בבוקר אחד של אלול, עמד מאבטח חדש בפתח החיידר של עקיבא שלי. הוא היה מאיר פנים וסבלני ובשונה מקודמיו בתפקיד, אפילו יצר קשר עין. לקחו כמה ימים עד שהתלמידים עצמם זיהו את הפוטנציאל במאבטח החייכן, שאף פעם לא סירב להחזיר כדור שברח או נקלע אל הסככה. גם אנחנו ההורים, למדנו להכיר את גלעד. מאבטח עם עיניים שנעות בין המשנה שביד לשער, כזה שמחייך אלינו מהבוטקה כשמאחוריו ערימת ספרי קודש, זה שאמון על ביטחון האוצרות שלנו ועל הדרך גם מייצג עבורם תמונה של יהודי שלם.
ב-25/9, גלעד עוד ישב בבוטקה שלו. באמצע היום הגיע הצו, הוא יצא, ואז חזר לקחת איתו ספר שנשכח מאחור. סיפר שמכאן הוא הולך למילואים ושככל הנראה, ייעדר בתקופה הקרובה. אחר כך באו ימים בהם התקשו למצוא בחיידר מחליף. גלעד חסר לכולם, ולא רק בגלל הנשק.
בכ"ה בתשרי, הותר לפרסום כי רס"ר במיל' גלעד אלמליח, מירושלים, נפל בקרב בדרום לבנון עם עוד שלושה לוחמים נוספים. בהודעה שקיבלנו מהחיידר נכתב כי הלימוד, התפילה והמעשים הטובים של התלמידים הוקדשו היום לזכותו ולעילוי נשמתו, והצוות הוסיף, עוד סיפורי מופת יומיומיים, מרגשים, מפעימי לב, על המאבטח שכולנו אהבנו.
כביכול התרגלנו כבר לתנועה הזו בנפש. לכיווץ באזור הלב, לנשימה שנעצרת, לאין אוויר. אבל רק כשניסיתי לסדר את המילים והמחשבות כדי להיות ערוכה לקטן שלי שתיכף יחזור וישאל, הכתה בי ההבנה שגלעד הי"ד שלא רק נפטר אלא גם חי על קידוש השם, היה דמות הנופל הראשונה שעקיבא שלי הכיר ממעגל ראשון. חשבתי על הדמות הזן שזכו הבנים שלנו להכיר מקרוב, על המודל הזה, שלא נפוץ מספיק בסביבת הגידול שלהם: תורה ועבודה, מאור פנים וסבלנות, אהבת ישראל ואחריות.
בשבועות שבאו אחר כך, המשיך לעלות מספר הנופלים ואיתם המשיך ונסדק לב האומה. חברות מהמגזר הדתי לאומי מספרות לי שאין בית אשר אין בו מת לפחות באחד מהמעגלים הקרובים, מספרות על החיים בצל המוות, על תחושת השליחות בצל האובדן, על צדיקים שהלכו בינינו, ואנחנו לא ידענו.
במקביל, סוערות קבוצות הוואצאפ והמפגשים החברתיים מדיונים נוקבים על גיוס, מעונות ותקציב. כשמקצה האחד ההבנה שכך אי אפשר יותר ומהקצה האחר החרדה על המוכר והידוע והחשש מפגיעה בקודשים.
ואני, לכל מקום אליו אני מביטה, רואה את חמשת ילדי הפלא שהשאיר אחריו המאבטח מאיר הפנים של החיידר של עקיבא. רואה את חוברת המשניות שלא משה מידו, רואה את אשתו עדינת הנפש, רואה את תמונת היהודי השלם שהוא היה עבור הילד שלי. רואה וחושבת שבראש רשימת הדברים שיש וראוי לתת עליהם את הדעת בעת הזאת, עומד הסיפור אותו אנחנו מספרים לילדים שלנו.
סיפור אודות מוסרי נפש וילדיהם, אנשים שספרא וסייפא בידיהם, אנשי תורת ישראל, ארץ ישראל ועם ישראל, שאולי בשלה העת ללמוד מהם שפה שכל כך חסרה לנו עכשיו. סיפור שיש שחוששים מכך שיפיל את חומות ההגנה, אבל יש בכוחו גם לשבר עקמומיות שבלב ולפנות בו מקום, אל הכלל.
הסיפור על גלעד הוא לא עוד סיפור 'המנוח ואני'. הוא תודה על הזכות שזכו הילדים שלנו בדמותו של גלעד, קריאה פנימית לצורך לפתוח את הלב ותפילה על הימים שיבואו, שהלוואי ונזכה בהם לתיקון, לרפואה, לגאולה.
