את מה שהוגים אחרים ניסו להסביר בספרים ארוכים, בקוצק זיקקו לשורת מחץ אחת. כמו תמיד, היא נאמרה ביידיש, בשפה פנימית שרק חסיד שבקיא בה יכול גם להבין את משמעותה.
המשפט הזה נאמר ממש בימים הראשונים להנהגתו של הרבי מקוצק. עוד בתקופה שבה הוא גר בעיירה טומשוב-לובלסקי, וחסידיו נקראו עוד על שמה: טומשובער'ס. "א טומשובער, פרעגט זיך איבר", ניסח את זה אחד החכמים שבחצר. וכמו בכל פתגם קוצקאי, התרגום הוא לכל היותר צביטה דרך מטפחת. ננסה לתרגם זאת כך: "חסיד טומשוב, הוא זה שמחטט בעצמו שוב ושוב".
במקום להוסיף עוד מילים מופשטות, הרבי החכם ר' חנוך העניך לוין מאלכסנדר זצ"ל, בחר לספר סיפור אישי שאירע לו, אחרי שהוא עצמו חזר מביקור קצר אצל רבו בטומשוב. הספיקו לו כמה שבועות כדי להפוך את החפירה הפנימית לדרך חיים.
ההזדמנות הראשונה נקרתה לו בבית חותנו העשיר שהתגורר בפשיסחה. הוא הוזמן להסב לארוחת צהרים. כאשר לפני כן ניגש ליטול ידיים לאכילה. לכאורה, מעשה שגרתי שהוא הורגל בו כל ימיו. אלא שהפעם הוא כבר היה 'טומשובער' ששואל את עצמו על המוסכמות הכי בסיסיות.
לפי תיאורו האישי, הוא עמד שם ליד הכיור, כשמגבת על שכמו וספל בידו, קרוב לשעתיים. השאלות שהוא שאל את עצמו היו בסיסיות ממש: מדוע הוא נוטל ידיים? ומיהו זה שציוונו על הנטילה? גם כשחמותו חלפה שם והאיצה…
