"עברית רעדט מען", אמר המשורר חיים נחמן ביאליק, "יידיש רעדט זיך". העוצמה הגדולה של המשפט הזה היא שהוא עצמו נשמע טוב יותר ביידיש. בעברית פשוט אין מספיק גוונים כדי לתרגם אותו במדויק. הכי קרוב זה "עברית מדברים, יידיש מתדברת". אבל בעברית אין באמת פועל כזה שבו משהו "מתדבר לך". ביידיש, לעומת זאת, יש ויש.
בספרה הראשון 'ביידיש היו אומרים' הצליחה רחל דביר, מחלוצות ההיי־טק החרדי, לסחוף את הקהל הישראלי ליידיש הנוטפת (שמאלץ און צוקער?). הפעם, בספרה השני בסדרה, היא עוברת שלב.
מי שלקחו צעד קדימה את החכמולוגיה האידישאית היו הירושלמים, כלומר הצ'אלמערס. ההתנהלות, השפה, צורת החשיבה, הביאו סדרות ישראליות שונות לבחור להם פרוטגוניסטים ירושלמים, להנאת הקהל.
'בירושלים היו אומרים' מבקש להביא את "חכמת היידיש הירושלמית, בעברית עכשווית ובנימה הומוריסטית", כלשון המחברת. הוא מחולק לפי נושאים ומוגש לצד תמונות עתיקות מעיר הקודש. בין הניבים והאמרות שזורים גם דמויות ומושגים מירושלים של פעם. ויש גם בדיחות יהודיות או ירושלמיות. כמו זו על התוכי שדיבר בשפות רבות, והתפלא למה מתפעלים דווקא מהיידיש שלו: "עם אף כמו שלי, שלא אדע יידיש?".
כשהצלצול היידישאי מתחרז הוא נשמע טוב, ובכלל לא משנה מה אמרת. קחו את הביטוי 'ראש של אישה צריך להיות בסיר'. באופן הזה הוא נשמע רע מאוד ושוביניסטי להחריד. עכשיו דמיינו קול צ'אלמרי שאומר: 'א ווייבעלע קאפ – דארף זיין אין טאפ'. המשמעות עדיין, אפעס, לא משהו. אבל תודו שזה נשמע אחרת לגמרי. במשחקי המצלול, מציאות החיים מקבלת גוון משעשע ומחויך יותר, כמו במשפט 'צו דער חופה גייט מען, צום גט לויפט מען' (לחופה הולכים, לגט רצים).
והנה קטע שמאבד ברגע קט, עם התרגום, את החינניות והזרימה:
יידיש איז דאך אזוי שיין, יידיש איז ה'ים' מיט חן
יידיש רעדן טאטעס און מאמעס, זיידעס און באבעס
אדרבה, פרובט, אין אגוישע שפראך, זאגט גוט שאבעס
(יידיש היא כל כך יפה, יש בה ים של חן. יידיש מדברים אבות ואמהות, סבים וסבתות. אדרבה, נסו בבקשה לומר בשפה של גויים 'גוט שאבעס').
ההבדל ברור לעין, ובכל זאת יש מספיק מקרים שבהם תרגום הרעיונות לעברית עובר לא רע, מספיק כדי שנקבל ספר ביטויים משעשע ושימושי ליום יום.
מתי בפעם האחרונה יצא לכם לומר על עבודה גרועה של מישהו לא מקצועי 'מכשפה מתחזה גרועה ממכשפה אמיתית'? (א געמאכטע מכשפה, איז ערגער פון א אמת'ע), או על חבר פנטזיונר שלא מוכן להקשיב למציאות, 'הוא שכנע את עצמו שיש לו תינוק בבטן'? (ער האט זיך איינגערעדט א קינד אין בויך). מי יודע, אולי יזרום לכם גם בשפת המקור.
פה ושם יש בספר ביטויים שלא ברור אם יש בהם מעבר לגרסה המוכרת בעברית, ובמקרה זה 'מאמע לשון' לא ממש מעניקה להם טוויסט או עסיסיות. לא בטוח גם שיש עניין לתרגם אמרות כנף מפורסמות, כמו זו של איינשטיין: "אז מע טוט צווי מאל די זעלבע זאך, זאל מען נישט דערווארטן אן אנדער רעזולטאט" – נסו לנחש בעצמכם. אבל שוין, אם הירושלמים ציטטו אמרות כאלה, נזרום איתם.
הסופרת יצרה בכישרון מעין מילון יידיש-עברית עם תרגום ירושלמי, מעוצב להפליא ומסודר היטב. הביטוי 'אויס קאפילוש מאכער', לדוגמא, מתורגם תחילה באופן מילולי לעברית כ'כבר לא מייצר מגבעות', ולאחר מכן מובאת גם המשמעות האידישאית שלו כ'ירד מגדולתו'. כך ביטוי אחר ביטוי, פתגם אחר פתגם.
לסיכום, ספר שעושה טוב על הלב לקרוא בו מעת לעת.
בירושלים היו אומרים
- רחל דביר
- 112 עמודים
- הוצאת ידיעות ספרים – ספרי חמד
