גלגוליו של הטלפון הכשר

זה היה בצהרי א' אלול לפני כך וכך שנים. בעוד כמה שעות אני עתיד לעלות על האוטובוס שיסיע אותי לעבר הישיבה שבה אני מתחיל ללמוד כתלמיד ועד א', צעיר ומרוגש. ישיבת 'כנסת הגדולה', או בשמה המוכר יותר – ר' הלל, כשמו של ראש הישיבה המיתולוגי ר' הלל זקס זצ"ל.

צלצל אליי חבר שלמד איתי בישיבה קטנה וסיפר לי שהוא כבר הגיע לישיבה ושיתף מחוויותיו.

"כבר הגעת?", שאלתי, "אז איך אתה מתקשר אלי מהטלפון הלא כשר?".

"אה", הוא ענה, "מה יש לך? זה ר' הלל. מותר פה טלפון עם סמסים".

הייתי בטוח שהוא עובד עלי. ישיבה שחורה שמתירה לתלמידיה להשתמש בטלפון עם סמסים? זה היה נשמע לי קיצוני על גבול הרפורמי. אבל 'כך הוה', אכן נוכחתי לגלות שכך הם פני הדברים.

לבחורי הישיבה היו מכשירי נוקיה c2 עם חותמת אחרת, לא של ועדת הרבנים לענייני תקשורת. מכשירים שעברו שינוי גירסה שביטל את האינטרנט ואת האפשרות לצפייה בווידאו, אבל השאיר מצלמה, נגן אודיו, וכן – גם סמסים.

"ר' הלל אמר שכל האיסור של סמסים זה בגלל עניינים פוליטיים פנימיים ואין בזה שום בעיה", הסבירו אז בישיבה. ואני, פשוט קפצתי על ההזדמנות לרכוש טלפון עם סמסים 'לכתחילה' ולא חיפשתי הסברים אמיתיים. 

הגיע הזמן לסגור את המעגל הזה.

כך התחיל הכל

בדצמבר 2004, כשטלפונים סלולריים החלו להפוך לחלק בלתי נפרד מהחיים גם כאן במדינת ישראל, התכנסו גדולי הדור וראשי הישיבות דאז למפגש חירום. המכשיר הקטן שהחל להופיע בכיסי החליפות השחורות סימן עבורם איום חסר תקדים.

ההתעוררות התחילה מראשי הישיבות, שחששו לעתיד הישיבות ולצביונם של הציבור ומוסדותיו, אבל מהר מאוד הפכה לפוליטית וכלכלית. כשניסיתי להתחקות אחרי שורשי הרעיון, נטרקו בפניי הרבה טלפונים. חלק גדול מהמעורבים דאז מתפרנסים מכך עד היום. אחרים – מתפרנסים דווקא מהאינטרנט ודומיו. דור דור ותהפוכותיו.

אבל כמה מהם הסכימו לדבר. לא לציטוט, לא לייחוס, אבל פנינים רבות נופקו מהשיחות הללו. "אני זוכר", סיפר גורם שהיה ממקימי ועדת הרבנים, "שבאחת מהפגישות הראשונות שנערכו בנושא, נעמד אחד מגדולי ראשי הישיבות דאז, שהיום הוא כבר זצ"ל, ואמר כך: 'מה קרה בימי מנשה שעם ישראל כמעט כולו החל לעבוד עבודה זרה, עד כדי שחיטת היצר הרע דעבודה זרה כמה מאות שנים לאחר מכן על ידי הסנהדרין? מה קרה דווקא אז? למה לפני זה לא היתה כזו הידרדרות גדולה?'

"'אלא שבאותם הימים', כך אמר אותו ראש ישיבה, 'עשו רפורמה. היה חידוש גדול. אם עד אז עבודה זרה הייתה משהו גדול, איזשהו פסל פיזי שצריך ללכת אליו ולהשתחוות לו, מהיום – כל דבר יכול להיות עבודה זרה. אם למשל החלטת שהמשקפיים שלך הם עבודה זרה – אז הם הופכים לעבודה זרה ומעכשיו אתה יכול בכל פעם שאתה רק רוצה לצאת לרגע מהביסמדרש, להשתחוות למשקפיים, לבוא על סיפוקך ולחזור לבית מדרש מבלי שאף אחד ידע מה קרה'.

"'עד היום הבעיה שלנו היתה אותה עבודה זרה גדולה ומגושמת. הבעיה שלנו הייתה טלוויזיה. זה משהו גדול, פיזי, וגם אם אתה מאוד מתאווה לזה אתה לא יכול להכניס את זה הביתה כי כולם יראו, וס'פאסט נישט, והילדים בחיידר, והגדולים בישיבות, והבכור שבשידוכים, והבת שעוד רגע מתחילה סמינר, בקיצור – גם אם אתה מאוד רוצה ומתאווה, אין לך ברירה אלא להתאפק. כיום, העבודה זרה הם הטלפונים, והם נמצאים לכל אחד בכיס ואף אחד לא יודע מה אתה עושה עם זה. זה כבר איום של עבודה זרה בסדר גודל של מנשה לפחות, ובזה אנחנו מוכרחים להילחם'.

"זו היתה הגישה מההתחלה", הוא חוזר לעיקר דבריו. "גם אז, עוד הרבה לפני שהסמארטפונים נולדו, כבר הבינו את הפוטנציאל ההרסני שיש לזה. לראשונה, כל אברך או בחור ישיבה יכול היה לגשת בקלות לתכנים 'בעייתיים' – החל משירותי מידע וכלה בשיחות בלתי ראויות – בלחיצת כפתור ובלי שאיש ידע. זו חתיכת אירוע בסופו של דבר".

אבל הייתה שם הבנה נוספת. כזו, שכיום חלק ממי שהובילו אז את אותה מהפכה, כבר מוכנים להודות בה בחצי פה. "אני זוכר כבר אז אמירה מאוד ברורה על 'פריצת חומות הגטו'. דיבורים במונחים של 'סכנה קיומית' לחרדיות. ואתה יודע מה? אז זו אולי היתה ראיית הנולד, אבל כיום לא צריך להיות גאון גדול בשביל להבין שהסמארטפונים והאינטרנט באמת שינו לחלוטין את הממסד החרדי ואת החברה החרדית. הם גרמו להאצת תהליכים שהציבור הזה לא חווה מיום שהוא התגבש כקבוצה הומוגנית".

הפתרון שגיבשו, שכיום כבר נראה מובן מאליו, היה אז נועז עד כמעט בלתי אפשרי: סירוס הטלפונים מאמצעים שנתפסו כ"בעייתיים", והקמת 'ועדת הרבנים לענייני תקשורת' שתפקח על התוכן.

המכשיר הכשר הופך לסימן זהות

בשלב הראשון, החברות לא ששו להיענות לדרישה. הן לא רצו לוותר על הרווחים העצומים משירותי התוכן, והרעיון של "גיור" טכנולוגי למכשירים נראה להן מופרך. "זה היה ברור מלכתחילה שזה לא יהיה פשוט אבל ידענו שיוצאים פה למלחמה. רתמנו את הכוח הצרכני האדיר של הציבור החרדי כדי לכופף בעצם את ענקיות התקשורת, ולהכריח אותן לייצר מכשירים מיוחדים עבור הציבור החרדי. אמרנו להם – אנחנו חצי מיליון צרכנים, אם לא תאפשרו לנו את זה תאבדו 10 או 15 אחוזים מהלקוחות שלכם, וחשבנו שזה ירתיע אותם. הבעיה היתה שכל עוד הטלפון הכשר לא הושק, לא באמת נבנה לו 'הכוח הצרכני' וזה היה איום באוויר ואף חברה לא הסכימה לאפשר את זה".

עד שהגיעה חברת מירס, שלא התרגשה מהאיומים, אלא פשוט זיהתה הזדמנות להיכנס לשוק חדש. היא הייתה הראשונה שנענתה לאתגר. במארס 2005, הציגה החברה את הטלפון הראשון שזכה לאישור ועדת הרבנים. תוך חודשים ספורים הצטרפו גם פלאפון וסלקום. פרטנר, שניסתה להתנגד, נכנעה כעבור שנה.

"הדרישות של הוועדה היו חד-משמעיות", הוא מספר. "לא רק שהיה צריך לחסום גישה לאינטרנט ו-SMS, היינו צריכים להקים 'קומה' נפרדת של מספרים שיתחילו באותה תבנית – למשל 052-76. ככה כל משתמש יכול לדעת אם מי שמתקשר אליו משתמש בטלפון כשר או לא".

וכאן התחיל הבלגן. "היו מלחמות עולם בין הבתים של גדולי ישראל ובתי הדין ועוד כל מיני גורמים שהיו מעורבים ביניהם, על מה פוסלים ומה לא, ומה אפשר להכניס ומה אי אפשר להכניס. היו כאלה שאמרו – הכל אסור. טלפון זה טלפון וחוץ משיחות לא צריך כלום. גם לא מחשבון. היו כאלה שאמרו שצריך לבטל את האפשרות לאינטרנט, וזהו. על הסמסים, על מצלמות שאז החלו להיכנס, על כל דבר הייתה מלחמה ובסוף באמת הקיצוניים ניצחו. בגירסאות הראשונות היה טלפון וזהו".

הדרישות האלה העמידו את יבואניות הטלפונים – יורוקום (נוקיה), סאני (סמסונג) ומוטורולה – בפני אתגר לא פשוט. היצרניות בחו"ל התקשו להבין את הבקשה המוזרה מישראל למכשירים "מעוקרים". אפילו הדגמים הפשוטים ביותר שנמכרו למדינות העולם השלישי כללו יכולת לשלוח הודעות טקסט או לצלם תמונות.

לבסוף נמצא פתרון: היצרניות לוקחות מכשירים קיימים ומסירות מהם את התכונות האסורות, ובישראל משלימים את תהליך ה"גיור" – מעצבים מחדש את התפריט, צורבים תוכנה מצונזרת וחוסמים את המכשיר מפני עדכוני גרסה.

הוועדה, מצידה, לא הסתפקה בהכתבת דרישות טכניות. בדומה להכשר מזון, היא גבתה אלפי שקלים בחודש מכל חברה עבור ה"השגחה".

"ועדת הרבנים הצליחה ליצור מערכת שלמה המבוססת על הרבה מאוד כסף, עם חצי מיליון לקוחות", יסביר שנים אחר כך שר התקשורת לשעבר יועז הנדל. "מי שמחזיק חצי מיליון לקוחות ולא נותן להם לזוז ולא מוכן לייצר תחרות, מחזיק בהרבה מאוד כוח".

בשנים הראשונות, נראה היה שהניצחון מוחלט. ועדת הרבנים הצליחה לבסס את מעמדה כשומרת הסף הבלעדית של עולם התקשורת החרדי. בגיליון הקודם של 'המקום' הובא תחקיר מרתק של ישראל פרקל על פעילות ועדת הרבנים, בה תיאר כיצד הוועדה שולטת בכל המספרים הכשרים, עד כדי יכולת לחסום קווים הלכתיים. בדרך לשליטה הזו, הוועדה 'נהנתה' מסיועם של גורמים אנונימיים ואלימים. מי שניסה להתנגד נתקל באלימות – מניפוץ חלונות ועד פצצות בואש. במקרה אחד, בעל חנות בבני ברק נאלץ להימלט תחת מטר של הפגנות והתפרעויות, וחולץ רק בעזרת כבאית.

"כדי להשיג מצב כזה של שליטה מוחלטת, שמאפשרת כוח שכזה, נעשה שימוש בהרבה מאוד עזרים פסיכולוגיים", מספר גורם שהיה מעורב בייצור ותכנון הגרסאות הראשונות של המכשירים הכשרים. "אחת הדרישות הראשונות שלנו היתה להקצות מספר נפרד לקומה הכשרה. למה? כדי שכולם ידעו איזה טלפון יש לך ואם הוא כשר או לא. השתמשנו בנשק שנקרא 'ביוש'. משם גם הגיעה הדרישה לשים חותמת גדולה בגב המכשיר. כדי שלא תלך עם טלפון לא כשר שנראה כמו טלפון כשר. זה עוד היה לפני עידן הסמארטפונים והכל היה נראה אותו הדבר.

"ממש הפכנו את זה לסמן זהותי. כמו כיפה שחורה ומגבעת. אם אין לך את זה אתה לא 'משלנו'. הילדים שלך לא יוכלו ללמוד במוסדות שלנו והבנות שלך לא יוכלו להשתדך עם העילויים שלנו, כי אתם פשוט לא משלנו. אתה יודע מתי פרטנר הצטרפה לשוק הכשר? כשהם ראו באיזו מהירות זה עבד. תוך שלושה חודשים עד חצי שנה רוב רובו של הציבור החרדי החליף מכשירי טלפון. זה היה מטורף לגמרי. גם אנחנו לא האמנו שזה יצליח ככה. היום זה נראה לנו מובן מאליו שיש דבר כזה. אבל פעם, לפני שזה היה, לא ידענו בכלל אם נצליח לגרום לציבור להחליף טלפונים, ודאי שלא בהיקפים כאלה".

"70% מהחברה החרדית מחזיקים 2 טלפונים", יסביר לימים יועז הנדל. "מה זה אומר? שהאזרח החרדי משלם פי 2 מכל אזרח אחר במדינת ישראל, ודבר נוסף: שזה לא עובד להם. הם מחזיקים את הטלפונים כמו תעודת זהות, מכריחים את החרדים להחזיק טלפון כשר כדי שהם יוכלו להירשם למוסד חינוכי".

המלחמה על הסמארטפון 

הסדק הראשון במונופול של ועדת הרבנים הופיע ב-2012, כשחברת 'נתיב' העזה להציג פתרון חדשני: סמארטפון מוגן. "זה התחיל מהתחום של סינון למחשב, היינו החלוצים של המחשבים המסוננים", מספר ישראל, מנכ"ל החברה. "ואז התחילה תופעת הסמארטפונים בארץ ולא היה מענה לדבר הזה. עוד לא ידעו איך להכשיר סמארטפונים וזה היה נראה כמו משהו לא אפשרי". עד היום הם מסרבים לחשוף איך זה בדיוק קרה, אבל שיתוף פעולה עם חברה ביטחונית גדולה הוביל בסופו של דבר לסמארטפון המוגן הראשון.

"גם פה זה ממש צורך שעלה מהשטח. האינטרנט הפך לנוכח הרבה יותר וממשק העבודה המקצועי מול ועם האינטרנט הפך לנוכח יותר ויותר כמעט בכל תחום, ואנשים היו צריכים את זה. מגיע בנאדם, בנקאי לדוגמה, ואומר לך – בעבודה מחייבים אותי להחזיק טלפון חכם כדי שאהיה מעודכן כל הזמן במדדי הבורסה. תגיד לו לעזוב את העבודה? הוא הרי בסך הכל צריך גישה לנתוני הבורסה. וככל שהסמארטפונים נכנסו לשוק הישראלי יותר ויותר, גם הצורך האמיתי בזה הלך וגבר ואז החלטנו שיוצאים לדרך".

המודעה הראשונה שפרסמה החברה ב'יתד נאמן' נמנעה בקפידה מלהשתמש במילה 'סמארטפון'. "לא הסכימו להכניס את המילה הזו ובטח לא תמונה", נזכר ישראל. "אז כתבנו 'התקן כשר נייד' שיודעי ח"ן היו מבינים שמדובר בסמארטפון. היה גיבוי מלא של הרבנים בתקופה הזאת, וחשוב לזכור שזו הייתה תקופה שבמודעות בעיתונים אסור היה לכתוב אפילו כתובת מייל.

"בהתחלה", הוא ממשיך, "דיברו על סמארטפון כשר ברמה שייקחו טלפון זול מאוד, יחתכו לו את הכניסה למחשב, ידביקו לו את האפשרות להכניס סים, יחתכו לו את כרטיס הזיכרון וממש יעשו את הטלפון מחדש. ובנס לא הלכנו לכיוון הזה. הלכנו עם האפשרות לאפשר את מה שכשר.

"הקונספט של המוצר בצורה שלו היום, זה בעצם סמארטפון מלא וכולל חנות אפליקציות ייעודית משלו ודפדפן מוגן. והשוק הלך בעקבות זה. המצב היום שברגע שהצלחנו להביא פתרון כשר, תופעות שקרו במדינות אחרות, של שימוש במכשירים פרוצים, נבלמו בישראל בזכות זה. אנשים נכנסו מאוד לקטע של המוגנים והבינו שאפשר לעבוד איתם".

המיזם התחיל עם תמיכה רחבה, אבל מטעמים פוליטיים, חודש אחרי ההשקה, הכל התהפך. בכתבה שפורסמה בכיכר השבת לפני יותר מעשור, תיאר העיתונאי ישראל כהן את המאבק הפנים-חרדי שהתפתח: "קוראי היומונים החרדיים המובילים, 'המודיע' מחד ו'יתד נאמן' מאידך, משפשפים את עיניהם בתדהמה לנוכח קרב הענקים המתנהל בימים האחרונים לנגד עיניהם בכתבות ודיווחים שונים בסוגיית כשרותו של הסמארטפון המוגן".

"זוהי מלחמה מרתקת, בה מעורבים רבנים, אנשי עסקים, עסקנים, פוליטיקה, כוח וכסף", כתב כהן. "אם בעשור האחרון התנהל המאבק המר בעיקר מאחורי הקלעים, הרי שעתה הוא פרץ ביתר עוז לקדמת הבמה, לשערי העיתונים ומודעות הפרסום, כשמה שקורה בפועל הינה העובדה ש'ועדת הרבנים לענייני תקשורת' מתפוררת ומאבדת מסמכותה. בשלב מסוים החלו חילוקי דעות גם בין גורמים בוועדה ובעיקר בין אלו המזוהים עם חסידות גור לבין אלו מהמגזר הליטאי לגבי שאלת ה'דיבור' במכשיר הסמארטפון. לדעתו של לבקוביץ וחבריו, על מכשיר הסמארטפון לשמש כ'מחשב אישי' ולא כטלפון נייד. לדעתו, איש עסקים שצריך לעשות שימוש במיילים ואפליקציות עסקיות יצטרך להחזיק ברשותו שני מכשירים – האחד כשר רגיל לדיבור בלבד והשני סמארטפון עסקי מעוקר מאפשרות לדיבור".

החשש של הוועדה היה ברור: אם יהיה מכשיר אחד שמאפשר הכל, גם אנשים שלא באמת זקוקים לסמארטפון "יזלגו" אליו. מנגד, טענו אחרים שדווקא הפיצול למכשיר כשר ומכשיר עסקי יגרום לאנשים להחזיק שני מכשירים, כשאחד מהם לא מפוקח כלל.

ייתכן וזה המאבק, אולי זהו באמת הצורך, אבל העובדה היא שמאז אותה ההשקה נפתחו למעלה מ-20 חברות סינון דומות והשוק מוערך היום בלמעלה מרבע מיליון מכשירים מסוננים רק בישראל. הציבור הצביע במסכיו. עם זאת, השליטה של ועדת הרבנים נותרה אבסולוטית ובלתי ניתנת לערעור.

כמעט.

הכוח עובר לידי הישיבות

בעשור האחרון, דווקא כשנדמה היה שוועדת הרבנים ביססה את שליטתה המוחלטת בשוק הטלפונים הכשרים, החל להתרחש שינוי דרמטי: מוקדי הכוח עברו בהדרגה לידי הישיבות עצמן.

מערכות חדשות שנכנסו לשימוש העניקו לראשי הישיבות והמשגיחים אפשרויות אכיפה דרמטיות. בחלק מהישיבות, השליטה בסימים של הבחורים (שחייבים להשתמש בחברת התקשורת שאושרה על ידי הישיבה) כה גבוהה, עד שבשעות הסדרים הסימים פשוט מתנתקים וכבים מעצמם – בדומה למים החמים במקלחות בישיבות שבהן אין מים חמים בשעות הסדרים.

הפיקוח לא מסתכם רק בזמני השימוש. בישיבות כמו עוצם (נר זרח), שכר שכיר (הנגב החדושו) והיכל יצחק (לנדא) קיימת שליטה מלאה בסימים – אין אפשרות לקבל ולחייג שיחות בשעות הסדרים. יתרה מכך, למרות שוועדת הרבנים מתירה חלק מקווי הנייעס, הישיבות הללו בחרו לחסום אותם.

בקצה אחד של הספקטרום נמצאות הישיבות הגדולות. בישיבות כמו חברון, פוניבז' ומיר ברכפלד אין הגבלה על הקווים והאכיפה היא רק על המכשיר עצמו – שיהיה כשר למהדרין (לא תומך כשר). בקצה השני נמצאת ישיבת אור ישראל, שם אסורה החזקת טלפון סלולרי בכלל – גם כשר למהדרין לחלוטין – כולל אצל בחורים בשידוכים. במקום זאת, קיים בישיבה גמ"ח טלפונים המיועד לבחורים שיוצאים לפגישות.

"זאת בעצם רפורמה שמעבירה את השליטה מוועדת הרבנים לשליטה כללית", מסביר איצלה כץ, עורך וכתב חרדים באתר 'כיכר השבת'. "תקרא לזה הרבנות הראשית לישראל להכשרים פרטיים, שהם יכולים להיות מקילים יותר וגם מחמירים יותר".

"בישיבות מסוימות, כמו עוצם, המערכת מסננת אפילו את קבצי השמע בקווי הנייעס המאושרים – כך שהבחורים לא יוכלו להאזין לתכנים 'חיצוניים' כמו תוכנית 'מעייריב', 'הפטריוטים' או 'ינון ובן'", מסביר כץ. "החיסרון במקרה זה ברור: גם כשהמערכת מביאה הקלטה מנאום של ראש הממשלה, מאזיני הקו לא יכולים להאזין לה אלא רק לדיווחי השדרנים", אבל זה כבר זניח.

"זה מזכיר לי את הנאום של הרב יגאל רוזן, ראש ישיבת אור ישראל", אומר כץ, "'אני לא מובארק ולא קדאפי'". בתחילת האביב הערבי, כשהתעורר ויכוח סביב החלטתו לאסור נגנים עם רדיו, הישיבה שכרה חברה בשם 'וביערת הרע-דיו' שעברה על כל הנגנים של בחורי הישיבה והסירה את אופציית הרדיו.

"כשהבחורים בקיבוץ החליטו שלא לשתף פעולה, נעמד ר' יגאל ואמר: 'אני לא מובארק ולא קדאפי. אני לא שלטון. אם אתם רוצים שאני אלך – אני אלך. לא הכרחתי אף אחד לבוא לישיבה. אתם החלטתם לבוא כי אתם סומכים עליי שאני יודע איך ישיבה צריכה להיראות'. נאום שבסופו שכנע את הבחורים למסור את הנגנים".

משבר השיאומי

המאבק סביב השיאומי חצי־טאץ' מסמן נקודת שבר בעולם הטלפונים הכשרים. לראשונה, הופיע בשוק מכשיר שהציב אתגר שונה לחלוטין: טלפון זהה לחלוטין בצורתו החיצונית שמגיע בשתי גרסאות – האחת כשרה לחלוטין, והשנייה פרוצה לגמרי עם אינטרנט מלא.

"ראשי הישיבות קידשו מלחמה", מספר איצלה כץ. "זה היה לפני בערך שנה, וברוב הישיבות גם אם יש לך שיאומי כשר אתה תעוף מהישיבה כי זו פרצה. זו הייתה נקודת תפנית ברמת היחס של ראשי הישיבות כי מדובר בפלאפון כשר לחלוטין, וזאת הייתה התנגשות בין ועדת הרבנים שהכשירו את הפלאפונים לבין ראשי הישיבות שפסלו לחלוטין".

"בחור ישיבה לא יחזיק סמארטפון גם אם הוא כשר כי החיצוניות מעידה עליו", מסביר כץ. "כשחברת שיאומי פרצה עם ליין של פלאפונים כשרים למהדרין ועם ליין דומה שלא תומך כשר, שבשורה התחתונה הפלאפונים נראו אותו דבר – פלאפון שיאומי אחד כשר ואחד לא כשר שנראים אותו דבר בדיוק – לא תדע אם הוא כשר עד שתפתח אותו".

מתכנת שעובד בתחום הפתרונות לישיבות מסביר את עומק הבעיה: "השיאומי חצי־טאץ' גרם לבחור ישיבה שלא היה קונה סמארטפון בגלל שלא היה לו אומץ לזה, להחזיק מכשיר שבתכלס יש בו הכל – בצורה שיותר נוחה למצפון. וזה שינה באמת הרבה". לדבריו, "במקרה הטוב בחורים מחזיקים שני טלפונים, במקרה הגרוע משנים גירסה".

מול המציאות הזו, היו ישיבות שניסו לאמץ גישה פרגמטית יותר. כך למשל בישיבת 'היכל יצחק' (לנדו) הוציאה הישיבה מכשיר שיאומי חצי טאץ' עם הכשר של הישיבה ולא של ועדת הרבנים, יש בו מצלמה, נגן, תפילון, מתרגם ואפילו אפליקציה לכיוון גיטרות. לבחורים בוועד רביעי ומעלה יש גם משחק כלשהו במכשיר. מאידך, גם הישיבות שנטו בקו הקיצוני ביותר שאסר גם את הכשרים, לא הצליחו באמת למגר את התופעה.

כשהטלפונים יפסיקו לעבוד

מה שהופך את הדיון מסוגיה של השקפה לבעיה מעשית הוא דווקא השינוי הטכנולוגי בתשתיות הסלולר. "זה שוועדת הרבנים לא מכניסה אנדרואיד גורם לציבור נזק", מסביר מתכנת המספק פתרונות סינון ותקשורת. "כיום שדור 4 מתקדם, ושיחות על דור VOLTE) 4) זה מוצר הכרחי בטלפון, המכשירים שהם לא אנדרואיד מתקשים לעבוד כמו שצריך. בזמנו, כשביטלו את האנטנות של דור 2, בבת אחת אלפי מכשירים כשרים הפסיקו לעבוד. זה הולך לקרות גם עם דור 3 עוד מעט, וכבר עכשיו יש בעיות קליטה קשות מאוד במכשירים האלה".

הבעיה מורגשת היטב בשטח. "במכשירים 'טיפשים' שלא מריצים אנדרואיד, נתקלנו המון בתופעה של פספוסי שיחות, עד שהגענו למסקנה שזו בעיה במכשירים. אמר לנו היבואן: 'אין מה לעשות, רק אנדרואיד יכול לפתור את הבעיה, אבל לא מאשרים את זה'".

הפתרון, מסתבר, מורכב יותר ממה שנדמה. "רוב מכשירי האנדרואיד מבוססי מעבד MTK שקל לצריבה ולשאיבה", מסביר המתכנת, "וכל מכשיר כשר, גם אם יעשו אותו טוב – תמיד יהיה אפשר לשאוב ממנו את הגרסה ולשחק משחקים". ניסיון העבר מוכיח זאת: "האנדרואיד היחידי שהיה בתחום הטלפונים הכשרים היה היאנג, וזה היה סמסונג והשקיעו עליו הרבה, אבל בהמשך השנים גם עליו חגגו עם זה שאפשר שמכשיר כזה ייראה כשר – והוא לא".

חומות הגיטו בעידן הטכנולוגיה 

את השינוי הגדול ביותר בכל הנוגע לטלפונים בישיבות הביאה דווקא מגפת הקורונה. "אפילו בישיבת אור ישראל, שתמיד אסרה על בחורים להחזיק טלפונים, נאלצו להתיר החזקת טלפונים כשהבחורים נכנסו לקפסולות", מספר כץ. אמנם באור ישראל הצליחו לחזור לאיסור המוחלט אחרי הקורונה, אבל ברוב הישיבות האחרות המצב לא חזר לקדמותו.

השינוי ניכר במיוחד בישיבות כמו בית מתתיהו. "זו ישיבה שפעם היה בה איסור מוחלט על טלפונים", מסביר כץ, "והיום בחור בשיעור ב' מותר לו להחזיק טלפון, ובחור בשיעור א' לא יגידו לו כלום אם לא יסתובב עם זה בבית מדרש – משהו שעד לפני 5 שנים לא היה קיים".

למעשה, זהו חלק מדפוס רחב יותר של שינוי ביחס לטכנולוגיה בעולם החרדי. "כל טכנולוגיה חדשה שנכנסה לעולם התקבלה בחשדנות בציבור החרדי", מציין כץ. "בדיוק השבוע אשתי סיפרה לי שכשיצאו לראשונה אוזניות הבלוטות', בסמינרים אסרו להשתמש בזה כי זה נראה רחובי שבחורה מדברת לעצמה בלי פלאפון. כיום גם מורות וראשי ישיבות ידברו בבלוטות'".

הדוגמה של נגני MP3 ממחישה את קצב השינוי: "כשאני הייתי בישיבה קטנה, לפני כ-18 שנה, התחילו להיכנס הנגנים. היה אסור להביא לישיבה נגן, שהיה נראה כמו דיסק און קי, עם אחסון של בערך ג'יגה – שזה אומר שניים וחצי אלבומים של שוואקי – וזה היה בלי רדיו". כיום, לעומת זאת, "בתוך הישיבות יש לך מערכות של קול הלשון ומחשבים שתוכל להוריד מהם הרצאות ושיעורים ישירות לנגן".

ברבות השנים נעשו ניסיונות להפקיע מוועדת הרבנים את השליטה באופן רשמי, ו'סים מהדרין' הוא המהלך היחידי שהבשיל לכדי ביצוע, אם כי לא היה מוצלח כפי שציפו יוזמיו. "סים מהדרין פיתחו בעצם מערכות הגנה אישיות של הישיבה", מסביר כץ, "הם הולכים לחברת התקשורת שמפתחת להם את המכשיר שמתאים לישיבה. זה יכול לכלול סמס ואפילו אינטרנט, הכל תלוי בבקשת הישיבה. ברגע שראש הישיבה יגיד שזה בסדר, ועד הרבנים – שזה בעצם הכשר אלטרנטיבי – יכשיר את זה. מה שוועדת הרבנים הוותיקה לא תאפשר".

גם המהלך הזה, שאמנם יצא אל הפועל, לא צבר תאוצה, והשליטה של ועדת הרבנים באמצעי התקשורת של המגזר עודנה אבסולוטית.

בשורה התחתונה, המאבק סביב הטלפונים החכמים חושף דילמה עמוקה הרבה יותר בחברה החרדית: האם אפשר לשמור על "חומות הגטו" בעידן שבו הטכנולוגיה היא חלק בלתי נפרד מהחיים? האם הפתרון הוא הידוק הפיקוח, או דווקא מציאת דרכים חדשות להתמודדות עם המציאות המשתנה?

ובעיקר, המאבק הזה מוכיח דבר אחד: החששות שהובילו להקמת הוועדה היו נכונים. האם דרכי הפעולה היו מוצדקות? זו כבר ליבת המחלוקת ההשקפתית.

נקודה למחשבה: המציאות הטכנולוגית המשתנה, לצד הבעיות הטכניות המתגברות במכשירים ה'טיפשים' עם המעבר לדור 4, מחייבות אותנו להיערך מבעוד מועד. נדרשת חשיבה מחודשת על דרכי ההתמודדות עם אתגרי הטכנולוגיה – כאלו שישמרו על ערכי הקהילה מחד, אך יאפשרו התאמה למציאות המשתנה מאידך.

ייתכן שהגיע הזמן להקים צוותי חשיבה משותפים של רבנים, אנשי חינוך ומומחי טכנולוגיה, שיגבשו פתרונות חלופיים ליום שבו המערכת הנוכחית כבר לא תהיה ישימה. ככל שנקדים להתכונן לשינויים הטכנולוגיים הבלתי נמנעים, כך נוכל לעצב פתרונות מאוזנים יותר שישרתו טוב יותר את צרכי המגזר החרדי.