הסוכה מייצגת פרדוקס מרתק ועמוק באמנות היהודית: מבנה זמני ושביר, עשוי חומרים טבעיים פשוטים, שמסמל הגנה ומקלט רוחני, תוך הסתמכות על אמונה עמוקה בהשגחה עליונה. זוהי אולי המטאפורה החזקה ביותר לקיום היהודי: חיים בצל ההיסטוריה, תחת שמי העולם הפתוחים, בביטחון שנובע מאמונה פנימית. בבתי הכנסת העתיקים הפסיפסים המרהיבים הציגו לצד המנורה הזהובה במרכז הרצפה גם את הלולב והאתרוג, את השופר וכלי המקדש, כסמלים מזהים בלתי ניתנים לערעור של העם היהודי.
המסורת הוויזואלית היהודית ראתה בסוכה לא רק מצווה דתית אלא גם הזדמנות אסתטית. עיטורי הסוכה, הציורים על קירותיה, הקישוטים התלויים מהסכך – כל אלה הפכו את המרחב הזמני הזה לגלריה עממית, למקום שבו האמנות הדתית פגשה את החיים הפשוטים. הסוכה הייתה, במובנים רבים, המוזיאון העממי: המקום שבו כל משפחה יהודית יכלה לבטא את הקשר שלה לאמונה דרך יופי ויצירתיות.
הסוכה באמנות הישראלית העכשווית
נסקור כעת שלושה אמנים מובילים, שמציעים פרשנויות שונות ועמוקות למושג הסוכה ולמשמעותה בהקשר הישראלי המודרני.
מנחם (מל) אלכסֶנברג מתכתב ביצירתו עם השואה ומבקש לקרוא את היצירה המודרנית קריאה חדשה הכורכת אותה בשיח המדרשי־יהודי. הדבר בא לידי ביטוי במיצב "סוכה מצויצת במינכן" (1983), שהושתת על מדרש אמנותי חזותי מתוך אמונה כי שפת האמנות הפוסט־מודרנית, המדברת בקולות רבים וסימולטניים, חושפת רבדים חדשים בפסוקים המסורתיים. בעזרת סטודנטים קשר אלכסנברג ארבע ציציות תכלת ענקיות, עשויות כבלי ספינה באורך עשרה מטרים, לארבע פינותיה של סוכת ענק בצורת טלית שהקים ברחוב מול מוזיאון BMW במינכן, במסגרת תערוכת Sky Art '83. בתוך הסוכה הוצב שולחן גלילי שבמרכזו אדמה מירושלים, כסמל לחיבור בין זיכרון, אמונה וזהות. מיקום העבודה – גרמניה – היה טעון במיוחד עבור האמן, בן לניצולי שואה, ובעל משמעות היסטורית: במאה ה־18 נאסרה על יהודים הקמת סוכות במינכן. ההחלטה לבנות סוכה דווקא שם, ובחג הסוכות עצמו, הפכה את המיצב לאמירה חזקה של הישרדות והתחדשות יהודית. אלא שהיצירה הושחתה בידי ניאו־נאצים. בתגובה, אסף האמן את אדמת ירושלים שהתפזרה, ונסע לדכאו. שם, בצל הקרמטוריום, פיזר את האדמה בצורת ריבוע והניח מעליה מוטות פלדה שיצרו את המילה "סכה" בכתיב חסר, תוך ניסיון חזותי ללכוד ולמגר את סמל צלב הקרס. במעשה זה חיבר אלכסנברג בין אמנות עכשווית למנהג יהודי עתיק של נטילת עפר מארץ ישראל לקבורת יהודים בגולה, והפך את הסוכה לזירת זיכרון, מחאה ותיקון.
יוסף כהן, אמן אורתודוקסי ממקימי המחלקה לצילום בביה"ס 'בצלאל' בירושלים, הוא בעל גישה שונה כשהוא בהחלטה-הארה מודעת מקדיש את חגי הסוכות שלו, לתיעוד הסוכות בישראל. לידתה של הסדרה הייתה בחג הסוכות שנת 1981, לרגל צאת כרך משניות של מסכת סוכה עם פירושו של פנחס קהתי. כהן החליט לקנות את הכרך, להתרווח בסוכה הניצבת בגינת עצי הפרי שלו בגוש עציון, וללמוד כפי שעשה בעבר בישיבה־יוניברסיטי שבארצות הברית. אך לצד ההחלטה ההיא עלה אצלו הרעיון לבדוק את היקף הצילום התיעודי של סוכות. להפתעתו גילה שקיימים מעט מאוד צילומים וציורים בנושא. מיד הבשילה בו ההחלטה לצאת ב"שליחות" ולתעד את הנושא. כהן פרש משנה דרשנית שלמה המכוונת להצדיק את המעשה של הצילום שהביאה אותו לוותר על הלימוד בסוכה ולתעד במצלמתו סוכות במהלך החג: "כשהבנתי את המצב, אמרתי לעצמי: אין אף אדם שעושה זאת, קום ועשה. הרי יש לי את הידע, את הכלים ואת הרקע המתאימים. הדילמה שהיא תסביך של האדם הדתי היום: מה עדיף, לשבת וללמוד תורה או לצלם סוכות, התמוססה באחת. הרגשתי כמו אסתר שנכנסה למלוכה עם כל הבעיות ההלכתיות. מרדכי שתל אותה שם. ועוד אמר לה: 'ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות'. אני רואה בתפקיד שלי כצלם שליחות לא פחותה מאשר לימוד תורה".
לבסוף ארך הפרויקט עשרים שנה[1], ובכל חג רתם כהן את מרצו ואת מצלמתו והלך לצלם סוכות. הזמן היה קצר ― ישנם מספר ימים ספורים בחג שאמן שומר מצוות יכול לצלם בהם. מעבר למבנים עצמם, הגורם האנושי חשוב לכהן בצילומיו לא פחות מהסוכה הפיזית. האינטראקציה שלו עם הסביבה עולה מן הצילום. רק אמור לו את מיקומה של הסוכה, והוא יאמר לך כיצד היא נראית ומי בעליה. שנה אחת שבה היה במילואים במשך ימי החג הוא נרתם כדי לצלם סוכות במחנות צבאיים. כך עלה בדעתו לחפש סוכות במקומות לא שגרתיים כמו מפעלים, מוסדות, בתי חולים, בתי מלון ובתי אבות. רק בבתי הסוהר לא נפתחו לו הדלתות. אחת התמונות המעניינות שצילם, מראה סוכות ביישוב תחת המבנה ההרודיאני (ה"הרודיון") שבפאתי בית לחם, בצילומים אלה המבצר-ההר מזדקר מעל שורת סוכות קטנה. צילום נוסף שזכה בפרסים וחותם את הסדרה, הוא פנים סוכה שצילם ביישוב "אלון שבות", ובה נראה רב לומד עם בתו ואור נסוך עליהם.[2]
מפנה בייצוג הסוכה מסמן לנו אבנר בר חמא במיצב "דירת עראי", שנוצר בהקשר ישיר לאירועי ה"התנתקות" – או ה"גירוש" לדידו – מגוש קטיף בשנת 2005. בר חמא מבקש להפנות אצבע מאשימה כלפי החברה הישראלית שקולה נדם לנוכח אחריותה לפינויים של אחיה מביתם. האמן מלווה בעבודתו משפחה אחת: משפחת וסרטייל שפונתה מהיישוב גני טל. את חג הסוכות של אותה שנה הם חגגו במעונם הארעי בקיבוץ חפץ חיים. על דופן אחת בסוכתו של בר חמא מופיע צילום ענק של חזית ביתה המטופח והיציב של המשפחה בגוש קטיף. בפנים הסוכה מודפס על יריעה פרוסה בצורת אוהל, צילום של סלון הבית. הניגוד בין הבית היציב, לאוהל וסוכה מעלה טעם מר שקשה לעכלו. כך הסוכה הופכת לזירת עימות פנימית בה מיטלטל טלטלה חריפה המושג "בית" או "סוכת שלום". בהצבה נוספת של העבודה[3] הוסיף האמן לצד המיצב על קירות הגלריה, תצלומים של המשפחה לדורותיה: מהסבא-רבה מזמן מלחמת העולם השנייה ועד לנינים של דור הפינוי.
כך נסגר מעגל אירוני בין כמיהתו של בוריס ש"ץ מייסד בצלאל לחוג את הסוכות בחום הארץ כביטוי להשתרשות באדמה לבין הסוכה הנודדת של בר חמא המייצגת גלות אף בהיותנו על אדמתנו.
הסוכה, בסופו של דבר, נותרת המטאפורה החזקה ביותר למקום ולעראיות – למתח הנצחי בין זמניות להתמדה, בין חולין לקודש, בין הפרטי לכללי. באמנות ובחיים, אנחנו כולנו יושבים בסוכה, תחת שמים פתוחים, מחפשים משמעות, יופי, ובעיקר – בית.
קריאה נרגשת
חברים יקרים, אמנים וקהילה,
אנו עומדים כיום בנקודת מפנה היסטורית. גלריית המקלט, שמציינת השנה 22 שנים של פעילות רציפה ומשמעותית, חוגגת את קיומה במבנה שהוא אולי הכי בטוח ומוגן בעולם – אבל עראי מאוד. כמו הסוכה עצמה, אנחנו חיים במתח המתמיד בין ביטחון רוחני לבין חוסר ודאות פיזית.
אנחנו הגלריה הראשונה בשכונה החרדית, פורצי דרך אמיתיים בגישור בין עולמות, בין מסורת לעכשוויות, בין קודש לחול. במשך שנתיים ושני עשורים, הוכחנו שאפשר, שאמנות ואמונה יכולות ללכת יד ביד, שיופי וקדושה לא סותרים זה את זה.
והגיע הזמן לצמוח, לגדול, לעלות מעל פני האדמה. כמו הסוכה שמתנשאת לשמיים למרות יסודותיה הזמניים, כך גם אנחנו חולמים לעלות, להתרומם, לתת מקום גדול יותר לאמנות, ליופי, לדיאלוג בין התרבויות השונות שמרכיבות את החברה הישראלית המורכבת.
אנו קוראים בקריאה נרגשת, מעמקי הלב והנשמה, לכל מי שמבין את חשיבות האמנות והתרבות, לכל מי שרוצה לתמוך בנו במסע הזה – מוזמנים לבקרנו בתערוכת הקומיקס החרדי של אלי וגולד שתעמוד עד אחרי החגים (או תעבור למבנה חדש מי יודע) או לפנות אלינו באמצעות המדיה החברתית כהבעת סולידריות אמיתית וחמה.
ליצירת קשר: ד"ר נעה לאה כהן גלריית המקלט 0585001019 [email protected]
[1] אמן נוסף שעסק בנושא בשנים האחרונות וערך צילומי סוכות הוא שמעון לב.
[2] נעה לאה כהן, "יוסף כהן", מבוע: כתב עת ליצירה יהודית, מ"ט (ירושלים תשס"ח) עמ' 41.
[3] במשכן לאמנות בחולון, אוצרת: ציפורה לוריא. מיצב זה נדד בין מספר מקומות בווריאציות שונות.
