בין שבר לריפוי: עבודותיה של חוה ארלנגר

יצירותיה של ארלנגר מחברות בין עולמות רחוקים לכאורה ומספרות סיפורים משמעותיים על זיכרון, על שבר, על הדרך הקשה מכאב לריפוי

אולי יעניין אותך גם

חוה ארלנגר אינה רק אמנית. היא מרפאה בחומר, זוכרת בצבע, ומחברת בין עולמות שנדמים רחוקים זה מזה. במשך עשרות שנים, ארלנגר יוצרת משפה חומרית עדינה שמספרת סיפורים קשים – על זיכרון, על שבר, על הדרך הקשה מכאב לריפוי. עבודותיה מפגישות את העבר האישי שלה, הזהות הקהילתית שממנה באה, והאופן שבו כולנו חיים בתוך זיכרון משותף.

 
ארלנגר נולדה בירושלים לאם אמריקנית ולאב ישראלי. היא גדלה בבית חרדי, כשהשואה נוכחת תמיד: סבתה מצד האם ניצולת אושוויץ, וסבתה מצד האב הוסתרה בהולנד על ידי חסידי אומות העולם. "חייתי עם השואה על הכתף", היא אומרת על ילדותה שעברה בין זכרון יעקב לירושלים.

דרך כוכב מיעקב. חימר מתכתי – 2012
עורות. חרסינה, תחמוצות נחושת – 2009


את שלושת בניה גידלה בין בלגיה לאנגליה, אך תמיד חזרה לבקר את סביה וסבתה בבית וגן – מקום שורשי ומשפחתי עבורה. כיום היא יוצרת באנגליה, ובמקביל מתנדבת שם כנהגת אמבולנס – תפקיד לא שגרתי לאישה בכלל, ובוודאי לבת החברה החרדית. זה המתח שבו היא פועלת: בין שמרנות לפריצה, בין מסורת לחדשנות.

את לימודי האמנות עשתה בבלגיה ובאוניברסיטת מנצ'סטר, והתמחתה בשילוב בין אמנות פלסטית, חינוך וטיפול באמנות. בהמשך למדה גם חינוך ואנתרופולוגיה – מה שהשפיע על הדרך בה היא מביטה על חפצים. מבחינתה, אובייקט הוא לא רק צורה – אלא נושא משמעות תרבותית עמוקה, חפץ זיכרון. במשך שנים רבות שילבה את השפה האמנותית שלה בעבודה טיפולית עם נפגעות טראומה, קשישים וילדים. היא פיתחה מודל ייחודי שבו החומר הקרמי הוא גשר רגשי – שמאפשר ביטוי לכאב עמוק גם ללא מילים.

הקרמיקה כשפת כאב וריפוי

הבחירה בקרמיקה אינה מקרית. זה חומר גולמי, אדמתי, שעובר שינוי דרמטי תחת אש – כמו הנפש שעוברת מצוקה. בעבודותיה, הקרמיקה אינה רק יפה – היא גוף, עדות, ולעיתים אף קבר. מעפר באת ואל עפר תשוב. היא שואבת מהתרבות של כלי חרסינה מסורתיים, אך מציגה אותם סדוקים, שבורים, פגומים – ומשם נובעת האמת.


החומר מגלם את המתח שבין מה שנשבר למה שניתן לרפא. הוא זוכר גוף, זוכר טראומה, זוכר אישה, זוכר עם שלם. ארלנגר אינה מייפה את הכאב. היא מעצבת אותו, מניחה אותו במרחב, ומזמינה אותנו לשהות לידו – כצעד ראשון לריפוי. לצד הקרמיקה, היא משלבת טקסטים מסורתיים וחפצים יומיומיים בעלי משמעות כפולה – בין קודש לחול, בין שלם לשבור.

כשהאמנות הופכת למחאה

ארלנגר לא עוסקת רק בזיכרון. היא מתמודדת עם אלימות, שבר, קולות מושתקים. באחת העבודות שלה, פיזרה על הרצפה קליפות ביצים שבירות, שעל כל אחת מהן הוטבעה המילה "כשר". הקליפות יוצרות מתח: אי אפשר לדרוך בלי לשבור, והשבר בלתי נמנע.


העבודה מזכירה את המיצב "שלכת" של מנשה קדישמן – שבו המבקר נאלץ לדרוך על פני פרצופים ממתכת – חוויה שלא מאפשרת אדישות. בעבודה אחרת, היא מציבה ארון ברזל שבתוכו צעצועים ובובות שבורות. בתחילה זה נראה תמים, אך ככל שמתקרבים – מתגלה מטאפורה לילדות שנקטעה, לפגיעוּת, לחוסר ישע.

הפיגוע במנצסטר, פעם אחרונה_. צבעי מים – 2017

אמנות של אחריות

ארלנגר פועלת מתוך אחריות מוסרית. היא לא מקשטת את המציאות אלא מעידה עליה. האמנות שלה לא מעמעמת כאב, אלא מציעה לצופה לעצור, להתבונן, לנשום.


בעבודות אחרות היא מתייחסת למעשי טרור נגד יהודים, אך עושה זאת בשפה פסאודו-נאיבית שמחדדת את הזוועה דווקא מתוך תמימות: בלון אדום שמותיר שובל כתמי דם, רכבת משחק אדומה, תיק נסיעות שעליו כתוב "לונדון", שבמבט מקרוב נעוצות בו סכינים – רמז דומם לפיגועים שהתרחשו בארץ מגוריה. בכך היא מעלה שאלות על היכולת של יהודים להישאר ערים לשנאה שסביבם, אך גם להחזיק ברגש של חמלה ואחריות. היא מביטה אל הפצע – אך אינה שוקעת בו. היא מחפשת ריפוי. בשפת חומר, שבר וזיכרון – היא בונה גשרים בין דורות, בין זהויות, בין עולמות.

קול בחודש הרחמים

לא במקרה נבחרה חוה ארלנגר כאמנית המרכזית של כתב העת הנשי "קול.שירה", בגיליון העוסק באנטישמיות ואיבה. הגיליון, בעריכתה של ד"ר דבורה ווגנר, בוחר להתמודד לא מתוך פחד – אלא מתוך זהות, כאב ואמונה. הבחירה בארלנגר מסמלת את האפשרות להביט באמת – גם כשהיא קשה – ולהתעקש לראות את האדם, את האור.


בחודש אלול, הזמן שבו נפתחים שערי הלב, יש לאמנותה קול ייחודי. קול שאינו נרתע מהכאב או מהשתיקה – אלא מבקש ריפוי. האמנות כאן אינה נועדה לזעזע או ליפות, אלא לפעול מתוך מחויבות מוסרית. זו קריאה להכיר בפצעים, לשאת אותם בעדינות, לא לאטום את הלב – ובאותה נשימה, לאפשר לו ריפוי. אמנות שמביטה בפערים ובשבר, אך פונה לעתיד בלשון של תיקון.

את גליון קול.שירה.איבה ניתן למצוא בגלריית המקלט יהודה המכבי 7 ירושלים 0585001019.

אולי יעניין אותך גם

שושי סירקיס

בין הגוונים

נשמה שנתת בי.

ואני רק שואלת למה? למה אנחנו צריכים אולטימטום קשוח של עשרים וארבע שעות, של דקות שנספרות אחורה. למה אנחנו לא יכולים פשוט להיות האמת שלנו בפנים?

הג'ין יוצא מהבקבוק

מה שהחל כתגלית רפואית וסיים כנוזל שכמעט והשמיד את הממלכה הבריטית, הפך לאחד מיסודות עולם האלכוהול | לאורכה ולרחבה של ארץ ישראל מסתתרים ג'ינים שחלקם יכולים לעקוף את הטובים בעולם | עם נחיתתו של הקיץ, 'המקום' יצא למצעד הג'ין הישראלי הגדול

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

רוצים להרחיב? חכו רגע

הרחבה היא תוספת למשחק, שבאה יחד או בנפרד ממשחק הבסיס. משלמים עליה בנפרד בדרך כלל, אין לה ערך בלי משחק הבסיס, והרבה סבתות מתבלבלות וקונות רק אותה בראותן מחיר טוב.

מגלים את אמריקה

ניסיון מרתק לפצח את חידת האומה המבלבלת ביותר: זו שאפשר לאהוב אותה ואפשר לשנוא אותה, אבל אי אפשר להתעלם ממנה 

האמנם נמנעת?

קריאה מאירת עיניים על יסודות התנועה האנטישמית מאה שנה ויותר אחרי שהגיעה לשיאה במזרח אירופה

יעקב מתן

משא ומתן

אז איזה סוג חרדים אתם?

נשאלת השאלה: מדוע אנשים כל כך התקצפו והתרעמו כשנוכחו לדעת שלפי הסיווג העצמי שלהם הם למעשה חרדים מודרנים?