"המדינה תצילנו!" – בין ביקורת ללשון הרע 

בכתבה שפורסמה לאחרונה בעיתון 'מקור ראשון' (מוסף 'שבת', פרשת ויצא), ראיין ד"ר יהודה יפרח שלוש דמויות חרדיות ש"מזדהים לחלוטין עם הזהות החרדית שלהם", אך "יש להם בטן מלאה על המנהיגות הרבנית והפוליטית של המגזר". לדברי המראיין, מדובר ב"תלמידי חכמים ולמדנים מעומק המיינסטרים הליטאי", אנשים ש"גדלו במשפחות אצולה מוכרות, למדו ב'ליגת הקיסוס' של הישיבות הליטאיות, ועד היום לומדים בכוללים ומלמדים בישיבות".

מטבע הדברים, הכתבה תפסה את עינו של הקורא החרדי, וקראתי אותה בעיון. המרואיינים אכן משמיעים ביקורת חריפה על החברה החרדית – אך לא אעסוק בכך בטור הנוכחי. בלי קשר להסכמה או אי-הסכמה עם הביקורת, מה שתפס אותי היו צורת הביקורת והמסקנות שנגזרו מתוכה. נדמה שהמרואיינים נכשלו באותה ביקורת שהם ביקשו להשמיע, ואף בחטא לשון הרע. בין היתר, הדברים קשורים לימי החנוכה שתיכף נציין.

ביקורת פנימית, פתרון חיצוני

השאלה, בה"א הידיעה, שנשאלת בכל מפגש סביב עניין הצבא (וכיום בכל מפגש בין חרדים למי שאינם) היא "מה ניתן לעשות?". אנחנו כבר לא מעט שנים בסיפור. ניסינו את חוק טל. ניסינו יעדים. ניסינו סנקציות, במידה כזו או אחרת. גדוד 'נצח יהודה' קיים והיום גם חטיבת 'חשמונאים'. אז מה עוד כבר אפשר לעשות? 

במענה לשאלה, פתח אחד המרואיינים והקדים כי נקודת הפתיחה היא קשה במיוחד. אם אתה תלמיד ישיבה, הרעיון של גיוס לצבא רחוק מדעתך: "כמו שמישהו יבוא ויגיד לך 'סע לטיבט'". לפיכך, על המדינה לדאוג שאי-גיוס יכניס את תלמיד הישיבה למצב מסובך מאוד: 

"זה חייב להתבטא בלחץ כלכלי משמעותי: לא לממן לא מעונות ולא ארנונה, לא לאפשר למשתמטים להירשם להגרלות של מחיר למשתכן, אולי אפילו למנוע מהם אפשרות לקחת משכנתא. זה יהיה שובר שוויון. […] צריך לחשוב על תוכן שאפשר לצקת בסטטוס 'עבריין': אתה לא יכול להוציא רישיון נהיגה, לא לפתוח חשבון בנק, לא לצאת לחו"ל, יותר מזה – אתה לא יכול להירשם לנישואין. זה יהיה זעזוע רציני".

כאמור, המרואיינים היו מלאי ביקורת על חברת-הבית שלהם. אחד סיפר כי הוא קיווה שמול ההתנהלות "המזעזעת והמופקרת" בתקופת הקורונה, "אנשים ישאלו את עצמם: לציבור הזה אנחנו משתייכים?" – אך זה לא קרה. "ההנהגה שלנו מנרמלת חוסר אחריות", המשיך, "מנרמלת הפקרות ואי־נטילת אחריות, וזה הופך את האנשים לנכים ולא מפותחים". מרואיין אחר הפציר כי: "מגדלים אנשים עם מוח של ציפור, עם אפס הבנה והתמצאות בעולם הסובב אותם".

מול הביקורת הנוקבת, הפתרון המוצע פשוט וחד-משמעי. המדינה. המדינה תצילנו! "אל תורידו את הרגל מהגז. […] אם לא תפעילו לחץ לא פרופורציונלי על הציבור החרדי עכשיו, לא תהיה לכם הזדמנות נוספת. הכוח צריך להיות מופעל על השטח. […] זה צריך להיות כאב שהבחורים והאברכים לא יוכלו להסתדר איתו, לא יוכלו לקמבן אותו".

וכאן הבן שואל: האם הפתרון לבעיות שלנו אמור להיות הכוח הכופה של המדינה? האם בדרך הזו תהיה תפארתנו?

המתייוונים של 'מקור ראשון'

קריאת הכתבה הזכירה לי סדרת מפגשים שהתקיימה לפני לא מעט זמן – משהו כמו 15 שנה – בין מספר דמויות חרדיות לכעשרה אנשי ציבור חילונים, כל אחד עם עמוד ויקיפדיה עשיר על שמו. מפגש אחד עסק בחינוך החרדי ושאלת לימודי הליבה: כיצד ניתן לצייד את תלמידי החינוך החרדי בכלים ראויים לחיים במאה ה-21. לא מעט מחבריי החרדים הגיעו למסקנה דומה לזו של מרואייני הכתבה: עלינו לסמוך על כפיית המדינה: המדינה תצילנו!

אני זוכר את ההפתעה של החילונים שבחדר, שלנוכח העמדה החרדית החלו לשוחח בינם לבין עצמם. הם הגיעו למפגש מתוך הנחה שהחרדים חוששים עמוקות מכל התערבות של המדינה, בוודאי לא פחות מליברלים קלאסיים המגנים את מעורבות היתר של 'מדינה אומנת'. והנה – החרדים עצמם מבקשים מהמדינה לפתור את הבעיות שלהם! אינני זוכר כיצד הגבתי, אך הרגשתי מבוכה עמוקה. לאורך מאות שנה, החינוך היהודי – חינוך פרטי שלא הסתמך על שום מדינה – היה אות ומופת להצטיינות והישגיות, והנה אנחנו באים למדינה ומבקשים ממנה לחנך אותנו? לאן הגענו?

מעבר לכך, האם ראוי לפנות אל המדינה – גורם חוץ-חרדי – כדי שתכפה אג'נדה כזו או אחרת על החברה פנימה? אם לדעתך ראוי שהחרדים ישנו גישה בכל תחום – לימודי ליבה, הרגלי תעסוקה, השכלה גבוהה, שירות צבאי, וכדומה – אזי אנא הואל בטובך לפנות אל הציבור עצמו (אם למנהיגות ואם לשטח) ונסה להגיע לתוצאה הרצויה. אם אינך מצליח בדרך זו, לא ראוי וגם לא לגיטימי לכפות את דעתך על הציבור בשום אמצעי, כולל באמצעות המדינה.

להבדיל, כך הייתה דרכם של המתייוונים בימי מתתיהו כהן גדול ובניו, שפנו לשלטון הנוכרי כדי שיכפה את דרך ההלניזם על היהודים: "להיות כולם לעם אחד […] ללכת אחרי חוקים נכרים לארץ, ולמנוע עולות וזבח ונסך מן המקדש ולחלל שבתות וחגים […] להניח את בניהם בלתי מולים […] ואשר לא יעשה כדבר המלך ימות" (מקבים א', א', מא-נ). כמובן שאין להשוות בין הנסיבות השונות, אך כמו שפניית המתייוונים לשלטונות היה מעשה עוול, בלי קשר לאופי המדויק של הגזירות, כך לא לגיטימי להשתמש בכוח הכופה של השלטון כדי לשנות את הקהילה פנימה. מי שמך?!

בפועל, מרואייני 'מקור ראשון' נוקטים בדיוק באסטרטגיה זו. לא השוויון בנטל מטריד אותם, אלא הבעיות של ניוון פנים חרדי. לדעתם, הצעירים החרדים הפכו "אנשים חסרי כל כישורי חיים, לא מפותחים באופן קיצוני", ולכן השירות הצבאי הוא חיוני והכרחי: "הוא יעזור לבחורים האלה להתבגר, לפתח תודעה בסיסית של נטילת אחריות על החיים". הציבור החרדי, מנגד, אינו מכיר בכך, שמא בגלל שהוא פחות 'נאור' (או שמא פחות 'נעור', במובן של ה-wokeism הדורסני של ימינו) מהמרואיינים המכובדים. אולם, יש לבעיה הזו פתרון זמין: כפיית המדינה!

אין הדבר תלוי אלא בנו

כאמור בפתח, אני מסכים עם חלק מהביקורת של המרואיינים, וחולק על חלק אחר. אני גם מסכים שמדינת ישראל חייבת לחשב מחדש את מדיניות הרווחה כדי לתמרץ את השירות הצבאי. המרואיינים, לטעמי, הלכו מדי רחוק לכיוון של סנקציות וענישה (תופעה מוכרת כאשר הדברים נאמרים בעילום שם); בסוף, כולנו בני אדם המגיבים לתמריצים. אך לא בכך עסקינן.

יותר ממה שהזדהיתי עם הביקורת, התאכזבתי מהאופן שבו היא הושמעה. בחריפות רבה, טוענים המרואיינים כי "ההנהגה שלנו מנרמלת חוסר אחריות, מנרמלת הפקרות ואי נטילת אחריות, וזה הופך את האנשים לנכים ולא מפותחים". אכן, לעתים מדי קרובות היהדות החרדית מצפה שאחרים יעשו את העבודה עבורה (דוגמה אחת מיני רבות היא הרפורמה המשפטית), בחינת "צדיקים מלאכתם נעשית על-ידי אחרים". הביעה היא שבדיוק לכשל הזה נפלו המבקרים עצמם.

המרואיינים היו רוצים להוביל תהליך פנימי בתוך היהדות החרדית – כך עולה באופן ברור מתוך דבריהם. אולם, הם לא מוכנים לשלם את המחירים הכרוכים בהובלה, ולכן הם פונים אל המדינה: שהיא תעשה לנו את העבודה. הם מייחלים לשינוי פנים-חרדי, אך לשם כך דורשים מהמדינה ומהציונות הדתית – המראיין מציין שזו כנראה הסיבה המרכזית שבגינה הם הסכימו להתראיין – לכפות את השינוי מבחוץ. הם בוחרים להתראיין בעילום שם כדי שאף אחד, חלילה, לא יגלה את פרצופיהם האמיתיים. כדרכם של מבקרי כורסה, הם לא ילכלכו את ידיהם.

לדעתי, ביקורת כזו – כתבה ב'מקור ראשון' בשמם של חרדים עלומי שם – היא לשון הרע למהדרין. עליה נאמר בגמרא כי "כל מילתא דמיתאמרא באפי מרה לית בה משום לישנא בישא" (ערכין טו, ב). שלא כמו רבי יוסי, שהעיד על עצמו כי "מימיי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחוריי", המרואיינים לא היו מעזים לומר את דבריהם בתוך הציבור. אין להם את האומץ – האומץ לבטוח בה' ולעשות טוב, גם אם זה כרוך במחירים (ואנחנו לא עוסקים באיזו כת אלימה וחשש מאיום פיזי). אין להם את הנכונות ליטול אחריות.

לא מפיהם אנו חיים. לחברה שלנו נדרשים 'חשמונאים', תרתי משמע – בעלי אומץ המוכנים לקחת סיכונים ולשלם מחירים עבור הליכתם בדרך יושר. בזכותם ראינו התקדמות מרשימה בתחומים רבים הדורשים שיפור, כולל זירת החינוך שהוזכרה לעיל, וכל זאת ללא כפייה מצד המדינה. דווקא כך נזכה לקידום מצבנו ותיקון ליקויינו. 

כמו בתקופת חנוכה, התפקיד של הדלקת האור מוטל עלינו בלבד. אף אחד אחר לא יגרש עבורנו את החושך.