מאת: נהוראי (הארי) אברג'ל
חבריי נוהגים להשתעשע על חשבון טיסותיי התכופות ולטעון שתמיד יש לי טיול עתידי בתוכנית, עוד בטרם חזרתי ארצה מהטיול הקודם. זה נכון במקרה של מולדובה. את הכרטיס הזמנתי בבוקר רגיל בעת שהותי במרקש. המחיר הזול קסם לי והזמנתי מתוך מחשבה שגם אם לא אטוס לבסוף, לא הפסדתי הרבה.
מולדובה אינה יעד מרכזי במפת התייר הישראלי. גם לא החרדי. למרות עברה היהודי העשיר, היא אינה גדושה בקברות צדיקים. עם זאת, בשורות הבאות אנסה להפריך את התפיסה הרווחת לפיה, למעט בתור יעד קונקשן, אין סיבה לבקר בה.
לפני שאמשיך, כמה פרטים מזהים, ליישור קו: מולדובה היא רפובליקה דמוקרטית, השוכנת בין אוקראינה לרומניה, ללא מוצא לים. מבחינה אתנית ותרבותית, אזרחי מולדובה הם רומנים. הרפובליקה הוקמה בעת התפרקות ברית המועצות, כאשר התנועה הלאומית המולדובנית הכריזה על חבל הארץ המולדובני כמדינה עצמאית. מולדובה מקיימת יחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל ובין תל אביב לקישינב – בירת מולדובה – ישנם חמישה קווי תעופה של חמש חברות שונות: אל על, ארקיע וישראייר הישראליות, לצד HISKY ו-FLYONE הרומניות-מולדובניות.
בדרך כלל ישראלים עוברים במולדובה עבור שלוש מטרות ספציפיות. הראשונה ביניהן, המוכרת יותר, היא הנסיעה לקברו של ר' נחמן מברסלב. הדרך מקישינב לציונו של ר' נחמן באומן אורכת כ-6 שעות נסיעה, במידה ומעבר הגבול יהיה נוח וללא עיכובים ותקלות. אופציה זו, שבעבר הייתה נחלתם של צעירים המבקשים להגיע לאומן באופן חסכוני, הפכה לדרך כמעט בלעדית מאז פרוץ המלחמה בין רוסיה לאוקראינה בחורף 2022.
המטרה השנייה היא לימודים בפקולטות לרפואה ומדעים מדויקים, הנחשבים לנוחים וזולים יותר במזרח אירופה.
המטרה השלישית היא עסקי כח האדם. בין ישראל למולדובה נחתמו הסכמים ונתקנו רגולציות שהצמיחו חברות כח אדם המייבאות עובדי שירות לישראל.
מלבד הקבוצות הללו, אין כמעט ישראלים שבוחרים לנפוש או לטייל במולדובה עצמה. לכן, נסיעתי לשם גררה הרמות גבה ומבטי פליאה.
לא ערכתי תכניות לפני הטיסה. התמסרתי לחלוטין לידי הגורל וההשגחה והמתנתי להפתעות.
טסתי בטיסת לילה לקישינב. כשהגעתי נוכחתי לגלות שנהגי המוניות מסרבים לקבל מטבע שאינו מקומי. ערכו של ה-MDL המקומי הוא כ-20 אגורות, ולפיכך הנחתי שמטבעות חזקים יותר, כמו דולר ויורו שהחזקתי, יתקבלו בקלות בענפי מקצוע הפונים לזרים.
יהודי נחמד שהגיע מטבריה לסיבוב קברי צדיקים באוקראינה הסכים להקפיץ אותי למלון וסירב לתשלום. המלון ששייך לרשת REDISSON BLUE הבינלאומית שוכן במרחק הליכה קצר מבית חב"ד, שמהווה עבורי את עיקר הפעילות בנסיעה הזו.
"אתה במולדובה, אין מקומות תיירותיים"
בבוקר יצאתי אל הקור. הטמפרטורה עמדה על 3°C- אבל התלבשתי בהתאם. הלכתי לבית חב"ד ששוכן – כמה מפתיע – ברחוב חב"ד לובביץ'. הכרתי את השליח – ר' מענדי אקסלרוד – ואת הקהילה המקומית, המורכבת ברובה משארית הפליטה של יהודי קישינב.
בית חב"ד פועל בקישינב מעת נפילת מסך הברזל. מיד כשהפכה מולדובה למדינה עצמאית נחת בתחומה חסיד חב"ד, הרב זלמן אבלסקי, ופתח בה מרכז רוחני. הרב אבלסקי התיידד עם השלטון הטרי, ליווה את יהודי מולדובה שנהרו ארצה וסייע למקומיים, יהודים ושאינם, להתמודד עם המצב החדש.
בית חב"ד פועל בבניין בן 120 שנה שבעבר שכן בו אחד מ-77 בתי הכנסת שפעלו בקישינב ערב מלחמת העולם השנייה. הרב אבלסקי כיהן כרבה של המדינה עד למותו בשנת תשע"ד, 2014. הרב אקסלרוד, השליח הנוכחי, נשוי לנכדתו.
אחרי התפילה מוגשת ארוחת בוקר קלה שכוללת שני תבשילים מקומיים וסלט ירקות בוורסיה רומנית. מוזר, לא ערב לחך ישראלי, אבל חווייתי.
בארוחה אני מכיר את ירון, צעיר ישראלי חביב שהוסמך כרופא במולדובה ומאז הוא חי על ציר קישינב–חולון. ירון מברך אותי בשמחה "ברוך הבא לעיר הגאולה". השעה היא 9 בבוקר, אבל זה לא עוצר אותו מלפתוח לי בקבוק בירה קר. אנחנו אומרים לחיים, לומדים קצת חסידות ויוצאים להכיר את העיר.
אני מבקש מירון שלא יראה לי את המקומות התיירותיים, את זה אני יכול להשיג מגוגל. אני רוצה לראות את קישינב של המקומיים. את האנשים, הקושי היומיומי והדינמיקה הייחודית. ירון מביט בי בחיוך ואומר: "אתה במולדובה, אין מקומות תיירותיים".
ירון מסביר לי איפה להמיר מטבע ומזהיר את הצ'יינג'ר שלא ירמה אותי. הוא מקבל טיפ של 20 MDL, עבורי זה בסך הכל 4 שקלים, עבורו זו סגירת פינה של מוצרי צריכה בסיסיים.
אני ממשיך עם ירון 200 מטר נוספים ולהפתעתי הוא נבלע בבניין אפרפר שנראה חסר ייחודיות. אני ממהר אחריו ובחלקו הפנימי של הבניין אני נפעם לגלות תעשייה שכבר פסה מעולמנו. בכל חדר בבניין יושבים חייטים ותופרים טלאים בבגדי לקוחות. הקפיטליזם פסח על המרחב הזה. בעולם המערבי כשבגד נקרע הוא מושלך לפח. במולדובה, כמו בציורי קומיקס, תופרים ומטליאים אותו.
אני חולק עם ירון את השעשוע והוא משיב "רק התחלנו". משם אנו צועדים לשוק המקומי.
אם ביקרתם במדינה כלשהי ואתם מעוניינים להכיר אותה באמת, לכו לשוק. בשוק אין מניירות, אין תחפושות, הכל אותנטי. זה בדיוק מה שחיפשתי. ירון הוביל אותי אל השוק שמציג פוסט־סובייט במיטבו. בשדרה הראשית שלו, חקלאים מוכרים סחורה טרייה. מולדובה התברכה בתנאי קרקע המאפשרים חקלאות בריאה וגידולים איכותיים. החקלאים מגיעים לקישינב מספר פעמים בשבוע כדי למכור את הסחורה בעצמם.
ברחובות הקטנים של השוק, חגיגה. זייפני מותגים מוכרים ביגוד, בשמים, תיקים וכלי מטבח. כל המוצרים, ללא יוצא מן הכלל, הם חיקויים פשוטים של מותגים מוכרים. בחלקם הכיתוב או הלוגו נושאים שגיאות כתיב מביכות.
כמו בכל מזרח אירופה, גם בשוק נמכרים פרוות של בעלי חיים השכיחים במדינה. זאבים, שועלים ואפילו דובים.
ביציאה מהשוק הפוליטיקה מכה. עשרות פליטים אוקראינים מנסים את מזלם, יושבים על הקרקע ומנסים למכור זרי פרחים, פירות וסנדוויצ'ים. אני מנסה לצלם, אבל הם כועסים עלי ומסתירים את פניהם.
ירון רוצה שנלך, אבל זה מרגיש לי כמו פוטנציאל לשיחה טובה. לקחתי זר פרחים צהבהב, שילמתי עליו, ואז הענקתי אותו למוכרת בדוכן. היא חייכה, הקרח נשבר ואני ממהר לנצל את זה. ירון מתרגם בינינו והיא לא מפסיקה לספר.
שמה יאנינה, היא ברחה מחארקיב כבר בזמן ההמתנה שקדמה למלחמה. היא מספרת על הבעל שנפל בקרב עם הרוסים, על המשפחה שחלקה עדיין אבודה באוקראינה, על קשיי הקליטה וההגירה ועל המערב שכבר שכח אותם. בימים הראשונים למלחמה, לדבריה, בלטו המעילים הכתומים של הכוחות הישראלים שבאו להתנדב ולעזור לפליטים. הרב אקסלרוד המוזכר לעיל הקים כבר ביום הראשון למלחמה מערך קליטה לכלל הפליטים האוקראינים. יהודים ושאינם. בשיתוף עם ארגון "איחוד הצלה" נשכרו אולמות למגורי הפליטים, הוקצו שירותי רפואה, מתנדבים שסייעו עם הביורוקרטיה, טיפול בילדים וסיפוק מוצרי צריכה בסיסיים, חטיפים וביגוד.
היום עולם כמנהגו נוהג ויאנינה, כמו אלפי פליטים אחרים, מתמקמת לאיטה במדינה שהסכימה לקבל אותה.
מדינה קרועה בין רוסיה והמערב
ירון ואני מאחלים לה שתמצא מקום בעולם וממשיכים להכיר את העיר. השדרה הראשית, Ştefan cel Mare (שטפן הגדול, השלישי), מסבירה לי סוף סוף מהי מולדובה.
השדרה מטופחת מאוד, נקייה ובעיקר – מאוכלסת בבתי עסק שמהווים חיקוי למוכר במערב. סטודנטים בכל פינה מסתובבים עם כוסות קרטון ממותגות של רשת בתי קפה המתחזה לסטארבקס. בלי בושה ובלי חשש לתביעת זכויות יוצרים. חנויות המתחזות לרשתות אופנה מוכרות לא מתאמצות להסוות את החיקוי. "הם מנסים להשתחרר מהסובייט, אבל אתה רואה שזה מלאכותי", מסביר לי ירון.
הוא שופע אינפורמציה. תוך כדי הליכה הוא מסביר לי על הטלטלות הפוליטיות שמולדובה חווה מעת הכריזה על עצמאותה. המדינה קרועה בין גישה פרו־רוסית שבה מחזיקים כ-40% מהאזרחים, לבין הנטייה להתקרב לאירופה ולמערב.
שורת משאלי־עם שעסקו בשפה, בהצטרפות לגוש היורו וביחס לרוסיה, הראו שהמגמה הפרו־מערבית חזקה יותר. אך גם היא נושאת סכנה משלה. גישה פרו־מערבית עלולה לפתות את הצעירים לצאת מהמדינה ובכך לאיים על המאזן הדמוגרפי הפנימי.
הנשיאה מאיה סנדו, שניצחה בבחירות שבוע בדיוק לפני שהגעתי, מתעקשת להשאיר את הצעירים בתחומי המדינה, והחיקויים המביכים שציינתי מהווים למעשה את השיטה הכי יצירתית שהיא הגתה עבור המטרה. רוב הצעירים מחזיקים בדרכון רומני, השאיפות להגירה הן קונצנזוס. המוטיב הזה, בנוסף לילודה השלילית ולעליית הגיל הממוצע, מנבאות תחזית שלילית לעצמאותה של מולדובה. "להידמות" למערב זו האופציה האחרונה לשמור על עצמאות, גם אם היא פאתטית.
שער הניצחון, פארק קתדרל ובית הפרלמנט
באמצע השדרה הכביש מתרחב. בצד שמאל שוכן הפרלמנט. התקרבתי ומיד נבלמתי בידי שני שומרים. ירון הסביר להם שאני תייר והם התרככו. אולי מתישהו הנשיאה הליברלית תלמד שפרלמנט פתוח לציבור הוא סימבול דמוקרטי מובהק. לא כעת.
מול הפרלמנט שוכן שער הניצחון. מולדובה לא ניצחה אף אחד, השער הוא שריד למלחמה אחרת: המלחמה העות'מאנית-רוסית שהחלה את תהליך פירוק הקורלציה בין האיסלאם לעמים המזרח אירופאים שהשתחררו מהאימפריה העות'מאנית, הכריזו על מובחנות לאומית והצטרפו אט אט לנצרות האורתודוקסית-מזרחית. מעטים מבין העוברים ושבים מבינים כמה אירוני ששער שאמור לסמל מובחנות לאומית וזהות פרטיקולרית ייחודית, נמצא דווקא מול פרלמנט של מדינה שנאבקת על עצם קיומה של המובחנות הזו.
השער מוביל לפארק יפהפה שבשעות הבוקר רק זקנים מקומיים יושבים בו. בסוף הפארק ממוקמת קתדרלה, ובחצרה שני בתי קפה בעיצוב פריזאי. אני מבחין שאלו לא שני בתי הקפה היחידים שמתיימרים להביא את פריז לקישינב.
יזמים מקישינב קיבלו השראה מתרבות הפנאי של פריז ומנסים לייבא אותה למולדתם. התיישבתי באחד מהם, הזמנתי קפה והוצאתי מהתיק ספר של "שלום עליכם". לירון הסברתי שמכיון שאנחנו קרובים לאודסה, עירו של הסופר הקלאסי-ציוני, אין מקום מתאים יותר מקריאת ספריו הגדושים באווירת שטעטל יידי קדום.
יהדות קישינב
ירון השתעשע מהמחווה לשלום עליכם. הוא שואל אם יהדות מזרח אירופאית מסקרנת אותי ואני משיב לו שבתכלס בשביל זה באתי.
מסתבר שקישינב הייתה עיר גדולה לא-לוהים. בראשית המאה הקודמת כמעט מחצית מתושביה היו יהודים ובעיר פעלו 77 בתי כנסת, מקוואות, חיידרים ובתי ספר ציוניים. ב-1903 נמצאה גופת נער נוצרי שנרצח בידי דודו. עלילת דם קלאסית שנפוצה בעיר הובילה לפוגרום שנודע מאוחר יותר כ"פרעות קישינב" ובו נרצחו 49 מיהודי העיר.
ב-1905 פרץ פוגרום נוסף, הפעם דווקא מתוך מחאה פוליטית כנגד האימפריה. כ-20 יהודים נרצחו. הסופר והמשורר חיים נחמן ביאליק הגיע לעיר כדי ללמוד על ממדי הטבח. את רשמיו העלה בבית המשפט וגם בפואמה שכתב "בגיא ההריגה".
בזמן שאני לומד את כל החומר הזה מוויקיפדיה, מצטרף אלינו שניאור. חב"דניק צעיר שפגשנו בתפילה. אנחנו משוחחים על הדמיון בין מה שביאליק ראה בקישינב לבין מה שכולנו ראינו בשביעי לאוקטובר. מעט מהורהרים אנחנו ממשיכים לרחוב JERUSALEM.
בשנת 1998 הרחוב נקרא כך כמחווה לירושלים, לכבוד חגיגות ציון 3,000 שנה לקיומה. הרחוב ממוקם לפני הכניסה לגטו העתיק, בו אולצו יהודי העיר להידחס עד השמדתם.
בכניסה לגטו עומדת אנדרטה לזכר קורבנות האנטישמיות בעיר. היא בנויה משני אבני גרניט אדומה ומפוסלת באופן שיוצר חלל בצורת מגן דוד. לפני האבנים עומדת דמות אדם יהודי הנושא ספר וארשת פניו חתומה וכאובה. על האבנים מופיע קטע מן הקדיש וכיתוב באידיש, רוסית, רומנית ועברית, אשר מבטיח לקורבנות גטו קישינב שהחיים לא ישכחו אותם. את האנדרטה יצרו בני העיר, שורדי הגטו, האדריכל סמיון שויחט והפסל נאום אפלבאום. אמרתי קדיש ומכיון שקודם לכן נפרדתי משניאור וירון, איש לא ענה אמן.
לא רחוק משם נמצא רחוב 'רבי צירלסון' על שמו של הרב צירלסון, רבה הדגול של קישינב, שבעשור השני של המאה הקודמת הקים ברחוב זה ישיבה, בית כנסת ובית אבות. שרידי המבנה עדיין קיימים והעירייה משפצת את האתר. בכלל, נראה שעיריית קישינב מתאמצת להנכיח את זכרון הקהילה היהודית שפעלה בעיר. נתקלתי במספר שלטים עבריים שמציינים סופרים ועיתונאים יהודים שהתגוררו בבניין עליו מותקן השלט.
מלונות מומלצים
חזרתי למלון למנוחה קלה. למרות שרחובות קישינב מנציחים אווירה מזרח אירופאית של הניינטיז, פועלים בעיר מספר מלונות של רשתות בינלאומיות כגון Bristol או Redisson blue.
לנתי ברדיסון, הוא מאובזר לחלוטין ובסטנדרט גבוה. המלון כולל גם בר רופטופ ואזור ספא. במעלית פגשתי מנהל מקצועי של משחקי הכדורגל של הליגה האירופית UEFA. מסתבר שהקבוצה המקומית שיחקה מול נבחרת אירלנד. הוא קלט את ארץ המקור שלי ומיד הביע הזדהות עם המצב בישראל. הודיתי לו אך למרות זאת, נזפתי בו על התגובה הרפה של הארגון שאליו הוא משתייך לאירועי האיבה נגד אוהדי מכבי תל אביב באמסטרדם, ימים ספורים לפני הפגישה. הוא הסכים ושוב הביע צער והזדהות. הנהנתי ונפרדנו בחיוך.
אני ממליץ על שני המלונות הנ"ל. חשוב לבקר במזרח אירופה ולחוות את הפער שלה משאר מדינות המערב, אבל השהות מוכרחת להיות במלונות נוחים ובסטנדרט מפנק. לא יוצאים מישראל כדי לסבול.
טרנסניסטריה
בשנת 1991 נפל מסך הברזל, ברית המועצות התפרקה ומולדובה הכריזה על עצמאות. תושבי חבל הארץ טרנסניסטריה סירבו לקבל את הפרידה מהגוש הסובייטי והכריזו על הטריטוריה כמדינה פרו-רוסית נבדלת. אף מדינה, למעט רוסיה, לא מכירה בעצמאות טרנסניסטריה. למרות זאת, היא מתנהלת כמדינה לכל דבר ועניין. יש לה מטבע, דגל, ממשלה ומשטר. כדי לעבור ממולדובה לתחומי החבל הבדלני, נדרשים לעבור גבול ולשלם אגרה בסך 5 יורו.
אני משוחח עם הרב מנדי גוצל, שליח חב"ד בעיר בנדרי המרוחקת מרחק נסיעה קצר מטירַספול בירת המחוז. הסובייט נוכח מאד במדינה. בעיר טירספול מוצגים פסלים של לנין, הרחובות קרויים על שם גיבורי המהפכה. הכלכלה גם היא לא הכי קפיטליסטית, בלשון המעטה. הרב מנדי מרכז בבנדרי חיי קהילה ודת לכ-200 היהודים שנשארו בה. התפיסה הפוליטית של חבל הארץ לא מפריעה להם. חלקם הגדול אף מזוהה איתה. עם כל הקושי שכרוך בדבר, הקימו הרב מנדי ורעייתו בית כנסת, מקווה, פעילות לילדים ושירות קבורה יהודית.
בבנדרי ישנה טירה עתיקה, המשווקת על ידי העיר כאתר תיירות נחשק. בתוך הטירה פעל במאה ה-15 בית כנסת ליהודים שחיו במקום תחת שלטון האימפריה העות'מאנית. אם חשבתי שביקור במולדובה מחזיר אותי לשנות התשעים, טרנסניסטריה מבהירה לי שאפשר להיות יותר הארד קור. ברית המועצות במיטבה. מומלץ למי שמתעניין בסובייצקיה כהווייתה.
ישיבת אגודת ישראל – זלצמן
רגע לפני שעברתי שוב בחב"ד בדרך לנמל התעופה, רציתי להספיק עוד משהו. איכשהו נודע לי שבקישינב פועלת ישיבה קטנה שבה לומדים נערים ישראלים. הלכתי לבקרם.
הישיבה שוכנת בבניין שבעבר שימש את סניף אגודת ישראל וכלל פעילות חינוכית דתית תוססת. כיום בישיבה ישנם בסך הכל 12 תלמידים, כולם ישראלים. הם מקבלים אותי בחום, מראים לי את המבנה שכולל גם חדר מוסיקה ופיצרייה כשרה.
בחדר המוזיקה, על הפסנתר, מופיעים סמלי המאבק לשחרור החטופים. נפרדתי מבני הישיבה בסלפי, כמובן.
לפני סיום: מזרח אירופה אולי לא אטרקטיבית כמו היעדים במערב. מצד שני, ביקור בה מכניס לפרופורציה, מסביר לנו כמה לא מובן מאליו עידן השפע והחירות שאנו חווים. מולדובה מתנהלת כמרחב שנראה כאילו נלקח משנות התשעים, ובכל זאת משהו בה נעים ומרגיע. אל תראו אותה רק כקונקשן לאוקראינה. גם אם התכוונתם רק לעבור בה, קחו לכם יום לחוות את קישינב, את מצבה הנוכחי ואת רשמי ההיסטוריה עליה.
מידע רלוונטי לתייר הישראלי:
– קישינב רחוקה כ-5 שעות מאומן. מומלץ לשכור רכב בנמל התעופה ולוודא שאין הגבלת ק"מ.
– מטבע: MDL, נהגה "לאו", ערכו כחמישית מהשקל.
– בית חב"ד מפעיל מסעדה כשרה בקומה השנייה של בית הכנסת. מלבד זאת, ארוחות בוקר וערב קלילות מוגשות ללא תשלום נוסף. בחצר בית הכנסת פועלת מכולת המוכרת מוצרים כשרים.
– מסעדת "אור בנימין" פועלת במולדובה ומגישה מנות מהמטבח הישראלי. לא סקרתי, אבל הבנתי שהמחירים נוחים והאיכות טובה.
שליחי חב"ד שמחים לעזור בכל פנייה. עם זאת, לא מדובר בקהילה אמידה והמאמץ שהם משקיעים בקהילה המקומית לא קטן. תהיו נחמדים, לפני שאתם מגיעים תבררו אם הם צריכים משהו. זו מחווה קטנה, שבמדינות כאלו שוות המון.
הרב צירלסון
רבי יהודה ליב צירלסון (1859–1941) היה רב ומנהיג ציבור יהודי בולט במזרח אירופה של ראשית המאה ה-20. רבה הראשי של בסרביה וממייסדי תנועת 'אגודת ישראל' העולמית.
הרב צירלסון נולד בקוזלץ שבאוקראינה למשפחה רבנית, הפגין כישורים יוצאי דופן ובגיל 20 מונה כרבה של פרילוקי, כשהוא משמש במקביל כרב המקום מטעם הממשלה. בתקופה זו החל לפרסם מאמרי דעה בעברית וביידיש וזכה להכרה כהוגה דעות וכפעיל ציבור. בשנת 1908 התמנה כרבה הראשי של בסרביה ועבר לגור בבירה קישינב. הוא הקים מוסדות חינוך ובהם ישיבה, בית ספר תיכון וגני ילדים. ובמסגרת 'אגודת ישראל' פעל לחיזוק הזהות היהודית הדתית בקרב ההמונים בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה והתפוררות הקהילה היהודית. בשנת 1920 נבחר לסנאט הרומני, ובשנת 1922 נבחר לפרלמנט הרומני כנציג יהדות בסרביה. הרב צירלסון היה פעיל נמרץ נגד האנטישמיות ופעל רבות לזכויות היהודים ברומניה. ספריו הרבים בתחומי ההלכה, האגדה והמחשבה היהודית, זכו להערכה רבה.
הוא נספה בהפצצה על קישינב ב-1941 בעת מלחמת העולם השנייה. לאחר שבית הקברות שבו נקבר פונה, העבירו שלטונות מולדובה את גופתו למנוחת עולמים מתחת לאנדרטה לזכר הרוגי פרעות קישינב במרכז העיר. בישראל הונצחו רחובות על שמו בכמה ערים מרכזיות.
