האם נמשיך להחזיק רק בנורמות חיצוניות, או שנחזור לשורשים של ״וחי בהם״ במובן הרחב שמאפשר לדור הבא לשגשג כיהודים חרדים גאים בעולם המודרני? התשובה לשאלה זו תקבע לא רק את עתיד החינוך החרדי, אלא את עתיד היהדות החרדית כולה
מאת: שניאור רוכברגר
כדי להמשיך לקרוא נא אשרו לנו דיוור
מאחורי סערת הגיוס, והסערות האחרות שמתפרצות כל פעם מחדש, על לימודי ליבה, תעסוקה חרדית ושילוב בחברה הישראלית, מסתתרות שאלות עמוקות הרבה יותר שמעטים מעזים להתמודד איתן בגלוי. שאלות שכל חרדי החושב על עתיד החברה שלנו חייב לתת עליהן את הדעת. שאלות שהתשובות להן יקבעו את עתיד היהדות החרדית במאה ה-21.
האמת היא שהחברה החרדית בישראל עומדת בפני דילמה מאוד מורכבת: המשולש הבלתי אפשרי של הזהות החרדית העכשווית. משולש זה מורכב משלוש שאיפות ש-70% מהחרדים מחזיקים: להיות חרדי, לחיות ולתפקד במציאות המודרנית, ולהיחשב "סוג א'" בחברה החרדית. הבה נבחן כל אחת מהצלעות הללו.
להיות חרדי: המשמעות ברמה הנמוכה יכולה להיות פשוט ״להיחשב כחרדי״ מבחינה סוציולוגית. למשמעות העמוקה יותר שהיא אינה מובנת מאליה, נגיע בהמשך.
לחיות ולתפקד במציאות המודרנית: פירושה היכולת להתמודד בהצלחה עם אתגרי התקופה. זה כולל את היכולת להתפרנס בכבוד, להבין את המערכות המודרניות ולתכנן קדימה את הכלכלה והביטחון של המרחב המשותף, להיות שותף לחובות האזרחיות במדינה (מתוך אידיאל או מתוך תפיסת ״ועד בית״), ולהשתמש בהן בתבונה. זו היכולת לקיים "וחי בהם" במובן המעשי והיומיומי כפרט וכחלק מהכלל.
להיחשב "סוג א'" בחברה החרדית: זוהי ההכרה החברתית, היכולת להשתייך למעגל המרכזי והמוערך של החברה החרדית. המשמעות היא גישה למוסדות החינוך הטובים, שידוכים עם המשפחות הטובות והשתייכות לקהילות היוקרתיות. זהו המפתח להמשכיות חברתית בתוך העולם החרדי, וזהו גם המפתח לחינוך נוער בכלל, וכדלקמן. חשוב לומר שלעיתים אדם בוגר יכול לוותר על צלע זו, אך נער לעולם לא יסכים להיות במודע ״סוג ב״, ולכן התעלמות מהצלע הזו אינה בת קיימא מבחינה חינוכית עבור הדור השני.
לאחר שסקרנו את שלוש הצלעות, הנה הבעיה: כיום, בדרכי הטבע, ואם לא התברכת בהרבה כסף או אילן יוחסין מרשים, חרדי יכול להשיג רק שתיים מתוך שלוש המטרות הללו בו-זמנית.
מי שרוצה להיות חרדי ולחיות במציאות, מוצא את עצמו מתויג כ"סוג ב'".
מי שרוצה להיות חרדי וגם "סוג א'" נדרש להתנתק מהמציאות המודרנית ולהפסיק להיות אזרח במובן של קיום חובות.
ומי שרוצה להצליח במציאות וגם להיחשב "סוג א'", עלול למצוא את עצמו מתרחק מהזהות החרדית וזו תופעה הולכת ומתרחבת באזורים המודרניים. יותר ויותר בני נוער מדהימים וטובים מעדיפים להתחבר לקבוצות דתיות אחרות (במקרה הטוב), לשמר את יראת השמים והקשר עם אלוקים, אך בוויתור על ההשתייכות לציבור החרדי מבחינה חברתית. תופעה זו שהיא די חדשה, הולכת ומתרחבת לאחר פרוץ מלחמת ״חרבות ברזל״ ובעטיה של סוגיית הגיוס שמטלטלת את הנוער מן הסוג הזה.
המחיר של דילמה זו כבד במיוחד. צעירים מוכשרים מוצאים את עצמם בפני בחירה בלתי אפשרית: לוותר על הפוטנציאל שלהם, לוותר על מעמדם החברתי, או לוותר על זהותם החרדית. זוהי בחירה שאף חברה בריאה אינה יכולה להציב בפני צעיריה לאורך זמן.
וכאן כדאי להתחיל להבין את השאלות הגדולות שעומדות בבסיס המשולש ויוצרות את הפער בין צלעותיו.
הדילמה הראשונה: תורה וחכמה חיצונית
השאלה הראשונה שעולה היא היחס בין תורה לחכמות העולם. בעבר, כשרוב האוכלוסייה הייתה נבערת מדעת, די היה ביכולת קריאה בסיסית אותה כל יהודי רכש בילדותו כדי להיחשב משכיל.
כיום, המציאות דורשת הרבה יותר: יכולות תקשורת גבוהות, חשיבה ביקורתית, יכולות ללמידה מהירה, ומיומנויות מורכבות להתמודדות עם עולם משתנה.
מערכת החינוך החרדית כיום רחוקה מאוד מהיכולת להכין תלמידים לחיים בעולם משתנה, בידע, בכלי ניהול עצמי וכלי ויסות עצמי, ואפילו בפרקטיקות של הקניית ערכים בגיל הנעורים.
וכאן חשוב להדגיש: השיח המוכר על "לימודי ליבה" מחטיא את העיקר. השאלה האמיתית אינה על מקצועות ספציפיים, אלא על הבנה שצריכים להכין בוגר לעולם המודרני המשתנה.
הכישורים הנדרשים קשורים לא רק לפרנסה, אלא גם לניהול בית, לחינוך ילדים, לשיתוף פעולה עם אחרים שאינם בזרם החרדי סביב האינטרסים והערכים המשותפים, ולקיום האחריות האישית, המשפחתית, והאזרחית.
פתרון אפשרי אינו טמון בהכרח בשינוי מערכת החיידרים והישיבות המוכרת לנו, אלא ביצירת מסגרות מקבילות המיועדות לנוער חזק מבחינה רוחנית ואישית, שבוחר להיות "זבולון" לצד "יששכר". זוהי חזרה למודל היהודי המסורתי שהתקיים בעולם החסידי והספרדי לאורך כל השנים, ואף בעולם הליטאי עד לפני כארבעים שנה בלבד.
כך או כך, השאלה הגדולה הזו לא נוגעת רק לילדי ממ״ח אלא לכל חרדי שמוצא את עצמו באקדמיה ואפילו בחינוך, ואף לילד חיידר בכיתה ד׳ שהרעבע שלו מבקש שיפתח ספר חשבון בשעה 14:00 ובתפיסה בה ״איני מלמד את בני אלא תורה״ – אין לכך הצדקה ערכית. כל אלו חייבים לבסס עמדה רעיונית לגבי מקומם של לימודים המכינים את האדם לעולם המעשה ביחס ללימוד תורה ״בטהרתה״.
הדילמה השנייה: אחריות מול היבדלות
האתגר השני שכעת מותח את היחסים בין החברה החרדית לידידותיה הוותיקות הוא המתח בין הרצון לשמור על ייחודיות חרדית לבין הצורך לקחת אחריות על החברה והמדינה, שהולך ועולה ככל שהדמוגרפיה משפיעה.
התנתקות מוחלטת של קבוצה גדולה כל כך אינה רק בלתי אפשרית כלכלית, היא גם מובילה לאגואיזם חברתי המנוגד לערכי היהדות של ערבות הדדית.
אתגר זה חריף במיוחד כשמדובר בפירוק כלכלי ובטחוני של מדינת ישראל: תרחיש שאיש מלבד קבוצות קיצוניות מאוד (עד 25% מהחברה החרדית עם ״ריבית״) אינו מעוניין בו. מצב שבו צעירים חרדים רואים את חבריהם נושאים בנטל הביטחוני, ומפתחים גישה של "למה שאתגייס? אני לא פראייר", הוא מצב מסוכן מוסרית ורוחנית והוא מתחיל לאחוז בבני הישיבות בזרם המרכזי החרדי.
בחודשים האחרונים שמעתי מספר אנשי חינוך חרדים מזועזעים מאמירות כאלו שהם מתחילים לשמוע יותר ויותר. לא הצדקות תורניות ולא ״דעת תורה״, אלא אגואיזם בורגני שהולך ומתפתח מתוך הזנחה חינוכית. אנו נדרשים כיום יותר מתמיד לשאלה: איך חרדי יכול להיות אזרח ״על מלא״ במדינת ישראל ועדיין להישאר חרדי?
הדילמה המכרעת: מיהו חרדי
השאלה השלישית והמכרעת נוגעת להגדרת הזהות החרדית עצמה. האם זו שאלה של ערכים, תפיסת עולם מגובשת ואידיאלים, או של שייכות חברתית וקודים תרבותיים?
כיום, הזהות החרדית מוגדרת דרך סממנים חיצוניים (שאיני מזלזל בהם כלל) כמו לבוש, שפה, ושמות – במקום דרך ערכי היסוד שבנו את החברה החרדית, של יראת שמיים, מרכזיות התורה ומחויבות אדוקה למצוות.
זהו תהליך שעוברת כל חברה עם הזמן: הערכים המכוננים מוחלפים בנורמות ובמבנים ממסדיים, של שליטה, כסף וכבוד, ובהיעדר העצמה והנכחה של הערכים מחדש, הולך ומתפוגג ה״לב״ של ההתארגנות המשותפת, ונותרות נורמות בלבד.
הדגש על סממנים חיצוניים יוצר מצב פרדוקסלי: משפחה שמקפידה על הערכים המכוננים של החברה החרדית, קלה כבחמורה, עלולה להיתפס כ"פחות חרדית" רק בגלל בחירות תעסוקתיות (לדוגמה) שהן במגרש הנורמות.
זהו עיוות שמעודד התמקדות בטפל במקום בעיקר, ומייצר דור של צעירים שעסוקים יותר במראית עין ובהצגה מושקעת מאשר בערכים, ופוגע ביכולת להחזיק את האידיאלים שעליהם החברה החרדית נוסדה.
ואם כל זה נראה כמו משהו לא בעייתי מדי כעת, כאן נכנס האתגר החינוכי הגדול של הציבור החרדי המודרני כיום: כל איש חינוך יודע שאי אפשר לחנך נוער להיות "סוג ב'" או להסתפק בפשרות. בני נוער זקוקים לבהירות, לעקביות ולתחושת ערך עצמי גבוהה.
המצב הנוכחי, שבו צעירים מוכשרים נאלצים לבחור בין הצלחה אישית לבין קבלה חברתית, בין להיות סוג א׳ בחברה החרדית לבין להיראות אזרח סביר בכל מרחב חיצוני, הוא מצב שאינו בר-קיימא.
דילמה זו מובילה נער חרדי לתשלום מחיר גדול מדי במימוש הפוטנציאל האישי שלו, ועלולה להוביל בני נוער רבים לעזיבת הדרך החרדית באחוזים גדולים יותר מכל גיוס ליחידה חרדית בצה״ל.
אלו דברים שמפרקים חברה.
להתחיל להתמודד עם השאלות
משולש זה דורש מאיתנו אומץ חינוכי ומנהיגותי. עלינו לפתח שיח חדש על זהות חרדית, שיח שמדגיש את המהות על פני הנראות, שמאפשר מגוון דרכים להיות חרדי, ושיוצר מרחב לגיטימי להתפתחות אישית בתוך המסגרת הקהילתית. לטעמי, החברה החרדית חזקה מספיק כדי להתמודד עם האתגר הזה כי שורשיה הערכיים-תורניים בריאים.
לפיכך השאלה אינה האם יהיה שינוי, אלא האם נוביל אותו בצורה מושכלת ואחראית על פי השורשים התורניים, או ניגרר אליו דרך נשירה אדירה של צעירים מסוימים, והקצנה של האחרים.
על מנת לצמצם את התופעות השליליות הללו, עלינו לפתח את האומץ לחשוב מחדש על משמעות החיים החרדיים במאה ה-21, תוך חזרה לאחור לשורשים, לספרים, לערכים ולמהות. אם תרצו, איזון מחדש של הערכים והנורמות.
הבחירה בידינו: האם נמשיך להחזיק רק בנורמות חיצוניות, או שנחזור לשורשים של ״וחי בהם״ במובן הרחב שמאפשר לדור הבא לשגשג כיהודים חרדים גאים בעולם המודרני? התשובה לשאלה זו תקבע לא רק את עתיד החינוך החרדי, אלא את עתיד היהדות החרדית כולה.
כאנשי חינוך, המטרה היא לפתח מודל חינוכי שמשלב בין מצוינות תורנית לבין הכנה למציאות המודרנית, תוך שמירה על זהות חרדית איתנה. מודל כזה יאפשר לצעירים מוכשרים לממש את כישוריהם מבלי לוותר על עולמם הרוחני.
הניסיון מראה שדווקא צעירים שמקבלים הכשרה רחבה ומעמיקה לעולם המעשה ולאזרחות בריאה, מפתחים חיבור עמוק יותר לתורה ולאמונה מתוך התפיסה שהתורה היא כתובת לחיים מלאים ושלמים.
ברמה הפרקטית עלינו לפתח בדחיפות מגוון מסגרות ביטחוניות וצבאיות, בתוך הצבא ומחוצה לו, שיאפשרו לצעירים חרדים לתרום למדינה בצורה משמעותית. זה יכול להיות בתחומי הסייבר, הטכנולוגיה, הרפואה והחירום – תוך הקפדה מלאה על צביון חרדי ותוך השקעה בחיזוק הזהות והערכים התורניים בזמן השירות.
לא מדובר בפשרה או ב"בדיעבד", אלא במסגרות איכותיות שיאפשרו תרומה משמעותית לביטחון המדינה בלי לוותר על אף ערך מהותי יהודי.
יתרה מזאת, הדבר נכון גם בתחום האזרחי. אנחנו זקוקים למסגרות שירות אזרחי-לאומי שיאפשרו לצעירים חרדים לתרום לחברה בדרכים שמתאימות לאורח חייהם.
זוהי לא רק חובה מוסרית, אלא גם הזדמנות לבניית גשרים וליצירת הבנה הדדית בחברה הישראלית. לביסוס מחדש של הסכם יששכר וזבולון, פנים-חרדי, וכלל ישראלי.
ברמה העמוקה, מאמץ זה יתורגם לקיום חיים שלמים של תורה ויראת שמיים. זוהי שאיפה למצוינות רוחנית, להקפדה על קלה כבחמורה, ולחיים שבהם התורה היא המצפן המוביל.
למי שיבחר להיות חרדי ברמה העמוקה – מובטחת חרדיות אותנטית שאינה מסתפקת במראית עין, אלא מחפשת את העומק, את החיבור האמיתי לקב"ה ולתורתו, ולא מדובר בדברים חדשים אלא בתורה, בשולחן ערוך, בערבות הדדית, ובמוסר היהודי האמיתי.
צילום: סימנים, יריב ויינברג
