ליל שבת. אוויר קריר נשב בשעת ערב מאוחרת זו בתחנת הרכבת החדשה יחסית במרכז ורשה בירת פולין. הוא סידר את הספודיק, מתח את גרביו והידק את הגארטל סביב מותניו, מחפש את פתח היציאה אל הרחוב. מכאן יעשה את דרכו רגלית, בריצה טרופה, אל ביתו.
אף לא אחד מאלו שראו אותו בריצתו לאורך הרחוב היהודי שבו התגורר, העלה בדעתו כי ירד לפני רגעים מספר מהרכבת בעיצומה של השבת. ספרינט אחרון מהיר במיוחד והוא אחז בידית דלת ביתו, חומק פנימה חרישית. על קצות אצבעותיו עבר בין החדרים, מוודא שכולם נושמים, ורק אז ניגש למטבחון, שפת לעצמו תה מהסמובר הגדול של שבת, התיישב אל השולחן הריק ופרץ בבכי.
טירוף.
טירוף אחז בו. לא היה לו כל ספק בדבר. הוא החל לפסוע בגרביו, כדי לא להעיר את בני משפחתו הנמים את שנתם, אנה ואנה בקצב הולך וגובר, כמו עוזר לעצמו לגלגל במוחו במהירות גבוהה את הסרט – מונח שטרם הופיע במילון לעזרתו – שעבר עליו בשעות האחרונות.
העיר הפולנית אוטבוצק (Otwock, נהגה: אוטפוצק) ממוקמת כ-23 קילומטרים דרומית מזרחית לבירה ורשה, והיא חלק מהמטרופולין של ורשה. קו מסילת הברזל שעל נהר הוויסלה, שנחנך ב-1877 ועבר מהעיר מלאווה, דרך ורשה ללובלין ולחלם (Chełm, נהגה: כֶאוּם), שׂם, במובן הכי אלמנטרי של המילה, את אוטבוצק ותחנת הרכבת הקטנטנה שלה על המפה. אפשרויות התעסוקה ועמן האוכלוסייה המקומית גדלו, ולפני מלחמות העולם עשתה אוטבוצק לעצמה שם נהדר של עיירת ספא פרברית בפאתי ורשה.
אדמו"רים רבים שהתגוררו באוטבוצק דרך קבע העניקו לה את הכינוי 'בירת האדמו"רים' וגם הבטיחו נהירה בלתי פוסקת של 'תיירות צדיקים': חסידים רבים שבאו להסתופף בצל רבותיהם הגדולים ולשאוב מעט נחת רוח דקדושה שתמלא אותם לימי החולין, העמל והיזע. האווירה בעיר נהנתה משחקני חיזוק משמעותיים בעונת הקיץ: אדמו"רים רבים שהו בעיר ממוצאי שמיני של פסח ועד שמיני עצרת ושמחת תורה, כשבעקבותיהם עולים לרגל חסידים רבים ואנשי מעשה.
במפנה המאה ה-20 (השנים שבהן עברו היומנים מהקידומת 1800 ל-1900) הייתה אחת הדמויות הבולטות באוטבוצק בימי הקיץ, רבי אברהם בורנשטיין (1838–1910), האדמו"ר בעל "אבני נזר" מסוכטשוב, מזקני אדמו"רי פולין ומגדולי למדניה (הוזכר, אגב אזכור בנו ומשפחתו, בכתבה 'ידיה שילחה בכישור' על נשק לנשים בגליון 22 של 'המקום', עמ' 39). הוא היה איש הלכה מובהק, ואליו נסע בערב אותה שבת היהודי שבו נפתחה הכתבה.
הרבי שולח הביתה
'נסיעה לרבי' הייתה חלק בלתי נפרד מעבודת חייו של כל עובד ה' בתנועה החסידית. כחלק מההתקשרות לצדיק המקרבת כל יהודי לבוראו ולעבודתו, היה המגע הבלתי אמצעי עם הרבי, הסתופפות בחצרו, מעקב אחרי עריכת שולחנו הטהור (ה'טיש') ולעתים אף קבלת ברכה מפיו, חלק יסודי והכרחי. בתקופות שהנסיעה הייתה קשה, היו שזכו ל'נסיעה' כדבעי רק פעם אחת בחייהם, ואת רגעיה החרותים אחד לאחד על לוח לבם נצרו במשך שנים, מתרפקים באהבה ובמורא. וילכו בכח האכילה הרוחנית ההיא ימים רבים.
נסיעה לשבת שלמה הייתה תענוג עילאי שבימים עברו היה נדיר ביותר, אך עם האצת תהליך העיור (אורבניזציה) בדיוק באותה תקופה (בין 1850 ל–1900 גדלה אוכלוסיית הערים בעולם מ-6.4% מאוכלוסיית העולם ל-13.6% וחזרה והכפילה את עצמה שוב עד 1950 ל-29%), התאפשר הדבר יותר ויותר לחסידים שרבותיהם התגוררו בערים או בפרברי הערים הגדולות, כמו אוטבוצק או גור. שוב לא היית צריך להתארגן עם עוד עשרה חברים ולשכור עגלון שיוביל אתכם בדרך חתחתים שלעתים הגיעה רק עד נקודה מסוימת שממנה היו החסידים מכתתים את רגליהם על שבילים צרים בדרכם אל חצר הרבי בעיירה נידחת.
אולם סדרי השבת נמשכו כמימים ימימה. משהגיע החסיד בערב שבת אל חצר הרבי, היה ממהר להניח את מטלטליו באכסניה שבה השתכן ואץ לביתו של הרבי לנטילת 'שלום עליכם'. בערבו של יום התכנס הקהל כולו לתפילת ערבית נרגשת בבית המדרש של הרבי, ולאחר מכן אכלו החסידים במהירות כדי להספיק להגיע לביתו של הרבי לקידוש ועריכת השולחן. אז יקדש הרבי על הכוס הגדולה ויחלקו לכולם כוסות יין, עמן יחלפו בזריזות על פני הרבי מאחלים 'לחיים'. אחר כך ישמעו מפיו דברי תורה וחסידות ומעטים יזכו לשיריים, פיסת חלה או פרוסת גזר וכיוצא בהן, משולחנו של הצדיק. אחרי שבת של התרוממות הנפש, והתרחבות הלב, תגיע עת פרידה, ושוב יעברו החסידים לפני הרבי כבקרת רועה עדרו, לאמירת 'צאתכם לשלום'. ברכה שאין לה קצה וסוף ושבה יחזיקו עד לביקורם הבא.
באותו ערב שבת, עשה החסיד הוורשאי את דרכו מה'סטנציא' (האכסניה) לבית הרבי לנטילת שלום. ואכן, הרבי קיבל אותו במאור פנים ובירך אותו 'שלום עליכם', אך מיד הושיט לו את ידו והמשיך 'צאתכם לשלום'. לא היה צריך יותר מזה כדי להבהיר לחסיד הממושמע כי הרבי אינו מעוניין שישהה במחיצתו במהלך השבת.
נרעש, מיהר אל האכסניה. אך מיד כשיצא החוצה, הבין שאיחר את המועד, הערב רד בזמן שהמתין לתורו, והשבת כבר פרשה את שמי הלילה זרועי הכוכבים בחוצות אוטבוצק. הוא יישאר כאן, ירצה או לא ירצה.
אחרי תפילת ערבית וארוחה חפוזה, נכנס בחשש עם יתר החסידים לבית הרבי. כמו לכולם חילק גם לו הגבאי כוס של יין והוא נעמד בתור לאמירת 'לחיים'. אבל כשהגיע לראש השולחן, נתן בו הרבי את עיניו כמתעתע ואמר: די ביסט נאך דא? [-אתה עוד כאן?].
"ואז הבין שכוונתו הקדושה הי[ה] שיסע לביתו תיכף אפי' בשבת קודש", מספר הרב צבי יהודה ממלוק בספרו המפורסם על האדמו"ר, 'אביר הרועים'. "והלך ישר מן השלחן הטהור אל הבּאַהן ונסע לביתו בעצב ויגון גדול בחושבו בטח שמסתמא אירע איזה סיבה בביתו".
עוד הוא מסתובב בביתו נבוך ומתקשה להירדם, על מה ולמה אירע לו כזה דבר, שייסע ברכבת בשבת. ועוד בעטיו של הרבי. והנה נשמע קולו של אחד הילדים מתקשה מאוד בנשימה, הוא רץ להזעיק עזרה רפואית והרופא שהגיע מיידית הציל את הילד ברגע האחרון. כך התגלגלה הצלתו הפלאית של הילד, על פי אותו סיפור הנדפס במה שנחשב לביוגרפיה המפורסמת ביותר של 'האבני נזר'.
מפלצת קיטור נולדת
שורשו של הסיפור שלנו ודילמת השבת במרכזו נטוע כמאה שנה קודם לכן, אז יצא לאוויר העולם על אש נמוכה, תרתי משמע. כעבור עשרות שנים החל לצבור תאוצה שהייתה לשעטה מלווה תרועות רמות.
האגדה מספרת על כפרי, חקלאי זעיר באנגליה של ראשית המאה ה-19, ששכל את בנו בתאונת קטר-רכבת, מפלצת מתכת שהופיעה כמו משום מקום ובמהירות מפחידה בלב השממה, משמיעה באיחור צפירה מקפיאת דם. תקופה קצרה לאחר מכן, כשהוא מתארח אצל ידידו באחת מערי הסביבה, נשמעה שריקה ממושכת ממטבח הבית. הכפרי הדרוך, ידו על נדן הגרזן, התגלגל ביעילות אל הכירה וניתץ את הקרמיקה השורקת על האש, מתיז את מימיה לכל עבר. מתנשף, הסביר לבעל הבית המבועת והזועם, 'את אלה צריכים להרוג כשהם קטנים…'.
אגדה זו אולי לועגת לדלות הידע של האדם הפרה-תעשייתי, אבל היא מתארת היטב את המעבר המהיר יחסית שעשתה האנושות מקומקום ביתי להכנת משקה חם ביום סגריר, למכונות ענק שהפכו בסופו של דבר את העולם לכפר הגלובלי שאנו מכירים היום.
דֶּנִי פָּפֶּן (Denis Papin; 1647–1712) היה גולה צרפתי שפעל בגרמניה, במהלך מחקריו שיכלל ניסיונות קודמים להפעלת מזרקות באמצעות כוח הקיטור, לכדי שיטה יעילה 'ליצירת כוחות גדולים בהשקעה מועטה' באמצעות מנוע בוכנה שהונעה באמצעות לחץ קיטור. הוא כתב חיבור מיוחד ובו הסביר על דרך פעולת המנוע שלו וגם רמז בו על האפשרות העתידית להניע ספינות באמצעות הטכניקה החדשה.
ב-1707 היגר ללונדון, הבירה הבלתי מוכרזת של כל מה שחשוב בימים ההם, אך בשנים הבאות הוצגו הפטנטים הלא רשומים שלו, בלי ידיעתו, לפני החברה המלכותית הבריטית. הוא לא קיבל כל תמורה כספית ומת ממורמר ומרושש. מותו לא עניין את איש והוא נקבר, כדרכם האחרונה של עניים בני התקופה, בקבר לא מסומן.
ארבע עשרה שנים קודם לכן, ב-1698, אנגלי למהדרין בשם תומאס סייווֶרי (~1650–1715) יצר אף הוא גרסה כלשהי של מנוע קיטור שאותה ניצל להפעלת משאבות מים. הוא הזמין את הקהל לתצוגה לשם פרסומת ומנועים מתוצרתו הפעילו את המערכות הראשונות בעולם לאספקה סדירה של מים לבתים בלונדון, בעיקר ארמונות של בית המלוכה הבריטי.
תומאס ניוקומן (1664–1729) אף הוא אנגלי, ביקש להשתמש בכוח החדש כדי לפתור את בעיית המים שהצטברו במכרות הפחם והבדיל, הוא המציא בנפרד את המכונה הראשונה בעולם שניצלה באופן יעיל את כוח הקיטור לביצוע עבודות מכניות, אך בשל העובדה שהפטנט של סייוורי על המנוע שלו היה בתוקפו, הוא נאלץ להגיע עמו לשותפות שאיפשרה לו לייצר את מנועיו – עד מותו הספיק לייצר מאה כאלו – במסגרת הפטנט הרשום על שם סייוורי.
תוקף הפטנט של סייוורי השתחרר ב-1733, ואיפשר לאדם אחר, שנולד 3 שנים אחר כך להיכנס לתמונה ולדייק את ההמצאה. היה זה מהנדס סקוטי בשם ג'יימס ואט (1736–1833). ואט הכניס למנוע הקיטור שכלולים חשובים שהגדילו את יעילותה ואת נצילות האנרגיה וב-1174 הכריז על יצירת מנוע הקיטור בצורתו המודרנית. בשל תרומתו הרבה לתחום, נקראת עד היום יחידת ההספק האוניברסלית 'ואט'.
לא ניכנס במסגרת כתבה זו לפרטי השכלולים של ואט, אבל הוא הבין היטב את משמעות השלכותיהם וסירב לשלם פרוטה שחוקה למחזיקי הפטנטים של ניוקומן. הוא נשא בדומיה את התחרות במשך 16 שנה נוספות, וב-1790, כשפג תוקפו של אחרון הפטנטים, תפס המנוע של ואט את במת האנרגיה המלאכותית.
כמעט במקביל החלו ממציאים זריזים אחרים לרתום את הטכנולוגיה החדשה לשלל יישומים. אמריקאי אחד, ג'ון פיץ', בנה כבר ב-1787 סירת נהר שהייתה אמורה לנוע באמצעות מנוע קיטור, אך נכשל.
מי שלקח את הקופה, היה אחד, רוברט פולטון (1765–1815), שהרכיב בניו יורק "מנסרת עצים מלב היער על אסדה" והפעיל מנוע קיטור מוסק עצים על הרפסודה שלו.
זו הייתה גרסה של סירת קיטור מוקדמת ששטה בהצלחה טכנית אך בחוסר עניין ציבורי מוחלט על פני נהר הסן בפריז, וכעת זכתה לספונסר נדיב בדמות שגריר ארצות הברית בצרפת רוברט ליווינגסטון (1746–1813) שהשקיע מהונו ונכנס לשותפות עם פולטון.
פחות מחודש אחרי הפלגת הבכורה המוצלחת שלו על נהר ההדסון היה פולטון בעליו של קו ספנות מצליח. מיד לאחר מכן נשא לאישה את הרייט, ציירת ונגנית נבל מוכשרת, אחייניתו של ליווינגסטון ובת למשפחה מיוחסת במונחי העולם המעמדי דאז. סיפור הצלחה אמריקאי קלאסי שבקלאסי.
שבע שנים לאחר מכן, בעודו צועד עם חברים על פני נהר ההדסון הקפוא, מעד אחד מחבריו, המשפטן והפוליטיקאי האמריקאי ממוצא אירי, תומס אדיס אמט (Emmet; 1764–1827) אל מי הקרח. פולטון זינק אל המים והציל את חברו אך לקה בדלקת ריאות חריפה ומת כעבור כמה ימים, בהותירו את אלמנתו עם ארבעה ילדים קטנים.
לטווח הארוך הניעה המצאת מנוע הקיטור את המהפכה התעשייתית כולה. לא פחות חשוב מכך, באמצעות מסילות הברזל והוזלת מחירי התובלה, התפשטה כלכלת המזומנים במרחבים המתפתחים של מכורת הקפיטליזם העולמי, ארצות הברית של אמריקה, ובכך שינתה את העולם לנצח.
המערכת האגררית איבדה את היאחזותה הכלכלית בעולם המציאות, וכלי עבודה רבים שהיו מצויים בכל משק, אבדו לנצח לטובת מכבש התעשייה העולמי.
וכמו שכתב סופר בן הימים: "השור … הכישור והנול נעלמו יחדיו … לא רק הייצור הביתי שלנו, אלא גם חיינו המבויתים והרגלנו נעלמו במידה רבה". העולם הישן ירד מהפסים, פשוטו כמשמעו.
תחנת ההלכה
המצאת הרכבת דרשה פיתוח שיטות להנחת מסילות ברזל יציבות, עמידות יחסית לשחיקה, ובטכניקות שונות שאיפשרו תחזוקה סבירה של המסילה לאורך זמן. כל כשל בתהליך הממושך יחסית של ניסוי ותעייה בדרך למסילת הברזל האופטימלית הסיג לאחור את אמון הציבור בבטיחותה של 'מפלצת המתכת' כפי שהיא מתוארת באותה אגדה, והכניס עוד אנשים לקטגוריית הסובלים מ'בעת רכבת', המקבילה הלא־מאובחנת של חרדת טיסה המפריעה בעשרות השנים האחרונות למספר לא מבוטל של אנשים.
לכן נדרשו כמה עשרות שנים של ניסויים, בעיקר על גב האומה הבריטית, עד להתגבשות כללים ברורים של צורת הכנת המסילות והנחתן, האורך התקני של קווי הפלדה והתקן של החיבורים ביניהם, משקל הפסים בצירים מרכזיים של מסילת הברזל ובמסילות המשנה, רוחב המסילה, וכן הלאה. גם מבנה הקרון האופטימלי, אורכו ורחבו, גובהו ומשקלו, עברו התאמות עם השנים.
התועלת התעבורתית של הרכבת, הן בפתיחת גבולות בפני בני אדם והן בהוזלת התובלה, הייתה כה מובהקת, עד שמרגע שנכונה מערכת מסילות ברזל איכותית לא ניתן היה לעצור את התפשטותה. שטחי ענק בארצות הברית רושתו עד מהרה במסילות ברזל וכך גם אירופה כולה, כולל שטחים במזרח אירופה שמכל בחינה אחרת היו מפגרים טכנולוגית אחרי המדינות המפותחות במערב היבשת ובמרכזה.
וכך התגלגלה הרכבת ובעיותיה אל מפתנם של פוסקי ההלכה. רבים מהם עסקו בשאלה האקטואלית, ואנחנו ננסה לקבל הצצה קצרה וממצה אל ראשי הפרקים של הדיון ההלכתי מבעד לקולמוסם של רב ותלמיד: הרב ידוע מאד והתלמיד מעניין מאד.
"באתי כעת לשאול שאלה גדולה מכבוד אדוני מורי ורבי נ"י", פותח את מכתבו, הרב אלעזר איש הורוויץ, רבה של וינה בירת האימפריה האוסטרו־הונגרית, שאלה "שנשאלה ממני שבוע העברה ואין בידי להכריע ולפסוק הלכה.
"והוא, בדבר אשר הוציאו מחדש עגלות ההולכות על ידי קיטור עשן, שקורין דאמפף־וואגען (גרמנית: Dampfwagen; מכונית קיטור), עלי אורח הארץ מיוחד שרצפוהו בברזל שקורין אייזענבאַהן (גרמנית: Eisenbahn; מסילת ברזל) – אם מותר להפליג ולילך בשבת עליהם".
עגלות מהסוג הישן היו בשימוש כבר שנים, וכל 'בר בי רב' ותינוק של בית רבן ידע שאסור לרכב עליהן בשבת, אך סיבות האיסור היו גזירת חכמים שמא יתלוש זמורה כדי לדרבן את הבהמה, וגם איסור השימוש בבעלי חיים בשבת ודין שביתת בהמה. קרונות הרכבת לא נכללו תחת איסורים אלו "אחרי שהעגלות הללו נמשכו בלי בעלי חיים".
כאן פונה הרב הורוויץ וממקד את שאלתו בשני נושאים אחרים: האחד – איסור תחומין. והאחר – הפעלת מנוע הקיטור עצמו ביום השבת.
בשבת קיים איסור לצאת, אפילו רגלית, מעבר לאלפיים אמה (בסביבות קילומטר) מחוץ לתחום העיר. ולכן גם אם היה מקום להתיר להתנייד באמצעות מערכת הרכבות בתוך הערים, מאחר שעיקר השימוש ברכבת היה בתחום הבינעירוני, עשויה הייתה שאלת איסור תחומין לסתום את הגולל על אפשרות השימוש ברכבת בשבתות.
האמנם איסור תחומין?
הערה מבודחת של ה"חזון איש" שאותה מצטט אחיינו ותלמידו רבי חיים קניבסקי בספרו המונומנטלי 'דרך אמונה' על ספר זרעים ממשנה תורה לרמב"ם, תשמש אותנו להבהיר פרט חשוב בדיון.
כידוע, מכונה אליהו הנביא 'אליהו מלאך הברית', זאת מאחר שלפי המסורת מגיע אליהו הנביא להשתתף בכל הבריתות. על כך שאל החתם סופר שאלה מעניינת:
רב חנניא הסתפק בגמרא האם איסור תחומין נאמר גם 'למעלה מעשרה טפחים'? הליכה נורמלית של בני אדם מתבצעת על גבי הקרקע, ולכן יש מקום לומר שכאשר האדם ההולך מחוץ לתחום אינו עושה זאת כדרך הילוך בני אדם אלא מתקדם בקפיצות או מדלג על עמודים וכדומה אינו עובר על הכתוב 'אל יצא איש ממקומו ביום השבת' שלא התייחס לצורת הליכה כזו, או שמאחר שתכלית הדבר התקיימה – האדם הוציא לפועל את המעבר לעיר אחרת, נחשב שיצא מחוץ למקומו ועבר על האיסור ההלכתי שאינו מתמקד לפי גישה זו בפעולה שעשה האדם אלא בתוצאה.
הגמרא מבקשת לפשוט את הספק ממסורת שעברה בין האמוראים בדבר שב שמעתא [-שבע שמועות, סוגיות הלכה] שנאמרו בשבת אחת, בבוקר השבת לפני רב חסדא בסורא, ובאותה שבת לפנות ערב לפני רבא בפומבדיתא. מאחר שהמרחק בין הערים סורא ופומבדיתא גדול בהרבה מהתחום המותר להליכה בשבת, ניתן להסיק שאיסור תחומין מוגבל להליכה רגילה ואילו הליכה למעלה מעשרה טפחים לא נאסרה, ואם כן ייתכן שמי שהעביר את השמועות בשתי הערים באותה שבת, הלך בגובה גבוה מעשרה טפחים.
כדי להמחיש את האפשרות הזו, מבררת הגמרא את זהותו של הדובר שהעביר את השמועות בין הישיבות: האם לא היה זה אליהו הנביא, שידוע לנו שיש ביכלתו לדלג בין הערים ועם זאת, ברור לכל כי הוא שומר על מצוות השבת? ואת זאת דוחה הגמרא: כשם שיכול היה זה להיות אליהו הנביא, יכול היה זה להיות 'יוסף השד', שאינו שומר שבת, כך שאין להביא ראיה מסיפור זה לשאלה שלפנינו.
בעקבות דברי הגמרא, שאל החתם סופר: כיצד מגיע אליהו הנביא לבריתות שמתקיימות בשבת? ותירץ שרק כאשר אליהו מגיע למסור דברי תורה הוא חייב להגיע בדמות אדם, שהרי אין לקבל דברי תורה ממלאכים, בהתאם לכלל "לא בשמים היא". ולכן במצב כזה הוא מחויב להלכות שבת. מאידך כאשר הוא מגיע לברית מילה, לברכה ולשמירה לרך הנימול, הוא מגיע כמלאך שאינו מחויב לשמירת שבת ואין להסיק מדרכי התנהגותו דבר לענין הלכה.
רבי חיים קניבסקי בצעירותו שאל את דודו ורבו החזון איש: אם אכן אליהו הנביא מחליף מצבי־צבירה ממלאך לאדם ולהיפך כרצונו, כפי שניתן להבין מדברי החתם סופר, מדוע הנושא של 'לא בשמים היא' הגביל אותו. יכל לגמור להעביר את השיעור בסורא כאדם, להפוך למלאך ולפרוח לפומבדיתא, שם יחזור לדמות אדם, ויעביר את השיעור גם שם כאדם. החזון איש שקיבל את הדברים ברוח משועשעת משהו, הגיב בבדיחות כי מאחר שהסיפור אירע בשבת, לא ניתן היה לעשות זאת. החלפת 'מצב־הצבירה' מאדם למלאך כרוכה בנטילת נשמה, האסורה אף היא בשבת…
ובמעוף מהיר בחזרה מבני ברק לווינה, שאל הרב הורוויץ במכתבו לרבו החתם סופר: האם ניתן לומר שהנסיעה בקרונות הרכבת החדשה, תוחרג מאיסור תחומין, זאת בשל גובהם של גלגלי הרכבת באותם ימים. בשל גובה הגלגלים, הייתה רצפת הקרונות גבוהה יותר מעשרה טפחים מעל פני הקרקע, והדבר מעמיד את הנסיעה ברכבת אל מחוץ לתחום בשאלה שבה הסתפקה הגמרא.
החת"ם סופר אוסר
סיבה שנייה אפשרית לאיסור הנסיעה ברכבת הקיטור, היא "שנעשה מלאכה בשבת ע"י הגחלים שמבערים להוציא מהם העשן ואם נעשה בשביל ישראל אסור", מאחר שאסור ליהודי ליהנות ממלאכה שנעשתה בשבת עבורו, אף אם נעשתה על ידי גוי, הבערת הגחלים להסקת מנוע הקיטור, יכולה להיחשב כמי שנעשתה עבור היהודים נוסעי הרכבת ולכן לאסור את הנסיעה ברכבת בשבת.
את הסיבה הזו, כותב הרב הורוויץ לדחות: "שאלתי ואמרו לי שדבר זה יהיה כחק ולא יעבור שילכו העגלות מדי יום ביומו אף שלא יהיו סיעת בני אדם כלל לא ישנו את תפקידם ובלכתם ילכו", מערכת הרכבות מתקתקת כמו שעון שווייצרי ומסיבה זו לא ניתן לומר שהרכבת נוסעת עבור יהודים גם אם במקרה יהיו כל הנוסעים יהודים. הוא מוסיף ומעיר שגם אם לא תתקבל טענה זו, הרי בכל רחבי אירופה יש 'רוב נכרים' כך שאין לתלות שהסקת דוודי הקיטור נעשית עבור יהודים.
החתם סופר בתשובתו שנכתבה באיסרו חג השבועות של שנת תקצ"ז, 1837, פוסק לאיסור הנסיעה ברכבת גם בתנאי אותם הימים. הוא מסכים שאין איסור במה שהגויים מפעילי הקטר מסיקים את הדוודים לצורך פעולת מנוע הקיטור ומתמקד בשאלת היציאה מחוץ לתחום, הוא מציע את שיטות הראשונים לגבי הפסיקה בנושא זה ומכריע שיש להתייחס לדבר כ'ספק ספיקא לחומרא' כלומר שרוב צדדי הספק נוטים להחמיר ולכן יש לנהוג בפועל לחומרא והנסיעה הבינעירונית ברכבות אלו אסורה בהחלט.
למרות שאיסור תחומין של אלפים אמה הוא איסור מדברי חכמים, שרק הסמיכו אותו על דברי הפסוק 'אל יצא איש ממקומו ביום השבת', מכל מקום הסכימו הרי"ף והרמב"ם שגם מן התורה אסור לצאת מחוץ לתחום גדול יותר – י"ב מיל. מעבר למרחק זה אסורה היציאה מדאורייתא. ולכן, בהתאם לכלל שבמקרי ספק באיסורים שעיקרם מן התורה, יש להחמיר, כך הדין גם לגבי נסיעה ברכבת גם באופנים שאינה כרוכה באיסורים אחרים.
מיל אחד שווה לאלפיים אמות, ולכן המרחק שנאסר לעבור מן התורה לדעה זו מחוץ לגבולות השטח הבנוי של העיר, הוא כבר בפחות מ-23 הקילומטרים המפרידים בין אוטבוצק לתחנת הרכבת בוורשה, גם לפי השיטות המקילות ביותר בשיעור אלפיים אמה, כמו שיטת החזון איש שקובע את אורך האמה הבודדת לכ-10 סנטימטרים יותר מאורכה לפי שיטות החולקים.
ואולם יש מן הראשונים שחלקו על הנחה זו ולדעתם איסור תחומין בכל מרחק שהוא מדברי חכמים. כך כנראה נקט הגאון מווילנה ואולי כך נקט גם האבני נזר כחלק משיקולי ההוראה שלו במקרה שהבאנו בתחילת הכתבה. למרות זאת האריכו פוסקי הדורות האחרונים שהנסיעה אסורה בהחלט לכל הפחות משום איסור תחומין מדרבנן.
רכבת השבת
בתקופה הסובייטית פעלו בכל רחבי מוסקבה הגדולה רק שני בתי כנסת. גודלה של העיר בת מיליוני התושבים לא איפשר להגיע רגלית לבתי הכנסת ויהודים רבים ניצלו את שירותי הרכבת התחתית המפותחת של העיר (ה"מוסקובסקי מטרופוליטן", Московский метрополитен) כדי להתנייד לבית הכנסת לתקיעת שופר, נטילת לולב, אכילה בסוכה וכדומה. את התג שאיפשר להם את הנסיעה שילבו בבגדיהם בצורה שלא תהיה שאלה של טלטול מוקצה (ובשבתות, הוצאה מרשות לרשות). נכדו של רבי משה פיינשטיין (הרב מרדכי טנדלר גיסו של הרב שבתי רפפורט שצוטט בגליון שעבר במסגרת הכתבה ההלכתית על נשק לנשים) שנשלח לשאול את סבו על המנהג הזה בשנת 1982, נענה כי מעיקר הדין נראה שברכבת זו שפועלת בתוך העיר ובתוך מבנה, על ידי גויים ועבור גויים, הסיבה היחידה לאסור את הנסיעה היא בגלל איסור 'עובדין דחול' שהמעשה נתפס כמעשה של יום חול, ולכן בשעת הדחק ולצורך מצוה אפשר להתיר זאת.
רבה של מוסקבה עד הפלישה הרוסית הנוכחית לאוקראינה, הרב פנחס גולדשמידט, ציטט את ההוראה הזו וביקש לברר אחרי קריסת מסך הברזל, האם מותר לו לפרסם על קיום מניינים וסעודות בשבתות וחגים, בשעה שברור הדבר שמחמת חוסר ידיעה יהיו רבים שיבואו לכינוסים אלו במטרופוליטן. התשובה שאותה קיבל מרבי שלמה זלמן אויערבאך ומהרב אלישיב, הייתה זהה: אין להתיר את הדבר, אבל בנסיבות שנוצרו אין חיוב למחות ביד מי שיקל לנסוע ולכן יש רק להעיר לנוסעים שייזהרו מלהיכשל באיסורי הוצאה מרשות לרשות וטלטול מוקצה.
***
פתחנו בסיפור חסידי, אך את הסיבה המדויקת לאיסור הנסיעה ברכבת במדינות שבהן יש רוב גויים ובנסיבות המתאימות, השארנו די מעומעמת. לכן אנחנו חייבים לכם אמרה חסידית שנונה של אחד מגדולי אדמו"רי פולין ערב מלחמת העולם הראשונה:
כידוע נוהגים החסידים לטבול במקוה מחוממת בשבת, למרות שאין לדבר היתר ברור. אמר על כך הרבי ה'ישמח ישראל' מאלכסנדר (1853–1910): לטבול במקווה חמה בשבת, אין היתר ברור. ולנסוע ברכבת בשבת, אין איסור ברור. אך מה שברור הוא שאלה שטובלים הם חסידים ואנשי מעשה, ואלו שנוסעים הם קלי דעת המזלזלים בקדושת השבת…
ביבליוגרפיה וקריאה נוספת: ממלוק, אביר הרועים, ב, פיוטרקוב תפרי"ח (1938), סימן רפה עמ' מא; אלן גלזו, לינקולן: הנשיא שקרא דרור, לעברית: אלחנן שפייזר, שיבולת, 2022, עמ' 61–65 (ביקורת על הספר התפרסמה ב'המקום' גיליון 14, ניסן תשפ"ב, עמ' 60); רבי אלעזר הורוויץ, יד אלעזר, וינה תר"ל, סימן כד; שו"ת חתם סופר, ו, סימן צו; בבלי עירובין מג א, רש"י ומאירי שם (וראו דבר מעניין באור זרוע הלכות עירובין סימן קמז על אמצעי תקשורת בין שדים במקומות מרוחקים); רבי חיים קניבסקי, ביאור ההלכה, שמיטה ויובל פרק א, ד"ה סוקרין. שולחן ערוך ורמ"א, אורח חיים, סימן תד סעיף א; משנה ברורה שם סק"ז; כף החיים שם סק"ה; שו"ת מהר"י אסאד אורח חיים, סימן נח; תפארת ישראל על המשניות בקונטרס 'כלכלת שבת'; מנחת יצחק, ב, סימן קו; חלקת יעקב, ג, סימן קלג. קובץ בית אהרן וישראל, גליון נג, עמ' עב-פ.
הבהרה הלכתית: על אף הברור מאליו, ייאמר במפורש כי המאמר נועד להכיר לקוראים את הנושא ההלכתי בצורה עיונית קלה ומעשירה ולא מתוך כושר-פסיקה או הצעה לפסיקת הלכה.
