"הכנס השנתי של איגוד הישיבות התיכוניות החרדיות". במבט ראשון הכותרת נשמעת משמימה למדי. עוד כינוס מנהלי מוסדות תורניים שמעניין לכל היותר את המעורבים עמוקות בתחום.
לאמיתו של דבר, הכנס הזה מסמן שלב חדש בהתארגנותן והתבססותן של הישיבות התיכוניות החרדיות, במסגרת האיגוד שהוקם לאחרונה, וכבר בשנתו הראשונה מילא תפקיד מפתח בהצלת חלק מהמוסדות המאוגדים תחתיו מקריסה.
כן, מתברר שגם ישיבות חרדיות המשלבות לימודי גמרא עם תעודת בגרות, נתקלות בקושי גדול בכל הקשור לתקצוב מרשויות המדינה.
ההתמודדות עם הקושי התקציבי הייתה מהסיבות המרכזיות להקמת איגוד הישיבות התיכוניות החרדיות, אך היא התאפשרה במידה רבה בשל הגידול המשמעותי במספר הישיבות הללו בשנים האחרונות. כדאי אולי לסקור תחילה את התפתחות עולם הישיבות התיכוניות החרדיות (ית"ח) לאורך השנים.
על ציר הזמן
ישיבות תיכוניות חרדיות (ית"ח) הן מוסדות 'מוכרים שאינם רשמיים', כמעמדם של רוב מוחלט של התיכונים בארץ. מוסדות אלו מאופיינים בעיקר בבנים למשפחות ליטאיות, פחות מכך ספרדיות, וכמעט בכלל לא לומדים בהן בנים למשפחות חסידיות.
מצב זה משתנה מעט בשנים האחרונות, עם הקמתן של שתי ישיבות המיועדות לאוכלוסייה חסידית: "דרך אמונה" במושב תירוש שהוקמה ב־2013, "המדרשה החסידית" בביתר עילית שהוקמה ב־2015, ו"אוהב ישראל" בפתח תקווה שהוקמה ב-2023.
ישיבות אחרות פונות לציבור הספרדי, כשהבולטת שבהן היא "אגדלך" בירושלים, שהוקמה ב־2015. כמה מחקרים שנערכו בשנים האחרונות הצביעו על גידול במספר הית"ח ועל גידול מתמשך במספר הלומדים בהן, בעיקר בעשור האחרון.
ראשיתו של עולם הישיבות התיכוניות החרדיות הייתה צנועה הרבה יותר. הישיבה החרדית התיכונית הראשונה הוקמה בארץ בשנת 1938, היא ישיבת היישוב החדש בתל אביב, הידועה גם כ"ישיבת הרב עמיאל", על שם מקימה. בראשה עמד הגאון הרב ראובן טרופ זצ"ל (בנו של ראש ישיבת ראדין הנודע, רבי נפתלי טרופ זצ"ל). כחמישים שנה היה המוסד יחיד מסוגו, והוא מתאפיין מאז ועד היום בהישגיות, תחרותיות ומשמעת נוקשה.
בשנת הלימודים תשמ"ה (1984) נוסדה ישיבת מערבא בידי הרב ברוך צ'ייט, כמענה לצורכיהם של עולים מארצות המערב וחרדים מודרנים. הישיבה פועלת ביישוב החרדי-ציוני מתתיהו. הקמתה עוררה מחדש את הפולמוס נגד הישיבות התיכוניות, ונכתבו נגדה כמה מכתבים.
כעשור לאחר מכן, בשנת הלימודים תשנ"ו (1995), הקים הרב אברהם גרינבוים את ישיבת נהורא. בתחילה פנתה הישיבה לקהל מעורב, חרדי ודתי־לאומי כאחד, אך בחלוף השנים התחדד צביונה החרדי.
בתשס"ג (2002) הקימה תנועת פא"י את ישיבת נהרדעא. בשנותיה הראשונות פעלה הישיבה ביישובים יד בנימין, בית מאיר ונחלים. כיום היא ממוקמת בגני תקווה.
בתשס"ד (2003) הוקמה בבית שמש ישיבת מאורות, הישיבה הרחיבה את היצע הישיבות התיכוניות החרדיות בכך שפנתה לקהל פריפריאלי יותר. בתשע"ב (2011) הקימה מאורות סניף עבור תלמידים דוברי אנגלית במושב זנוח, הסמוך לבית שמש, ובשנת הלימודים תשע"ה (2014) הפך סניף זה לישיבה עצמאית בשם מתיבתא בית שמש. הישיבה משרתת בעיקר את אוכלוסיית תושבי בית שמש העולים מארצות הברית, והיא מציעה מענה חינוכי ולימודי דומה לזה שהכירו בארצות הברית.
בשנת תשע"ג (2012) הוקמה מחדש (לאחר גלגולים קודמים) בפתח תקווה ישיבת ידידיה, שפנתה לקהל "קירוב" שאינו מיינסטרימי.
שנת תשע"ד (2013) הייתה נקודת ציון בהתפתחות התחום, עם הקמתן של שלוש ישיבות חדשות, אשר מוקמו לראשונה בלב אזורי מגורים חרדיים. בירושלים, הוקמו שתי ישיבות תיכוניות: חכמי לב וחדוות התורה. בביתר עילית הקים הרב מנחם בומבך את המדרשה החסידית, ישיבה תיכונית ראשונה בעלת אופי חסידי. בהמשך התפתחה מהמוסד רשת מוסדות גדולה בשם "נצח", שבין השאר מקימה ומנהלת מספר ישיבות תיכוניות, ורואה בהקמה ופיתוח של התחום מטרה מרכזית.
חכמי לב סבלה יותר מחדוות התורה מהתנגדות הרבנים, אולי משום שמייסדה וראשה בשנותיה הראשונות, הרב בצלאל כהן, הדגיש את השינוי החברתי שהוא מבקש לחולל: פתיחת שערי הית"ח לחרדים ממעמד הביניים והמעמד הנמוך באמצעות הוזלת שכר הלימוד והנגשה של תוכנית הלימודים. לאחר כמה שנים הביא המאבק בישיבה לעזיבת מייסדה ושינוי שמה ל'דעת תבונות'.
גם הרב בומבך "זכה" בתחילת הדרך להפגנות והתנכלויות רבות, ששככו במהלך השנים, בעקבות פריצת הדרך שהביא בציבור החסידי ולאחר מכן ברשת 'נצח' כולה. בעקבות ישיבות אלו הוקמו בירושלים גם הישיבות נשמת התורה ואורייתא. ארבע הישיבות הירושלמיות פונות בעיקר לתלמידים מקומיים.
בתשע"ה (2014) הקים הרב אברהם גרינבוים את רשת "זיו אור", ובמהלך השנים הוקמו על ידה סניפים המשרתים אוכלוסיית "קירוב": בכרמיאל, נתניה ורמלה, ובשנה הקרובה גם בחריש.
קבוצה נוספת של ישיבות תיכוניות חרדיות עוסקת בחינוך לתלמידים בסיכון. בהקשר זה, "סיכון" משמעו בעיקר נשירה מעולם הישיבות או גם מהקהילה החרדית בכלל. בישיבות אלו ניתן למצוא תלמידים שהוריהם אינם רואים בישיבה תיכונית פתרון חינוכי "לכתחילה", אבל הם בוחרים בו כפתרון לבנם, שעלול להתקשות בלימודים בישיבה קטנה.
החשש אינו נובע מרמת לימודים ותובענות גבוהה יותר, אלא מן החד־גוניות שבלימוד מקצוע אחד לאורך יום הלימודים הארוך כולו, לעומת הגיוון היחסי שמציעה הישיבה התיכונית.
בין ישיבות אלו ניתן למנות את עמל התורה בירושלים, הישיבה בכפר הנוער סיטרין וישיבת אור מנחם באשקלון. שלוש הישיבות הללו הן מוסדות ותיקים יחסית, שהתנהלו במתכונת של בית ספר תיכון טכנולוגי לנוער בסיכון, והפכו לישיבות תיכוניות ברבות השנים.
ניתן אפוא לסווג את הישיבות התיכוניות החרדיות לשלושה סוגים: הישיבה התיכונית ה"קלאסית", שנקודת הייחוס שלה תהיה בדרך כלל ישיבת היישוב החדש, ראשונת הית"ח בישראל, ותלמידיה ישתייכו למעמד הביניים החרדי; ישיבה תיכונית הפונה לאוכלוסיית "קירוב"; וישיבה תיכונית המיועדת לתלמידים בסיכון.
הגידול במספר הישיבות ותלמידיהן מקיף את שלושת הסוגים, ובעיקר את הסוג הראשון. לכלל הית"ח משותפת הגישה המינימליסטית בנוגע ללימודי חול: לומדים בהן רק את המתחייב כדי לזכות בתעודת בגרות. בדרך כלל, תגבור מקצועות שונים אינו ברירת המחדל. לעיתים דרוש אישור מיוחד כדי להיבחן ברמות הגבוהות במקצועות חול שונים.
לא ישיבה קטנה ולא תיכון קלאסי
"לא פשוט לתחזק ישיבה תיכונית חרדית", מסביר לנו שמחה בורנשטיין, ממנהלי האיגוד. "לישיבה כזאת יש אתגרים מאוד ייחודיים שאין לבית ספר תיכון רגיל. נתחיל מזה שכל תיכון בארץ נגמר בשעה ארבע בצהריים, אצלנו רק אז מתחילים את לימודי החול. בתקציב השוטף של משרד החינוך אין מימון לשעות האלו. לכך מתווספות שלוש ארוחות ביום שהמוסד מספק לתלמידיו, בגלל שעות הלימוד הארוכות. זה לא קיים בשום מקום אחר בארץ.
"הקושי השני הוא שבדרך כלל בישיבות האלו הכיתות מאוד קטנות, כיוון שיש הרבה הקבצות, משום שכל ילד מגיע ממוסד יסודי שונה. ישנם כאלה שלמדו הרבה לימודי חול ביסודי והם מתקדמים מאוד באנגלית ובמתמטיקה, ויש כאלה שהגיעו מתלמודי תורה ולא יודעים כמעט כלום בלימודי חול. זה דורש היערכות מוגברת, יותר מורים מקצועיים ופרטיים, תוספות של כלי עזר ועוד. הכול עולה כסף".
מה היה עד עכשיו?
"תמיד המוסדות האלו קיבלו תקציבים ממשרד החינוך", אומר בניהו טבילה, ממייסדי האיגוד. "אבל עד היום זה לא נכנס לבסיס התקציב. זה כל פעם לריב מחדש".
טבילה מלווה את הנושא כבר שנים ארוכות, עוד מימיו כמנהל במשרד החינוך. לדבריו, "ישיבה תיכונית חרדית זה לא מושג חדש. 'היישוב' קיים עוד עוד משנות ה-20 של המאה הקודמת ו'מערבא' משנות השמונים. אך עד לפני עשר שנים היו רק 5 ישיבות כאלו בכל הארץ. פשוט היה קשה כלכלית. לפני עשור כשעבדתי במשרד החינוך, כתבתי תוכנית שנקראה 'קול קורא לחינוך החרדי המגוון לימודים', שהביא מימון לישיבות התיכוניות. זה אכן הוביל לגידול מספרי במוסדות האלו. היום יש למעלה משלושים מוסדות ברוך ה'. לאחרונה, בגלל קיצוצים כאלה ואחרים, ניסו פקידים באוצר לקצץ בתוכנית הזאת".
אתה חושב לך שהייתה כאן השפעה פוליטית? זה הגיע מכיוונם של המפלגות החרדיות שחזרו לשלטון?
"לא. לא היה כאן אינטרס כזה או אחר. הפקידים תמיד מנסים לסגור תוכניות. אם אתה לא מספיק חזק ואתה לא עושה רעש – זה פשוט לא יעניין אף אחד. באוצר כל הזמן מחפשים איפה לקצץ, בלי קשר לשאלה האם התוכנית מוצדקת או לא. פה בעצם האנשים שהתעסקו בנושא הבינו שחייבים להקים פה כוח פוליטי. הם קלטו שאף אחד לא יבוא לעזור להם".
לפי בורנשטיין, לסיוע מהח"כים החרדים, אין בכלל מה לצפות. "יש להם מספיק קשיים עם הכספים לחינוך הרגיל", הוא אומר לי. "כך שאני לא בא אליהם בתלונות שהם לא עוזרים לנו".
בעניין הזה אנו שומעים מבניהו טבילה ציון לשבח למפלגות החרדיות. "ייאמר לזכותם של נציגי הציבור שלנו, שלפחות הם אינם מפריעים. הם אולי לא עוזרים, אך לא מתנגדים למאמצים שלנו".
מי שהרים את הכפפה הוא מנכ"ל רשת החינוך "נצח", הרב מיכאל נכטילר. יחד עם טבילה ומספר ראשי ישיבות הם איגדו את כל ראשי הישיבות התיכוניות החרדיות, ויצאו לדרך. היוזמים נפגשו עם נציגי המחוז החרדי במשרד החינוך, עם פקידי האוצר ועוד, והצליחו להחזיר לשולחן את תוכנית המימון.
אם ישיבה קטנה רגילה גובה כ-800 – 1,200 ש"ח עבור תלמיד, מהסיבות שמנינו למעלה ישיבה תיכונית הייתה חייבת לדרוש מכל הורה כ-3,500 ש"ח לחודש. זהו סכום עצום. מרבית ההורים מתקשים לעמוד בהוצאה חודשית כזו. כיום, רוב תקציב המוסדות מבוסס על כספי המדינה.
משיחות עם חלק מראשי הישיבות אנו שומעים כי בלא התוכנית הם היו נאלצים לסגור את שערי הישיבה. "זה ממש הציל אותי מקריסה", אומר בשיחה למגזין 'המקום' אחד ממנהלי המוסדות. "לא יכולתי להמשיך. כל שנה מחדש לא ידעתי איך אני מסיים את השנה. זה גם מנע מאיתנו להתפתח, לא יכולנו לתכנן קדימה, לגדול ולהשתפר בכל המובנים. התורני וגם המקצועי. זה הייתה הצלה כפשוטו".
תפקיד האיגוד לא מסתיים בהצלת התקציב. ברגע שנוצר כוח אחיד ומגובש הוא מנוצל אף למטרות אחרות. "אנו עוזרים הרבה גם בסיוע מול השלטון המקומי בהשגת מבנים", מסביר טבילה. "זה אתגר גדול מאוד עבור המוסדות האלו, שלא משויכים אוטומטית למפלגות החרדיות המקומיות. כך גם בהרבה נושאים אחרים שבהם כל מוסד מתמודד מול הרשות המוניציפלית. גם בכל הקשור לעניינים פדגוגיים מול משרד החינוך אנחנו מטפלים, תאריכים של מבחנים וכו', הכל כדי שיהיה מתואם ונוח לתלמיד החרדי. לא תמיד זה כל כך פשוט".
הכנס השנתי שהתקיים לאחרונה במלון רמדה, שבו השתתפו ראשיהן של 25 ישיבות תיכוניות חרדיות מכל רחבי הארץ החברות באיגוד, המחיש היטב את חשיבותו. ראש עיריית ירושלים משה ליאון כיבד את האירוע בנוכחותו, יחד עם ברכות ששלחו נציגים נוספים מהעירייה.
שני הנציגים החדשים של מפלגת 'דרך' בעיריית בית שמש, מוטי לייטנר ויונה קאופמן, השתתפו גם הם באירוע. במידה רבה זהו קהל היעד שלהם. אלו מוסדות הבייס הפוליטי של המפלגה.
לצד המספר המרשים של עשרים וחמש ישיבות תיכוניות חרדיות, מעניין לא פחות גיוון הסגנונות המאפיין את המוסדות.
הרב נכטילר, שפתח בדבריו את הכנס הזכיר זאת בנאומו: "בכינוס הזה יש אמירה לעולם, וחשוב שכל גורם רלוונטי לחינוך החרדי יבחין בו. הצלחנו לאגד את הישיבות בייצוג מול הממשל, כדי להגן על הקיים. זוהי המטרה הנעלה ביותר של האיגוד. אחרי הסברה יסודית קיבלנו את ההכרה הראויה לנו. היינו פסע מפגיעה ממשית בישיבות. יזמנו השנה לראשונה ישיבות בין־הזמנים לתלמידי הישיבות של האיגוד בארבע ערים.
"יש פה את כל סוגי הישיבות התיכוניות – ישראליות, אמריקאיות, מהפריפריה וסגנון יותר אליטיסטי. כאלה שסבורים כי ישיבה תיכונית היא לכתחילה, וכאלה המגדירים עצמם כנותני שירות. אך בכל זאת אני רואה את הדומה, את האחדות, כולם תחת אותו טייטל – 'ישיבה תיכונית חרדית'. זוהי הבשורה בעיניי. אחדות אינה דורשת אחידות. אחדות אינה סותרת תחרות".
הרב נכטילר נגע בנקודה רגישה במיוחד בעולם הישיבות התיכוניות החרדיות. מתברר כי חלק מראשי הישיבות ומנהלי המוסדות אינם סבורים כי שילוב לימודי החול עם הקודש הוא דבר אידיאלי, ובלשונו של הרב נכטילר הללו תופסים את עצמם רק כ"נותני שירות" לבחורים או משפחות אשר זקוקים לכך. נקודה זו בנאומו של הרב נכטילר עוררה דיון מעמיק.
"איני מתבייש לומר כי מטרתי הראשית היא לגדל את הנערים אל תוך עולם התורה, אל תוך עולם הישיבות", השיב לו הרב אברהם גרינבוים, ראש ישיבת נהורא בנאומו. "אם אני רואה כי ישנו תלמיד עם עתיד מזהיר בעולמה של תורה, אדחוף אותו בכל הכוח לכיוון זה. ודאי שזה הלכתחילה. אך מנגד, איני מסתכל על פועלי כ'נותן שירות'. אני מחנך. וכל נער לפי דרכו ומה שהכי נכון עבורו. אם לתלמיד הכי מתאים שילוב של לימודי חול, אני עושה זאת לכתחילה ולא בדיעבד".
הכנס נועד בין השאר בדיוק בשביל דיונים אלו. בהפסקה הראשונה התקיימו דיונים סביב שני שולחנות עגולים, אחד עבור ראשי הישיבות לשוחח על עניינים חינוכיים, והשני של מנהלי המוסדות לדון בנושאים הנוגעים לניהול המקצועי.
רישום וסילוק
בשלב זה של הכנס נישאו דברי ברכה. תחילה מאת מר דניאל גולדמן מנכ"ל עמותת 'לשם', התומכת באיגוד, ולאחר מכן מפי נציגת המחוז החרדי גברת מירי גמליאלי, שהביאה את ברכת מנהל המחוז שנבצר ממנו להשתתף מסיבות משפחתיות. לאחר הברכות החל ראש ישיבת מתיבתא, הרב אבישי בראון, להנחות פאנל מקצועי על אתגרים העומדים בפני עולם המוסדות התיכוניים החרדיים.
בפתח דבריו הפליג הרב בראון בדברי תודה. "תוכנית התקצוב של משרד החינוך – 'קול קורא מגוון לימודים' היא החמצן של הישיבות התיכוניות החרדיות. בלי זה לא נוכל להתקיים. כל שנה היינו במתח לגבי התקציב. ביוזמתו של הרב טבילה שהחליט להקים את האיגוד, הצלחנו לשחזר את התוכנית ולהציל את המוסדות. לאיגוד אין אג'נדה, ואין לו כוונה לסייע בפתיחת ישיבות נוספות. מטרתנו היחידה היא לתת שירות לכל ישיבה החברה בה. אילו האיגוד היה רק תורם בכך שהציל את הקול קורא – דיינו. זה היה מאוד משמעותי עבורנו. האיגוד מציל אותנו, לכן חשוב שכל ישיבה תיכונית תהיה חלק מהאיגוד".
בהמשך העלה הרב בראון לדיון מעמיק את סוגיית עונת הרישום. בדומה למתרחש בעולם הישיבות הקטנות, התחרות על הבחורים הטובים מאיצה בכל שנת את פתיחתה של עונת הרישום כבר באמצע שנת הלימודים. נוצר מצב בו עוד לפני חג הפורים כל בחור יודע לאיזה ישיבה ילך. "אנחנו מקבלים בחור על סמך בירורים טובים ששמענו עליו בחודש אדר", פרס הרב בראון את הבעיה, "ואז בתחילת שנה א' בחודש אלול אנו פוגשים תלמיד שונה לחלוטין. מי יודע מה עבר עליו בחצי השנה השנייה. אין לו מוטיבציה להשקיע. הוא כבר התקבל".
הרב בראון טען כי הפתרון המתבקש הוא להחתים את כל המוסדות על תאריך מינימום שלפניו אסור לפנות לבחורים, אך הדבר יצטרך הרבה אמון ותקשורת בין האישים. "אני חושב שאפשר לנצל את הפלטפורמה של האיגוד", הציע הרב בראון, "כדי להחיל כאלו כללים בעולם הרישום. זה רק יעזור לכולנו ולתלמידים".
באולם התפתחה שיחה נרחבת בנושא, ורעיונות ופתרונות שונים נזרקו לחלל האוויר. התחושה שעמדה בחדר היא שהפעם יש סיכוי להצליח. ניכר, כי הכרת ההזדמנויות השונות שיוצר האיגוד לישיבות החברות בו חלחלה אל ליבות כולם. ההבנה שהתקבלה היא כי אף שמדובר בחיבור טכני בלבד, יש בו כדי לאפשר התקדמות בהרבה מישורים.
אתגר נוסף שביקש הרב בראון לדון בו הוא הנושא הכאוב של מקרים חריגים, בהם נוצר צורך לסלק בחור מהישיבה. "לפעמים זה כורח המציאות", אמר הרב בראון. "אך בהחלט יש סיכוי כי מי שלא מתאים לו מוסד אחד יוכל למצוא את דרכו במקום אחר שאולי יתאים לו יותר".
גם בנושא זה, סבור הרב בראון, יש מקום להשתמש בפלטפורמה החדשה של האיגוד. "חשבתי אולי דרך האיגוד להקים מנגנון מסודר, שיוכל לסדר את העברתם של תלמידים ממוסד אחד למשנהו בהתאם לצרכים החינוכיים של התלמיד והמוסד. זה יכול להציל הרבה בחורים ולמנוע המון עוגמת נפש".
האווירה באולם הייתה חיובית והייתה הרגשה של 'עידן חדש מתחיל'. לאחר עשורים של מאמצים לשרוד בקושי, הציפייה היא שתקופה של פריחה ושגשוג מחכה מעבר לפינה.
יו"ר עמותת 'לשם' היטיב לבטא זאת בדבריו: "לפני 8 שנים לא האמנתי שנגיע לרגע הזה. כל ישיבה מייצגת חזון ודרך שונה מחברתה, וזאת לא חולשה אלא עוצמה. כמה שיותר קהילות, כמה שיותר ישיבות. 'חנוך לנער על פי דרכו – חנוך לקהילה על פי דרכה'. זוהי ברכה עבורנו שיש את כל סוגי הקהילות".
צילומים: עקיבא שיינברגר
