לפני כמה שנים, כנראה בשנת 2019, יצא לי לשמוע ראיון־רדיו (רשת ב') עם שר הבריאות דאז, ח"כ יעקב ליצמן. ליצמן נשאל שאלה תאורטית ביחס לבחירות לכנסת ישראל: "לו היו החרדים זוכים לרוב המושבים בכנסת, מה הייתם עושים? לאן הייתם מנווטים את ספינת המדינה?".
ליצמן, כצפוי, סירב באלגנטיות להשיב והפטיר בקלילות: "תמיד נהיה מיעוט". לזכותו ייאמר כי המראיין לא הרפה ושאל שוב: "בוא נדמיין, בכל אופן. אילו היה לך רוב בכנסת, מה היית רוצה עבור המדינה". אך ליצמן נשאר בשלו: "זה לא רלוונטי, אנחנו לעולם נהיה מיעוט".
הבעיה היא שליצמן, מצדו, צודק לחלוטין. לפי תפיסתו, החרדים תמיד יהיו מיעוט, כי מהות קיומם היא מיעוט מתבדל בתוך חברת רוב – תפיסה עמוקה של גלות. זהותו של בעל הבית אמנם השתנה – מדינת ישראל במקום מדינת פולין או מדינת ארה"ב – אך התפיסה דומה.
הרבה יש לדון בעמדת "גלות בין יהודים" הנשמעת תדיר בעיתון 'יתד נאמן' ובבמות חרדיות נוספות. היא ממשיכה לייצג את הקו הרשמי של היהדות החרדית, למרות שחרדים רבים הפנימו את העובדה שתופעת חזרת מיליוני יהודים לארצם תחת ריבונות יהודית אינה נעדרת משמעות דתית. לענייננו, אתמקד באחד המחירים הקשים של הגישה: נטילת האחריות.
"שומרי התורה במדינה החילונית הם יהודים השרויים בגולה כאחיהם בתפוצות" – כך כתב משה שנפלד, האידיאולוג הרשמי של 'אגודת ישראל', בשנת תשי"א.…
