קיימת דואליות (יש שיכנו זאת חוסר מודעות) מעניינת בקרב העיתונאים החרדים בכלל, ובמיוחד אצל אלה הפעילים בטוויטר. רובם רואים עצמם כמייצגי הציבור החרדי, מסבירים או מדבררים אותו לציבור הישראלי. אך כאשר חרדי אחר מביע דעה המנוגדת לשלהם, או כשחרדים רודפים אחר האלוף זיני בבני ברק למשל, הם מתייחסים אליהם כ"פרטים בודדים שאינם מייצגים את הציבור החרדי".
מבחינתי, אלו ואלו מייצגים את הציבור החרדי, על שלל גווניו. הכלל שקבעתי לעצמי (מוזמנים לחפש את הציוץ אי־אז ב-2020 ולחלוק עליי) הוא: "אין דבר יותר חרדי מאשר להגיד על מישהו אחר שהוא לא חרדי".
ומה הקשר לסוגיית גיוס החרדים? זוהי אחת הנקודות שממחישות היטב את המורכבות הזו. אין חולק שהציבור החרדי בכללותו מתנגד לגיוס בני הישיבות – עמדה שמדובררת שוב ושוב על ידי צייצנים חרדים, כולל כאלה שאמורים להיות מלש"בים ומספקים הצצה למה שמתרחש בישיבות הקדושות (נושא מרתק ששווה סקירה נפרדת).
עם זאת, ישנם גם צייצנים חרדים שנמצאים מהעבר השני של הדיון, ובעיניי – בין אם תרצו או לא – גם הם חלק בלתי נפרד מהציבור החרדי. השאלה הגדולה היא איך השיח הזה, הדינמי ולעיתים כאוטי, מצליח להשפיע על המציאות בשטח. האם צייצנים אלה זוכים להשפעה ממשית, או שמא הם נתפסים כאנומליה חריגה?
המקרה של בחורי הישיבה שליוו את חברם ללשכת הגיוס והושעו מהלימודים בישיבה בגלל תמונה שלהם…
