו הרב פפר, סבור הרב יהודה טוגנדהפט – יליד בריטניה וכיום אברך כולל בהר יונה שבצפון הארץ – כי הביקור באתרים אלו אינו מאפיין את הקהילה 'הישיבישערית' במדינה. עם זאת, הוא מוסיף בחצי חיוך כי בבריטניה בעלת מזג האוויר הקודר, רמת חוסר הצניעות ככלל נמוכה יותר, בטח מתל אביב ובטח ובטח מפריז.
ארגנטינה: כשהקהילה החרדית קיבלה חוף משפחות משלה
הרב יעקב זלקור, רב מקומי בבואנוס איירס שלמד בצעירותו בישיבת קול תורה והוסמך בהמשך לרבנות, מסביר כי היהדות הדתית בארגנטינה מורכבת מאברכים הלומדים במשך כל שעות היום, בעלי בתים בני תורה ותלמידי חכמים (למשל קהילתו של הרב שמואל אריה לוין, או קהילת שובה ישראל של הרב אליעזר בן דוד זצ"ל), מסורתיים, וכן קהילה שומרת תורה ומצוות משמעותית במיוחד של סורים – חלבים ודמשקאים, לה הוא משתייך. הקהילה מכילה בתוכה מנעד רחב של רמות דת, ומפעילה מניפה רחבה של בתי כנסת, ישיבות, כוללים ומוסדות קהילה נוספים.
"רוב הנשים אצלנו מכסות את ראשון, חלקן בפאה חלקן במטפחת, חלקן לא מכסות כלל. אבל מה שמפתיע במיוחד הוא שחלק מהן מאפשרות לעצמן ללכת עם בעליהן לחוף שאינו נפרד. הן לבושות בצניעות אך נוצרת תופעה סוריאליסטית שבחופי הים הללו ניתן למצוא נשים חרדיות לצד בעליהן – עם חלוק ועם פאה".
האם מדובר גם בשכבה הדתית החזקה אצלכם?
"לא. אלו לא יבקרו במקומות כאלו, ועם זאת גם במקרה שלנו ההתנהלות שונה מזו שבישראל. הממשלה הקצתה עבורנו חוף ייעודי, שמשמש כסוג של חוף משפחות צנוע. כל קיץ מגיעים בערך 50 משפחות 'חזקות' מבחינה דתית, כל אחד עם מכוניתו, ומבלים שם במשך שבועות את חופשתנו, כשכל אחד מבלה בים בפינה שלו, עם בגדי ים צנועים. האם חוף מהסוג הזה היה מתקבל בארץ? שנינו יודעים היטב שמודעות טעונות בזעקות שבר וחרמות היו מופצות מיד סביב תופעה מהסוג הזה".
המעטפת האורתודוקסית במדינה, עם זאת, מיובאת מהחרדיות הישראלית. כלומר, גם אם הפרקטיקה היומיומית אינה זהה לחרדיות הישראלית, אך קבוצת ההתייחסות והאידיאל הוא היהודי החרדי הישראלי. "חלק ניכר מן הרבנים שלנו הגיעו מהארץ, בעבר הם היו תוצר של הקהילה שלנו אך בשנים האחרונות יש גם רבנים שהוכשרו בעיקר בישראל". העובדה הזו גרמה לחלק מן הקהילה להתחזק ולאמץ נורמות חרדיות ולאחרים לנטוש את הקהילה מבחירה שלא להשתלב בגישה החרדית המיובאת.
הכלה רחבה יותר
חרף ההבדלים המובנים בין הקהילות השונות בחו"ל נדמה שניתן להצביע על מספר מאפיינים משותפים. הראשון בהם הוא יכולת ההכלה הרחבה יותר הקיימת בקרב היהודים – גם האורתודוקסים ביותר – בחו"ל אל מול אחיהם שבארץ.
"זו לא שאלה של קיום מצוות, אלא היחס האחר לעולם שמעבר", אומר פרופ' קרקש, "הרש"ר הירש – החרדי הגדול ביותר כנראה במערב אירופה במאה ה-19 – לא ראה בהכרת העולם האחר אסון. הוא הרי שילב לימודי חול בבית הספר המפורסם שלו בפרנקפורט – בדיוק כמו שמתרחש בארה"ב החרדית של היום". הרב פפר מוסיף: "המתח המובנה בין היותך חרדי להיותך איש עובד, בין היותך שומר תורה ומצוות למעורה ברחוב הגויי, לא קיים בחו"ל. ניתן לפגוש בכל יום ראשון בתי מדרש גדושים בבעלי בתים לומדי תורה, לצד עבודתם במרכזי הסחר האמריקניים הגדולים ביותר".
בצרפת הדברים מקבלים ביטוי מובהק יותר: בבית הספר המקומי הנחשב פורמלית לחרדי או אורתודוקסי מקפידות המורות להופיע בכיסוי ראש מלא, פאה או מטפחת, אלא שחלק מהן, מתברר, נוהגות להסיר אותן מראשן בתום הלימודים. ההורים מופיעים ללא מורא בשערי בית הספר בשלל צבעים: אבות עם כיפה שחורה גבוהה לצד נשים במכנסי ג'ינס.
בבתי הספר של הקהילה הסורית בארגנטינה הדברים זהים: "באותו בית ספר בדיוק, יש ילד שאביו אברך בן תורה לכל דבר, ילד שאביו עובד כסוחר אך בערב לומד מספר שעות בכולל, ויש בהחלט גם ילד שאביו אמנם שומר שבת אך נוהג לבקר בחוף ים שאינו נפרד. אני מכיר שני אחים, האחד אשתו לא מכסה את ראשה והשני פרסם שו"ת חשוב בהלכה. הילדים של כולם לומדים יחד באותה כיתה". הרב זלקור מסביר כי מוסד 'הקהילה' שזר לחרדי המצוי בישראל חזק במיוחד בחו"ל, והוא מהווה מסגרת על המסוגלת להכיל בתוכה גם מורכבויות שלעולם לא היו 'עוברות' בישראל החרדית.
האם הפערים בין 'סטטוס קוו' ו'אורתודוקסים' בהונגריה, 'ישיביש' ו'מודרן-אורתודוקס' בארה"ב ואנגליה, אורתודוקסים ומסורתיים בצרפת, בני תורה, מסורתיים והקהילה הסורית בארגנטינה – דומים לתהום הפעורה בין החרדים בישראל לדתיים-הלאומיים למשל? המתח הרבה פחות מורגש, אומר הרב פפר, מאשר בישראל צבועה השונות בגוונים פוליטיים עזים. בין הקבוצות בארץ מתקיים מאבק מתמיד על משאבים, לצד פולמוס טעון בסוגיות פוליטיות כמו היחס לציונות, לשירות בצבא וכו'. בחו"ל לעומת זאת, עשויים הקבוצות לדור בבית מדרש אחד ללא כל רתיעה: בבית המדרש בישיבה-יוניברסיטי לצורך העניין, ניתן למצוא לצד יהודים מודרן-אורתודוקס גם צעירים חובשי כיפות שחורות ומגבעות. הרב זלקור מוסיף: "לא רוחשת אצלנו זירה פוליטית שהזהות היהודית קשורה אליה. לכן גם אין התבצרויות בתוויות פוליטיות כמו חרדי, חרדי לאומי וכדומה".
הרב פפר מוסיף אבחנה סוציולוגית מעניינת ולפיה דווקא החרדים המודרניים או העובדים במדינת ישראל דומים בהיבט הזה לחרדים 'הרגילים' בחו"ל: "השיח כאן אינו על הלכה ושמירתה אלא על נורמות התנהגות חרדיות. נדמה כי החרדים בחו"ל בדיוק כמו החרדים המודרניים או העובדים בישראל, מקפידים מחד על שמירת המצוות וקיום ההלכה, אך מכירים באילוצים הסיטואציוניים המלווים את חייהם כמו סביבת עבודה שאינה סטרילית בהכרח מפגיעה בצניעות – והם מקבלים זאת".
הלכת ארץ ישראל והלכת חו"ל?
דיונים על חשיפה לרמות צניעות נמוכות יותר בחול מעלה את התהייה האם ההקפדה ההלכתית בחו"ל רופפת יותר. הרב פפר דוחה זאת. "צריך להפריד בין הלכה לבין נטייה להקפדה ולהחמרה בהלכה: 'החיפוש' אחר חומרות נוסח התרבות ההלכתית בבני ברק מצויה ללא ספק פחות בתרבות ההלכתית החרדית בחו"ל. אספר לכם כי בשנות ה-60 של המאה ה-20 פעל רב חרדי חשוב בארה"ב בשם הגאון רבי שמחה עלברג. כשהוא שב מביקור בארץ הוא התבטא כי בבני ברק פגש לראשונה עולם של חומרות אותו לא הכיר. כרב קהילה, הוסיף הרב, רגיל הוא לתור אחר ניסיון לייצר הרמוניה בין החיים להלכה, לאתר קולות ולאפשר את החיים הנורמטיביים במסגרת ההלכה – בבני ברק לעומת זאת התפיסה הדומיננטית היא השאיפה להחמרה. בהמשך הטור שכתב אף פורסם בביטאון "דגלנו" של צעירי אגודת ישראל. האם בארה"ב לא קיימות כלל קהילות כאלו? בלייקווד התפתחה קהילה סביב הישיבה והיא אימצה חלקים מהתרבות הבני-ברקית. אך ככלל, הנרטיב החרדי-אמריקני אינו כזה".
היכן זה בא לידי ביטוי?
"בניגוד למה שרבים מניחים, לא כל החרדים בארה"ב אוכלים מוצרי חלב עכו"ם. עם זאת, לא מעט כן יאכלו מוצרים עם אבקת חלב עכו"ם, מה שהרבה יותר מקובל על פוסקי ההלכה. גם באשר לחלב עכו"ם ממש, מי שנמצא באזור שאין בו חלב בהשגחה עשוי שלא להתנזר מהמוצר. רבי משה פיינשטיין, גדול הפוסקים בדורו, פסק שראוי להימנע אך אם אין בהישג יד הדבר מותר. צריך לזכור שיהודים רבים בחו"ל לא חיים בקהילות גדולות ואוטונומיות, וההזדקקות לשירותי הגויים היא לחם חוקם. גם הכשר OU הוא הכשר מהודר, גם אם הוא לא מקפיד על כל החומרות של 'העדה החרדית".
אז הם מקלים יותר…
"לא בדיוק. משעה שהרב פיינשטיין פסק שמותר, הרי זה מעיקר הדין. זה לא נקרא 'להקל'. בכלל, בישראל יש לעתים נטייה לייצר זרם הלכתי חדש, עצמאי, בעוד בחו"ל דווקא מסתמכים על המסורת, על המבנים ההלכתיים שליוו אותנו עד כה. למשל, תפילת ערבית קודם צאת הכוכבים: פוסקים ישראלים מורים לאיסור בעוד דווקא בחו"ל מתירים מתוך הסתמכות על המסורת ההלכתית בת מאות שנים. האם מי שמתפלל קודם צאת הכוכבים עובר על ההלכה? האם הוא נחשב ל'מקל'? דוגמה נוספת: סגירת חנויות או משרדים בערב שבת בחצות היום. בארה"ב, בה עובדים היהודים חמשה ימים בשבוע לא בהכרח מקפידים על כך, האם הם עוברים על ההלכה? זה לא נקרא "מקלים". הנסיבות שונות, ויש מסורת כיצד להתנהל בתוכן".
הרב טוגנדהפט מאנגליה כאמור, מציין כי היהודים גם ה'ישיביש' במדינה פחות מחמירים בהלכה, אם כי הם מסתמכים כמובן על פוסקים מתירים המאפשרים זאת. "הרבה חומרות שבני תורה בישראל למשל יחמירו, באנגליה ישענו על פוסקים שמתירים כמו פסקים מסוימים של הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל. יש בפשטות פחות 'ביקוש' להחמרות".
פרנסה: מכבדים את העשירים
שונות נוספת בולטת בין החרדים בישראל לחו"ל הוא כמובן היחס ללימודי חול. פרופ' קרקש, כאמור יהודי הונגרי, נישא לבחורה בוגרת 'בית יעקב' אמריקנית המשתייכת לקהילת 'תורה ודעת' בקנסינגטון. חרף מרכזיותה של קהילה זו, נדמה כי החרדי-הישראלי לא באמת מודע לאופייה המיוחד. 'תורה ודעת' הוקמה בשנות העשרים של המאה הקודמת והיא התנהלה ברוח 'תורה עם דרך ארץ'. גם כשהפכה לישיבה חרדית היוותה הישיבה, שנוהלה על ידי דמות מיתית בשם הרב שרגא פייבל מנדלוביץ', כתובת להורים שרצו מחד לשלוח את ילדיהם למוסד חרדי למהדרין, ומאידך כזה שיאפשר להם להיות 'אזרחים נורמטיביים' באמריקה הגדולה. אגב, בין ראשי הישיבה כיהנו לאורך השנים גדולי הדור בארה"ב כרבי יעקב קמינצקי ורבי אברהם יעקב פאם זצ"ל.
לימודי קודש בלבד בגילאי תיכון, מסביר קרקש, הם פריווילגיה שאינה קיימת בקשת רחבה של מוסדות חרדיים בחו"ל. בהונגריה בה גדל, למשל, כלל לא היה בית ספר יהודי באזור מגוריו, כיום תופעה זו כמעט ולא קיימת בריכוזים יהודים גדולים ועם זאת התפיסה החרדית הרווחת בחלק ניכר מהחרדיות החו"לית ובוודאי זו האמריקנית היא שכדי לחיות כ'אזרח נורמטיבי' אמריקני נדרשת השתלבות בערך האמריקני החשוב הדורש מאדם בפשטות 'להרוויח כסף'. פירושו של מימוש ערך זה הוא רכישת מקצוע וזו מתרחשת באוניברסיטה או בישיבה שיש בה כעין אוניברסיטה.
אל מול טענת 'האזרחות הנורמטיבית', מצביעה שיין על תחושת אחריות גבוהה המאפיינת לדעתה את הגבר החרדי שאינו ישראלי: "אנחנו לא סומכים על המדינה ועל תקציביה. האחריות לפרנסה היא עלינו והיא מוטלת בעיקר על ראש המשפחה. הסדר החברתי החרדי לפיו הגבר לומד והאשה מפרנסת לא קיים אצלנו, מבלי לזלזל בו כמובן". לטיעון כי בעלה שלה למד בכולל אחה"צ 20 שנים היא משיבה כי בקהילות רבות בחו"ל לימוד זה הוא תחליף מלא ל'פרנסה'. "הוא הלך לכולל בדיוק כמו בעל בית שהולך לעבודה. זו פרנסה לכל דבר".
הטענה החרדית-הארצישראלית היא כי לגידול ילדים נדרשת חממה.
"מדוע אפוא הנשירה כה גבוהה אצלכם? אני מאמינה שלעתים הגבולות הנוקשים והמניפה המאוד מצומצמת של בחירה המוענקת לילד חרדי גורמת לו 'לרדת מהדרך' הרבה יותר מילד חוצניק הזוכה למרחב תמרון רחב היקף. כשהילד החרדי הארצישראלי לא מוצא את דרכו במסגרת היחידה שקיימת עבורו הוא בוחר להשליך את העולם שהכיר, אצלנו הוא יכול לעשות בגרות, להיות רוקח, רופא עורך דין הדוק ושומר מצוות – וגם גדול בתורה אם רק יחפוץ בכך". השונות הדיכוטומית בכלל והגבול המאד מובהק בין יהודים דתיים וגויים, מוסיף החזן היין, מפחיתים את החשש שלנו מביקור של ילדינו באוניברסיטאות של הגויים, שכן הסבירות כי ייווצר קשר שאינו ראוי בין נער או נערה יהודיים לשאינם – נמוכה יותר.
הרב טוגנדהפט מסביר כי היהודים האורתודוקסים 'הישיביש' כאמור מחנכים את ילדיהם על ברכי האקסיומה כי אין חשוב מן התורה הקדושה, אך ההסללה הטבעית לחיי אברכיות "אינה חלק מהתרבות שם. זו לא ברירת המחדל". ההבנה היא כי מי שמסוגל לבחור בחיי תורה, הוראה או רבנות, קדוש ייאמר לו. הוא מדגיש. אך רוב הצעירים יוצאים לחיי המעשה ותעודת הבגרות – גם אם לא מבטיחה עבודה – יכולה לסייע. באופן אירוני, דווקא עשירי הקהילה המסוגלים להרשות לעצמם 'קונים' חתן בן תורה, מפרנסים אותו ואף רוכשים עבורו דירה – תופעה ישראלית אגב, שגם היא כמעט ולא מצויה באנגליה.
בעבר שיעור האברכים אצלנו היה גבוה יותר, מספר הרב זלקור, כיום הוא מצוי בירידה. "להיות אברך נהיה פחות פופולרי מאשר בעבר", הוא אומר. הסיבה לכך היא כלכלית. בישראל, חרף הגזרות וההתרחשויות הבלתי קלות בשנים האחרונות, אברכים עדיין מצליחים להסתדר, בארגנטינה המצב שונה. בנות אורתודוקסיות מקומיות חפצות יותר בגברים שיהיו סוחרים ברי-אוריין, קובעים עיתים לתורה אך מפרנסים את ביתם.
התפיסה החרדית ה'בית-יעקב'ית מישראל לא זלגה אליכם?
"בישראל מחונכים הצעירים והצעירות מקטנות להערכת שלא לומר הערצת התלמיד חכם. לכיבוד הרב, ראש הישיבה ובוודאי גדולי הדור. גם אצלנו יש כבוד רב לרבנים ללא ספק, אבל בסופו של יום גם הרבנים מכבדים את העשירים. הדמות המוערכת היא בסוף העשיר. שכן אם הוא רק רוצה, הוא יכול להביא רב חשוב אליו לארגנטינה באמצעות הכיס שלו".
חולצה שאינה צחורה
כשפרופ' קרקש נכנס ללימודיו בישיבת עטרת ישראל בראשית שנות ה-20 לחייו, היה זה לאחר סיום לימודי ה-B.A שלו באוני' העברית. הצעיר שחשקה נפשו בתורה ובישיבה קדושה דווקא, למד בהתמדה בסדר הראשון עם חברותא כאשר ראש הישיבה הנערץ, הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי זצ"ל, פסע בין שורות הלומדים והתעכב ליד מושבו בירכתי בית המדרש: "אנחנו היינו שמחים אם אתה היית לובש כיפה רגילה וחולצה לבנה". באותה שעה לבוש היה הצעיר בחולצה צבעונית וכיפה סרוגה כחולה, וכבן ישיבה חדש לא ידע כי עליו להשיב לרב. ראש הישיבה חזר שוב על בקשתו בעדינות: "אנחנו היינו שמחים אם אתה היית לובש כיפה רגילה וחולצה לבנה". הבחור ההונגרי חשב ולבסוף השיב בנימה בלתי מחייבת: "בעזרת השם". ראש הישיבה כאילו לא שמע ואמר שוב: "אנחנו היינו שמחים אם אתה היית לובש כיפה רגילה וחולצה לבנה", ופנה להמשך דרכו.
הסטודנט לשעבר ובחור הישיבה היום החליט כי בכל פעם שייכנס עם החברותא שלו לבית ראש הישיבה על מנת 'לדבר עמו בלימוד', יחליף לכיפה שחורה ולחולצה לבנה, ובתום הביקור יטפס לחדרו וישוב לבגדיו 'הרגילים'. אלא שכעבור מספר ימים ניהל שיחה מול עצמו בתהייה: מדוע הוא מתעקש על כך? בתום דיאלוג פנימי כן וישר החליף הצעיר את בגדיו לחולצה לבנה ולכיפה שחורה 'רגילה'. מאז, במשך עשרות שנים עד לימים אלו, הוא עדיין עם החולצה הלבנה והכיפה השחורה ה'רגילה'. גם באוניברסיטה מול סטודנטים שחורים, היספאנים וערבים: "הלבוש הזה מסמל השתייכות למעמד מסוים, ואני מעוניין להיות חלק ממנו", הוא אומר, "גיסי לעומת זאת, הלבוש בשבת כחרדי למהדרין, לעולם לא יזוהה כיהודי בימות החול בשל עבודתו באתר בנייה והיטמעותו ברחוב האמריקני הרוחש".
מי שערך עבודת מחקר מקיפה על 'הלבוש החרדי' בישראל הוא, משה בכר, דוקטורנט לאנתרופולוגיה באוני' העברית. ה'שחור לבן' החרדי, אומר בכר, מהווה מטבע הדברים 'מדים' ייחודיים המציבים את קו הגבול בין מי שמשתייך למגזר למי שנמצא מחוץ לגבולותיו. אבל מסתבר, כי הלבוש החרדי מייצר מעגל תקשורת גם עם החברה החילונית בישראל. באמצעות הבגדים, מסביר החוקר, מבקשים הגברים החרדים לייצר בידול של המתלבש החרדי מזה החילוני, כאשר הלבוש הישראלי-חילוני נתפס כזול, פשוט ולא מכובד.
התיאוריה היפה של בכר מסתבר, תופסת פחות בחו"ל. בקהילות חסידיות 'הארד-קור' ברור כי הלבוש זהה לישראל, וכך גם בתוככי הקהילה החרדית בלייקווד או בפלטבוש. כשעסקינן בבית חרדי, שומר תורה ומצוות, 'רגיל', התמונה משתנה לחלוטין. "יוסף, אחד ממרואייני, סיפר שהפגישה שלו עם חנות הכובעים בגאולה כשהגיע ללמוד בישיבה בארץ הזכירה לו סצנה מהסרטים, הוא מעולם לא ביקר בחנות מעין זו. מצד שני, מאז שרכש את הכובע והחל להיות לבוש כבן תורה סירב להוריד אותו מראשו גם בשעות הסדר, עד שאחד הר"מים העיר לו על כך"… נחמה שיין מדווחת גם היא כי בתה שהגיעה לארץ נתקלה בעיר ביתר עילית במשפחות חרדיות שהזכירו לה תמונות שהכירה רק מסרטים.
הרציונל העומד מאחורי פער ניכר זה ברור לדעת בכר וקרקש. מערכת היחסים של החרדי בישראל הינה מול החילוניות, בחו"ל היא מול הרחוב הגויי. בישראל מבקשים החרדים להתבדל בלבושם מהיהודים שאינם חרדים, בחו"ל אין צורך לקיים זאת מול הגויים. הרב פפר מרחיב: "כשאתה מבקר באיצטדיון כדורגל באנגליה השחקנים אינם יהודים. הקבוצה היא של הגויים והמעמד כולו שייך לגויים. החיבור שלך לקבוצה מתנקז להיבט הספורטיבי הטהור. בישראל השחקנים הם אחים שלך. החלוצים בבית"ר ירושלים דומים לך. גם הם אומרים 'שמע ישראל' לפני העלייה למגרש, וגם הם מתפללים כמוך בחגים. ההבנה הזו דורשת בידול הרבה יותר עמוק והוא מופיע בין היתר בלבוש".
בעלי, אומרת נחמה שיין, למד במשך למעלה מ-20 שנים בכולל אחרי הצהריים בפריז. הוא מעולם לא לבש כובע וחליפה בדרכו לשם. הוא הופיע לבית המדרש עם ג'ינס וחולצת שלשה כפתורים. הביגוד הייחודי כל כך לא מהווה עניין, עד שניתן למצוא גם מקרים משעשעים הפוכים: "יש לנו חבר טוב שגורלו לא שפר עליו והוא מוזמן אלינו לסעודות שבת. אלא שהוא נוהג להגיע אלינו עם מכונית ואף לחזור לביתו באמצעותה בתום הסעודה. זה כשלעצמו אינו חידוש בצרפת היהודית, אלא העובדה שהוא נוהג לחבוש כיפה שחורה לראשו. כמה שאנו מסבירים לו שהכיפה המסוימת שהוא חובש נחשבת בישראל לכזו המייצגת את הזרם השמרן ביותר, הוא פשוט לא מבין זאת".
פן נוסף הכרוך בלבוש, לפחות בצרפת, עולה בדבריו של החזן היין: החשש מאנטישמיות לא מאפשר להתלבש כפי שיהודים חרדים בישראל מתלבשים. "גם אם אתה לומד בבית ספר או בישיבה, את הדרך לשם אתה עושה במטרו ושם לחבוש כיפה עלול לעתים להיות מסוכן". ואמנם, מסתבר כי ניתן למצוא גם רבנים בצרפת הפוסעים ברחובות העיר כשלראשם כובע ברט, ולא פראק והמבורג רבניים.
פרענקים: אנחנו פחות גזענים
באחד מתצפיותיו בחנות חליפות חרדית מוכרת, שמע בכר אב הגוער בבנו שביקש לרכוש עניבה ירוקה: "ירוק אתה לא לובש !", הבן שאל "למה?" והאב השיב: "כי ירוק זה צבע של פרענ…" בשלב זה התבונן האב סביבו, ראה את כלל הקונים בחנות ומיהר לתקן, "כי ירוק זה צבע שלא מתאים לך". החברה אומר בכר, מחזיקה בסט של חוקי לבוש בלתי כתובים אך נהירים היטב למי שמצוי בנבכיה ומבין היטב מה הוא לבוש 'פרענקי' שכמובן אינו הולם את הזרם האליטיסטי בחברה.
האירוע הקטן והמעט מביך הזה מגלם לטעמו, שוב, את התיאוריה שהוזכרה: החרדים בישראל מתכתבים בפרקטיקות היומיומיות שלהם הן מול עצמם והן מול אחיהם החילוניים. חלק מהפרקטיקות כוללות לבוש שונה, אליטיסטי ואף הימנעות מנישואים עם בני העדה 'הפחות נחשבת'. בעבודת הדוקטורט של כותב השורות אוששה התיאורייה הנ"ל באופן אמפירי: בישראל נמנעים החרדים האשכנזים להינשא לאחיהם ואחיותיהם הספרדים, בין השאר, בשל תחושת האליטיזם המשוקעת במוצאם האתני. באופן מפתיע, בחו"ל ההפרדה האתנית במערכות הנישואים נמוכה לאין שיעור. באנגליה למשל, מספר הרב טוגנדהפט, יש העדפה לבן או בת עדה וקהילה אך אין הקפדה על כך, בוודאי כאשר השידוך המיוחל לא מגיע בקלות. גם בארגנטינה, המגמה בסך הכל זהה.
"בצרפת יש ערבוביה שלמה", אומרת נחמה שיין, "השונות העדתית פשוט לא קיימת. בעלי מתפלל לפעמים בנוסח קרליבך, לפעמים אצל ספרדים ולפעמים אצל אשכנזים 'רגילים'. יכול להיות שאנחנו פחות גזענים מאחר שהאנטישמיות ממנה סובלים היהודים כולם, מחזקת אצלנו את השייכות לקהילה היהודית. בזכותה, ההבדלים הקטנים והלא חשובים בינינו מיטשטשים".
