מאמרי יסוד חלק ו'
פרק ב – חינוך ללימוד תורה
בפרק הקודם השווינו את דרך הכניעה לדרך ההבנה, וסללנו את המסילה לחינוך של 'לשמה'. החינוך המתאים לדורנו, כך הרחבנו, מושתת על ההבנה שהמצוות טובות לאדם כאן בעולם הזה, ותכליתן היא תיקון אישיותו. לסגנון חינוך זה יש השלכה רחבה ביחס לחינוך בן ימינו, שבו מוקדשות רוב שנות הנעורים לחינוך אחד בלבד – חינוך ללימוד תורה. לכך נקדיש את השורות הבאות.
עבודת ה' איננה מרחב השמור רק לכאלה שהקדישו את כל חייהם ללימוד התורה. הבנת המצוות היא תפקידו של כל יהודי גם אם הוא פועל בחיי המעשה. בהקשר זה חשוב להדגיש גם את צדו השני של המטבע: לימוד תורה איננו ערובה בטוחה לחיי עבודת ה'. תכלית החיים היא תיקון האדם, וזו כל עבודת האדם בעולמו. אם אדם לומד תורה באופן שאינו מתקן ומשפר את מידותיו, אם הוא אינו נותן דעתו על ליטוש אישיותו, לימוד התורה כשלעצמו אינו בית מנוס לו. הידע התורני אינו תכלית כשלעצמה. גם מחשב יודע הרבה, וגם חוקר יכול לקנות קנייני ידע רחבים. מי שרוכש ידע רב מבלי שהידע משפיע עליו, נקרא בשם הגנאי 'חמור נושא ספרים'. לימוד התורה צריך להיות מכוון אפוא אל התכלית: ללבן ולהוציא מתוכה את הדרך הנכונה לתיקון המעשים וליישור המידות.
אמנם אנו שמים עטרה לראשנו את התלמיד־חכם המתוקן במידותיו, זה המקדיש את ימיו ולילותיו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ותורתו מביאה את אישיותו לכלל תיקון. אדם כזה הגיע לפסגה הגבוהה ביותר. יחד עם זאת, מוכרחים אנו להבין שהישג זה אינו נחלת הכלל. אלו אנשים שיש להם גם את הכישורים הטבעיים לכך, וגם רצון עז לזרוק מעליהם את עול החשבונות הרבים ולהתמסר בכל מרצם לעמל התורה. מתוך כך הם משיגים את מה שהם משיגים בבניין קומת אישיותם. אולם דרך זו אינה מתאימה לכל אדם, כפי שאנו יודעים מן התורה, מן ההלכה ומן המציאות. חזון איש ורבי עקיבא איגר הם תופעה של פעם בכמה דורות. מתוך אומה של י"ב שבטי י־ה, יש מלך אחד, כהן גדול אחד ושבט אחד של כהנים ולויים, ובדורות אחרים: נשיא אחד ואב בית דין אחד. אין מודל שבו כל עם ישראל נשיאים, ואין דגם שבו כולם תלמידי חכמים. תלמיד חכם, כהגדרתו בשולחן ערוך, הוא מי ששואלים אותו בכל מקום והוא משיב. כדי להגיע לכך דרושים תנאים ייחודיים.
התפקיד שנועד לכל עם ישראל הוא להוות סמל ומופת לאומה השומרת את חוקי האלוקים. כל עמי הארץ אמורים להסתכל עלינו ולראות איך נראה עם שחוקיו ומשפטיו צדיקים. זוהי שליחות חיים המוטלת על כל אדם ואדם מישראל. למשימה זו יש להקדיש את כל משאבי החינוך שלנו, על מנת שכל אדם יהווה דוגמה ליושר, להגינות, לאיזון ולנדיבות. אמנם אנחנו יודעים ומאמינים שהתורה והמצוות הן הדרך להגיע למטרה זו, ולכן אין לך אדם שפטור מלימוד התורה, אך בה במידה ברור לנו שישנה לכל אדם משבצת שונה בתוך התפקיד הלאומי הכולל. יש את תלמידי החכמים, המדריכים אותנו בנתיבות החיים ומורים לנו דרכי יושר ואמת, ויש את העם כולו, המקדיש מעיתותיו לתורה וביתר הזמן פועל כדי ליישם את עקרונות התורה והמצוות בחיים עצמם.
כללו של דבר: כשם שאדם יכול לעסוק בתורה מבלי שהוא מתקן את מידותיו, ועליו נאמר שנבלה טובה הימנו, כך יכול אדם לתקן את מידותיו בקביעת עתים לתורה ובשמיעה בקול דברי חכמים, גם אם אינו מקדיש כל ימיו ולילותיו לתורה. תדע, שהרי רבי עקיבא – אבי תורה שבעל פה, שמשה רבנו שאל למה לא ניתנה תורה על ידו – אמר ש'ואהבת לרעך כמוך זהו כלל גדול בתורה'. הוא לא תלה את תיקון האדם בלימוד תורה דייקא אלא ב"ואהבת לרעך כמוך". הוא עצמו התנסה בכך, כאשר לימד תלמידים רבים, שנים עשר אלף זוגות, ובסופו של דבר מתו כולם בעוון שלא נהגו כבוד זה בזה. ללמדך שאין ריבוי התלמידים מבטיח את קיום ייעודי התורה. מסיבה זו סימניו של עם ישראל הם 'ביישנים, רחמנים, גומלי חסדים', ולא 'לומדי תורה'. תפקידו של כל אדם הוא לעסוק בחסד, להרבות אחדות בתוך הקהילה ומחוצה לה, לתמוך בתלמידי חכמים – ובעיקר, למצוא בכל מעשיו את התכלית של 'בכל דרכיך דעהו'.
חנוך לנער
המסקנה המשמעותית של הבנה זו היא בנוגע לחינוך. החכם מכל אדם אמר: "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". עלינו לשאול את עצמנו, האם החינוך שלנו עומד בכלל זה? האם חינוך שבסופו הרוב הגמור נכשל, הוא בכלל 'גם כי יזקין לא יסור ממנה'? מסלול שבו מקדישים את כל שנות החינוך, מתחילת החיידר עד סוף הישיבה הגדולה, כדי להיעשות תלמיד חכם המקדיש את כל ימיו לתורה, הוא חינוך שלא 'על פי דרכו'. זהו חינוך על פי דרכם של המעטים שיגיעו לפסגה, והוא דורס את כל השאר – שבגיל מאוחר מדי תכה בהם המציאות שזו לא דרך טובה עבורם, והם שימשו כקורבן עבור הצלחתם של יחידי הסגולה. הדבר נכון בכל חינוך שהוא. גם בחינוך הכללי לא מכוונים את כולם להיות ראשי ממשלה או פרופסורים לאסטרופיזיקה. מובן שדרושים לשם כך מיומנויות יסוד חריגות ותשוקה אישית יוצאת דופן. לא ניתן להעלות על הדעת מצב שבו מדינה מכשירה את כל הנוער להיות אסטרופיזיקאים, בשעה שהיא מודעת לכך שרובם המוחלט ייכשלו וימצאו את עצמם בדרך ללא מוצא. ואם כך בלימודים כלליים, שיש בסופם פרנסה וכבוד, על אחת כמה וכמה כשמדובר בחינוך להפוך לתלמידי חכמים שנדרשת לשם כך התמסרות לחיים שאין בהם אלא תורה, גם בעוני ומחסור וגם ללא הכרה ותהילה. זוהי דרך בטוחה לכישלון. שלא לדבר על העוול נורא כלפי הרבים העתידים לשאת על גבם את נטל הכישלון, בשעה שמלאכה זו כלל לא הייתה מוטלת עליהם. מה עובר בליבו של נער שהמערכת רואה בו כישלון, רק משום שלא הצליח להיות מאלה שמגיעים עד הקצה? הנזק החינוכי והנפשי הנובע מכך אינו ניתן לתיאור. ניתן להעריך שלא יותר משליש בכל מחזור לימודים מתאים באמת להיות תלמיד ישיבה.
גם מנקודת מבט תכליתית, קשה לראות שהשיטה הנהוגה מצליחה ולו בהשגת הצלחתם של אותם מעטים. העובדה שאנו מכוונים את כולם להגיע להישג הגדול ביותר, מתוך ידיעה שהרוב ייכשלו, אינה גורמת לרבים יותר לצלוח את כל האתגרים ולכבוש את הפסגה. אדרבה, בהשוואה לדורות קודמים, הדור שלנו מייצר פחות גדולי תורה. קבוצות מצומצמות באירופה של נערים שחשקה נפשם בתורה, הצמיחו אנשים מרשימים בהרבה מקווי הייצור לבינוניות של ימינו. לא מיבעיא לפני הקמת הישיבות באירופה, אלא גם לאחר מכן. החפץ חיים, ר' חיים עוזר והחזון איש לא למדו בישיבות. לימוד המונים אינו מתכון למצוינות אלא להיפך: הוא מושך למטה את המצוינים, שכבר אינם יכולים לקבל את הטיפול האישי, והם מיישרים קו עם הממוצע. כל זאת אנו מציינים לרווחא דמילתא, כי גם אם היינו נוחלים הצלחה ביחס לאותם מעטים, אין שום הצדקה הלכתית, תורנית או מוסרית להקרבת אלפים רבים של תלמידים לטובת אותם מעטים. למותר לציין שגם הישיבות בליטא לא נועדו לכולם.
כמובן, איש אינו חושב שאין צורך בישיבות. אולם אם ברצוננו לחדש ימינו כקדם, יהיה על הישיבות לחזור לתפקידן המקורי ולהיות בתי גידול לתלמידי חכמים ומנהיגים תורניים ולא ברירת מחדל לכל נער. הישיבות מיועדות לאותם צעירים שיש להם הן את הכישורים הדרושים, הן את הרצון והרצינות כדי לצמוח לתלמידי חכמים והן את תמיכת ההורים לכך. זאת יש לשלב עם צמצום הישיבות מבתי חרושת של מאות ואלפים למסגרות קטנות עם צוות גדול, המסוגל לראות את החניך ולהשפיע עליו. במצב כזה עשויות הישיבות להביא תוצאות חינוכיות מרשימות בהרבה. בנוסף, ייטיבו לעשות בישיבות אלו אם יכללו בסדרי הישיבה שיעורים בחומש ובנביא, בירורים בענייני אמונה ודיון בשאלות אקטואליות, וכן יעסקו גם בעניינים של תיקון המידות ובניית האישיות. הגאון רבי ישראל מסלנט הבחין בצורך לעסוק בתיקון נפשו של האדם. תנועת המוסר חדרה לישיבות ומטרתה הייתה לשלב את עסק תיקון האדם עם לימוד התורה. כיום לימוד המוסר אינו נושא פרי בישיבות, ויש לחדש תנועה זו בהתאמה לדורנו ולצרכיו.
לצד זאת, מכיון שאנחנו מציעים להחזיר את הישיבות לצורתן ולתפקידן המקורי, אנחנו לא מציעים חלילה לשנות את צורת הישיבות, אלא שרוב הנערים יעברו במסלול חינוך המותאם לאדם הרגיל מישראל, חינוך 'על פי דרכו' הלוקח בחשבון שהם עתידים לצאת לחיי המעשה. ביד אחת יעניק להם החינוך את הכישורים הרלוונטיים להצליח בחיים, וביד השנייה – החשובה יותר – יעסוק החינוך בהצמחתם לאנשים ישרים והגונים המתקנים את מידותיהם ואת אישיותם לאור התורה והמצוות. במוסדות אלו יעסקו כמובן גם בלימוד תורה, ובשיעורי תנ"ך ומחשבה, אך לצד זאת יקבעו זמן ביום לרכישת הידע והמיומנויות הנצרכות למי שעתיד לצאת לעולם המעשה.
בתי חינוך אלו, שיתקיימו כמסלולים שונים זה לצד זה, יעמידו את עם ישראל לשבטיו בצורה נכונה וראויה, איש על דגלו ותפקידו. המתאימים לכך – יהיו תלמידי חכמים, והשאר לא יחוו את עצמם ככישלון אלא ימלאו את משימתם בגאון: בשמירת תורה ומצוות, בהתנהגות ישרה, בעיסוק בחסד, בהחזקת תורה ובחיזוק הקהילה.
תמונת שער: יאן (1649־1712) וקספר (1672־1708) לאוקן (Luyken), תחריט. הודפס במהדורה מאוירת של כל כתבי יוספוס פלביוס, 1723
