חדר גדול בתוך מלון עתיק בירושלים, שטיחים מקיר לקיר, כיבוד ותה. במעגל לא גדול יושבים כעשרים אנשי תרבות. הערב זה מפגש מיוחד עם איש ואשה מהצד האחר של גדר ההפרדה. האורחים שהגיעו מרמאללה ובית לחם מדברים באנגלית במבטא ערבי. אני חושב לעצמי, אולי ככה קל יותר להבין.
אחרי הצגה עצמית קצרה הם ניגשים ישר לעניין, מטיחים האשמות בנו כנציגי מדינת ישראל, היהדות, הציונות וכל צבאם. הם מספרים סיפורים נוגעים ללב על נשים וילדים, קרובי משפחתם שסובלים בעזה. דמעות כנות עולות בעיני המקשיבים. אבל אז קורה דבר מדהים. אחד הנוכחים, איש רגיש במיוחד, שבדרך כלל די שקט בשיחות שלנו, מבקש לשאול שאלה: ״אני מקשיב לסיפורים שלכם וכואב את הצער של האנשים הסובלים, אבל גם לנו יש סיפורים לא פחות כואבים״. (בסוגריים אוסיף שהשואל הוא מאותם אנשים שבאמת נחשפו לסיפורים הכי קשים מאירועי השבעה באוקטובר, וליווה משפחות חטופים והורים שכולים במטרה להביא את קולם אל הפריים טיים הישראלי). ״אנחנו לא בתחרות למי יותר כואב, כולנו סובלים עכשיו, אבל אם האצבע מופנית לצד שכנגד, לנצח נישאר צודקים בקרב חילופי האשמות. הכאב רק ימשיך ויגדל. למה אף פעם אני לא שומע מהצד שלכם קול שמתבונן פנימה, של ביקורת עצמית? האם אתם מסוגלים לשאול את עצמכם מה החלק שלכם בכל הסבל הזה? מה אפשר לעשות…
