התמודדותם של לוחמים חרדים בשדה הקרב העזתי

ארבעה צעירים חרדים התעוררו כמו כולנו לאזעקות בבוקר שמחת תורה, ועד לצאת החג ניזונו מחלקי שמועות בלי יכולת לדמיין את גודל האסון. החלק הפחות שגרתי בסיפורם הוא האופן בו הם העבירו את הימים הבאים: הם עלו על מדים, התאמנו, חיכו, ונכנסו פנימה. לעזה. שם חיכו להם שבועות ארוכים של לחימה קשה, שדרשה מהם מסירות ודבקות במטרה.

במהלך הלחימה הם חוו גם את המפגש הנורא עם אובדן של חברים ליחידה, התמודדו עם הקשיים והתסכולים בשדה הקרב, וזכו גם לרגעים של התרוממות רוח ושל תחושת ביטחון בה' גם תחת אש. זהו הסיפור שלהם.

שמחת תורה

"בשמחת תורה בבוקר הלכתי לבית הכנסת והתחילו אזעקות, אני זוכר ששמעתי פיצוצים בשמיים", מספר עמית אוסדיטשר (23), שהשתחרר משירות סדיר רק חודשיים לפני המלחמה, בתפקיד מפקד כיתה (מ"כ).

"הייתי עם אבא שלי ואח שלי בדרך לבית הכנסת", משחזר עמית, "בחור אחד הגיע ואמר שיש מלחמה והרוגים. יש לי חבר בבית הכנסת שעובד בשב"כ, והוא כל הזמן יצא ונכנס וקיבל טלפונים. הוא אמר לנו 'כל מה שאתם מדמיינים –  תכפילו פי כמה'. היה ברור שהולך להיות משהו גדול, אז ידעתי שאני הולך לחזור לצבא במוצאי החג. כשיצא החג התקשרתי למי שהיה המפקד שלי לפני שהשתחררתי ואמרתי לו 'אני רוצה לחזור'. הוא סיפר לי שבנימין לב, חייל שהיה פָקוד שלי, נהרג במהלך החג. הקפיצו אותם לכפר עזה והוא קיבל כדור ונהרג. כבר קודם ידעתי שאני רוצה לחזור, אבל אחרי שאמרו לי את זה ידעתי שאין מצב שאני לא חוזר. בשמיני באוקטובר כבר הייתי בבסיס על מדים".

בזמן שעמית מתכונן ברמת גן לחזרה אל המדים, אחיו הצעיר, יהונתן (22), עשה את אותו הדבר בירושלים, בישיבת הכותל אליה חזר לאחר שירות סדיר במסגרת 'הסדר'. "הייתי בישיבה בירושלים ולא הוקפצתי בחג, למרות שכל החברים שלי מהצבא כן הוקפצו. הייתה לצה"ל כנראה טעות, הייתי אמור להיות מוקפץ ופשוט לא התקשרו אלי. עד שהגעתי בעצמי, אמרו לי שהזמינו כבר מישהו אחר במקומי לתפקיד. אז קיבלתי שיבוץ לסיירת גולני, אחרי שבועיים שבהם רדפתי אחרי הצבא, נכנסתי לצוות של נמ"ר עם נהג, קטלן (מפעיל המקלע 'קטלנית' שעל גבי הנגמ"ש, י"ה), ואני מפקד הנמ"ר".

כמו האחים אוסדיטשר, גם יהונתן בדוש (23), מביתר עילית, קיבל את הזימון למילואים רק עם צאת החג. "למעשה גויסנו כבר במהלך החג, אבל אני לא פתחתי את הפלאפון. אמרתי, מה כבר יכול להיות. יש טילים, סבב כרגיל, וכנראה יגייסו אותנו במוצאי החג או משהו. מיד כשיצא החג אני פותח את הטלפון ורואה בקבוצה של המילואים שכולם גויסו, ושקוראים למי שלא פתח את הפלאפון בחג, שיבוא להתייצב".

המרואיין המבוגר שבחבורה, שמואל בראון (33), מצא את עצמו מתלבט במהלך החג אם לרדת דרומה. שמואל – "התעוררתי כמו כולם עם אזעקות, וחזרתי לישון. אחר כך הגעתי לבית הכנסת ולא ידעתי משום דבר. שמעתי שיש בלאגן בדרום ולאט לאט הגיעו שמועות מסביב שיש 20 הרוגים, שנחטפו 30 אנשים. הייתי בשוק, שירתי בקו עזה חצי שנה, וחשבתי שאין סיכוי שקורה דבר כזה".

למה אין סיכוי?

"הייתי שם על הגדר. רמת האבטחה שהייתה כשהיינו שם היא פסיכית. סיורים כל הזמן, תצפיות וכוננות ללא הפסקה; הרבה כוחות בשטח וגדודים שנמצאים באזור. אני עד היום לא מבין איך זה קרה. כנראה שהכוחות שהיו שם לא מספיקים, את זה רואים בתוצאה בשטח. לאורך השעות אני מבין את גודל האסון וגודל המחדל". 

חשבת אולי לבדוק אם יש מה לרדת דרומה?

"אני מסתובב כל הזמן עם אקדח, והתלבטתי אם לנסוע או לא. אבל אף אחד לא פנה אליי, הפלאפון לא היה עליי ולא עלה בדעתי לחזור הביתה לבדוק מה קורה. בדיעבד התברר שהמ"מ (מפקד המחלקה. י"ה) שלי התקשר אליי, אבל לא ידעתי מזה אז. דיברנו במוצאי החג, והוא אמר לי להיות בכוננות כי מתחיל גיוס מילואים. ביום ראשון עלינו על מדים, ונכנסנו לארבעה וחצי חודשים של מילואים".

ממתינים ונכנסים

לאחר ההלם הראשוני בתגובה לאירועים בעוטף עזה, הלוחמים נכנסו לתקופת מעבר שבה הם התאמנו, התכוננו לכניסה הקרקעית, ובעיקר המתינו.

"חזרתי לצוות שעליו פיקדתי כמ"כ בפלוגת ח"ץ (חרדים צנחנים). הקפיצו אותנו לשדרות והיינו שם בבית ספר יומיים-שלושה, משם לבארי ליומיים-שלושה נוספים, ואחר כך התמקמנו בבסיס למשך כ-5 שבועות", מספר עמית. "בזמן הזה התאמנו בצורה אינטנסיבית מאוד. שוב ושוב אמרו לנו ש'הנה נכנסים', ובכל פעם זה 'התחזל"ש', עד שנכנסנו".

במהלך ההמתנה רציתם כבר להיכנס, או שהיה גם חשש?

"אמרו לנו שבע פעמים שנכנסים, וביטלו אותנו שוב ושוב. לאנשים יצא כבר האוויר. כשזה קרה, פחות הרגשנו מתח; יותר 'סוף סוף זה קורה'".

ואיך התחושה ברגע שבו נכנסים בפועל לרצועת עזה?

"הייתה תחושה טובה, אני חושב שזה היה 'אירוע'. כשעברנו איפה שהמחבלים פרצו את הגדר, זה הרגיש כאילו אתה יוצא מהארץ. מרגישים שליחות. במוצאי שבת התפללנו ערבית ונכנסנו ל'האמרים', עשינו צילום אחרון לכל האמר, זה היה קצת כמו תמונה אחרונה". 

לפני שנכנסתם דיברת עם המשפחה?

"לא היה לנו פלאפון בשבועיים האחרונים לפני הכניסה, אבל כשהיינו בשטח הלכתי לנגד וביקשתי טלפון כדי להתקשר לאבא שלי. אני זוכר את השיחה, זה היה קשה. הוא אמר לי 'טוב, תתקשר כשאתה יכול'; אמרתי לו 'לא יהיה לי פלאפון, אני נכנס ואני לא יודע לכמה זמן'. הוא היה בשוק, כי זה כמו שיחה אחרונה ולא יודעים מה להגיד באותו רגע. זה היה מוזר".

למרות התחושות המבלבלות, לעמית חשוב להבהיר שלדעתו הזמן לעסוק בהן יבוא מאוחר יותר. "אני חושב שזו תקופה שבה יש פחות זמן להרגיש. זו לא תקופה של רגש – מה ההורים שלי חושבים, ואם קשה לי. אפשר לעשות את זה אחרי המלחמה. גם עכשיו, כשאנחנו מדברים, אני רוצה לחזור שוב פנימה. אז זה לא זמן לחשוב אם קשה לאבא שלי, או אם קשה בשטח. זו מלחמה, ולפי דעתי כל אחד צריך להתגייס אליה. עברתי כמה יחידות, בכניסה לעזה לא הייתי ביחידה שלי אלא בגולני, לקחו אותי לגולני כנהג נמ"ר. אני נכנסתי לעזה עם סיירת גולני, יחידה 51, שהם חבר'ה בסדיר. חודש אחרי 7/10 שיבצו אותי אליהם, אני יחד עם חבר שלי שהוא מפקד נמ"ר, והיינו איתם בשבועיים הראשונים. עשינו איתם אימונים בנמ"ר, רענון על הנהיגה כי לא נהגתי שנה וחצי מאז השחרור".

את שירות הסדיר שלו עשה יהונתן דבוש בפלוגת תומר, המיועדת לחרדים, אבל הברדק בראשית המלחמה הוביל לכך שהוא צורף דווקא לצוות לוחמים מסיירת גבעתי, שנזקק לשירותיו כנהג נמ"ר. הוא הצטרף אליהם בתקופת ההמתנה לפני הכניסה, והתאמן איתם.

"בהתחלה זה מאוד מפחיד", הוא מודה, "יש את המחשבה אם לרשום משהו לפני הכניסה. אתה לא יכול לדעת מה יקרה וזה מפחיד לעשות את המכתב האחרון. אני לא עשיתי, כי פחדתי מאוד לכתוב את זה. כל המחשבות עולות, איך להיפרד וזה. היו הרבה חבר'ה בגולני שרשמו מכתבים והשאירו אותם אצל השלישוּת. אם חס ושלום קורה משהו זה עובר למשפחה. ההרגשה של ההתחלה מאוד מפחידה, כי אתה יודע שיש סיכוי שלא תחזור. כל השבוע של ההמתנה מלא במחשבות הכי מפחידות. יש את הרגעים האלה שאתה אומר 'אולי לא כדאי להיכנס, אולי לוותר', אבל בסוף קיבלתי את הערכים האלה בשירות הצבאי, ואמרתי 'אני כבר פה, אני עושה את זה, זה הדבר הכי חשוב כרגע, ואם אני יכול לתת אני עושה את זה בלב שלם'".

איך התחושה בתוך הרצועה?

"נכנסתי על האמר, והנמ"ר שבו הייתי אמור לנהוג כבר היה בפנים. בהתחלה כשאתה נכנס ככה חשוף, ואתה רואה את ההרס העצום, זה מלחיץ ואתה ערני כל הזמן עם כדור בקנה, ער לכל תזוזה. בימים הראשונים אתה גם לא נרדם. ביום יומיים הראשונים ברצועה לא הצלחתי לעצום עין, בגלל האדרנלין. היומיים הראשונים מאוד מלחיצים. כמובן, ברוב הזמן אין לחימה מסיבית. יש הרבה רגעים שבהם לא עושים כלום, עומדים די סטטיים, תופסים בית בהגנה. ויש את התקיפות. בהתחלה זה מפחיד אבל כשאתה רואה איך זה בפועל הלחץ יורד. כמובן אתה רואה גם חבר'ה נופלים ונפצעים ומפנים אותם. בכל פעם שאתה רואה פצוע זה מעלה את הפחד, ועדיין התחושה פחות מפחידה מאשר בזמן שאתה בחוסר ידיעה, לפני הכניסה. חוסר הידיעה זה הקושי הגדול".

התחושות של יהונתן אוסדיטשר מתקופת ההמתנה, היו מעורבות. "יש פחד, מחכים להיכנס, אבל אתה במתח כל הזמן מתי נכנסים, מה יהיה ומתי יהיה. בגדול מחכים להיכנס. 5 דקות לפני שעלינו לאוטובוס כשנכנסנו לעזה, לקחו לנו את הפלאפונים. עדכנו אותנו בערך כבר כמה ימים קודם, אז היה זמן להתקשר להורים. לא היה להם קל, אבל סבבה. קיבלו את זה, נראה לי".

איך התחושה ברגע שחוצים פנימה לרצועה?

"עשרים דקות אתה מפחד ואחר כך הכול בסדר. אנשים חושבים שבמלחמה יורים עליך בלי הפסקה ואתה כל היום יורה. במציאות, עד שאתה רואה מחבל זה 'פעם באף פעם'. הכול בסדר גמור. אנשים חושבים שזה כמו בסרטים". ועדיין, גם הוא מודה שהלחימה בעזה לא דומה לשום ניסיון קרבי שהיה לו בתקופת הסדיר. "הייתי בחברון, בחומש, באריאל. היו מעצרים אבל זו לא מלחמה. זה שמים וארץ בין הבט"ש (ביטחון שוטף) לעזה".

מנקודת מבטו של שמואל בראון, למרות הבלבול ששרר בימים הראשונים, הרצון היחיד של החיילים שהתכנסו בבסיס באזור אלעד היה להיכנס פנימה, ובהקדם האפשרי. "אף אחד לא ידע עוד מה עושים ולאן הולכים. ידענו שבאים", הוא משחזר, "כולם כמובן רוצים להיכנס, רוצים לנקום, להחזיר, להילחם".

היו גם חששות?

"שום דבר, כולם באטרף להיכנס. כולם בתפיסה של חלאס עם ההמתנות ובואו ניכנס בהם. לאט לאט הימים עוברים, עשינו הרבה אימונים כי היה זמן זהב לנצל לאימונים".

החשיבות של האימונים האינטנסיביים, לפי בראון, היא גם בניפוי וסינון של המגויסים. "התחלנו את האימונים עם סד"כ של 31 אנשים במחלקה, לעזה נכנסנו 21, ובהמשך ירדנו ל-19. הסינון הזה משאיר את החבר'ה הכי חזקים ואלו שהכי רוצים. באמת אחרי הסינון הזה נשארנו יחד כולנו עד הסוף. יש לי חבר בכיתה שהייתי המ"כ שלו; אחרי שנכנסנו לכמה ימים ויצאנו לאיו"ש לתקופה קצרה, הוא בא ואמר לי 'זה לא בשבילי' ועזב".

היתקלויות

ואז הם נכנסו. פלוגה אחרי פלוגה פשטו הכוחות על מבצר הטרור בדרום הארץ. את המתח באוויר ליוו רעמי הנפץ שלא פסקו, והפרו אותו רק ההיתקלויות הפתאומיות עם המחבלים, בדרך אל היעד שהוגדר.

"היו היתקלויות וגם מטענים", מספר עמית אוסדיטשר, "היה מחבל שבא על אופניים, ירה במישהו מהכוחות ופצע אותו. הוא ניסה לברוח עם האופניים וחיסלנו אותו. הפחד הוא שבעצם בכל מקום יכול להיות מחבל. אי אפשר לדעת בדיוק, ואי אפשר לעבור על כל עזה ולנקות את כל הפירים. אז אתה דרוך כל הזמן. אני לא מסתכל רק רחוק, כי זה יכול להיות גם פה מתחתַּי. אתה נשאר דרוך כל הזמן, במתח מבצעי 24/7".

"נתנו לנו אזור שצריך לכבוש בנוסייראת, והקטלן מזהה שלושה מחבלי חמאס על אחד הבניינים", נזכר יהונתן דבוש בהיתקלות הראשונה של הנמ"ר שלו עם מחבלים, "אחר כך מצאנו שם גם RPG. הוא לא היה מכוון אלינו, אבל הם כנראה היו בדרך לכוון על אחד הנמ"רים האחרים שהיו שם. הצוות שלנו זיהה אותם ראשון, והקטלן הוריד אותם. יש מק"כ (מקלע כבד. י"ה) על הנמר ובאמצעות ג'ויסטיקים, כמו משחק מחשב, אנחנו מכוונים ויורים. אני כנהג יכול לראות דרך המסכים איך הוא 'מוריד' אותם, ולשלוט בכל מערכות הנמ"ר. כשאתה רואה את זה מתוך הנמ"ר, דרך מסך, זה כמו סרט וזה לא כמו לראות בלייב. ועדיין זו הרגשה לא פשוטה. אתה מבין שזה קורה, זה לא משחק. ההרגשה הזו היא כל הזמן. בצוות שלנו היו איזה 15 'איקסים' (חיסולי מחבלים. י"ה) שהורידו בקטלן, ותמיד זו אותה הרגשה. זה לא שאחרי 3 אנשים שהרגת זה נהיה עניין של מה בכך. זו הרגשה מפחידה, זה עצוב כזה, אבל אתה יודע שזה מה שנכון". 

כלומר, עצם זה שהורדתם בן אדם, למרות שהוא חמאסניק, זו תחושה קשה?

"אין מה לעשות, ככה זה יהודים, אנחנו לא הורגים וזה עושה לנו טוב שהרגנו את האויבים שלנו. אתה עושה את זה כי זה מה שצריך כדי להגן על האזרחים, על המשפחה. אי אפשר לנתק את הרגש, אבל אני מנסה כמה שיותר לחשוב על האנשים שהם הרגו לנו, וזה איכשהו מוריד את התחושה שאתה עושה משהו לא טוב".

"ירי לידנו היה דבר שבשגרה בפנים", מסביר שמואל בראון, "אתה לא עוצר את העיסוקים או המנוחה שלך כי אתה שומע ירי. זה קורה כל הזמן. היתקלות ממשית ראשונה שלנו הייתה כשבוע וחצי אחרי שנכנסנו. בפאתי העיר עזה, שכונת בקשי, בדמדומים לקראת הלילה. מחבלים ירו הרבה RPG על הטנקים שהיו בצוות שלנו ועלינו ירו צרורות מקלאצ'ים. כל הירי שלהם החטיא, התחיל קרב ירי קצר, והם פשוט נעלמו. היה שם כנראה פיר או משהו כזה. למחרת, חיל האוויר הוריד את המבנה שכנראה ממנו הם באו".

מטבע הדברים, לא כל ההיתקלויות מסתיימות בשלום לכוחותינו, חלקן גבו את המחיר הנורא מכל. "באחת הפעולות נכנסנו לתוך בית ושמענו יריות בחוץ, ואז אמרו לנו שלמפקד פלוגה אחד שאני מכיר הייתה היתקלות באזור", מתאר עמית אוסדיטשר, "חבר שלי שהיה איתי בקורס מ"כים נהרג שם. באותו מ"פ ירו שני כדורים והוא נפצע. אני זוכר את חבר שלי בצוות פשוט מתחיל לבכות שם. דיברנו על זה שהם שלושה מטרים מאיתנו; אני מדבר עם חבר שלי והוא מתחיל לבכות, כי אנחנו מדברים על אותו חייל בלשון עבר. זה לא נתפס באותו רגע. היה גם סמג"ד בצנחנים, נתי אלפסי, שנפל בעזה. הוא היה סמג"ד שלי שנה לפני שהשתחררתי מהסדיר. קשה לשמוע על אנשים שאתה מכיר שנופלים ואין לך מה לעשות, אתה שומע את זה דרך רדיו מקרטע באמצע עזה". 

עבור יהונתן אוסדיטשר, האובדן הגיע לחברים בצוות הנמ"ר. "ביום שישי אחד, בחאן יונס, הצוות שפיקדתי עליו נכנס לבית שהיה ממולכד, בזמן שאני כמפקד נשאר בנמ"ר. היה מטען בתוך הקיר והבית קרס עליהם. נהרגו ארבעה, שלושה נפצעו קשה ושלושה קל".

מה אתה עושה ברגע שיש את הפיצוץ?

"מכריזים על אר"ן (אירוע רב נפגעים. י"ה), וכל צה"ל היה שם מיד. יחידת החילוץ 669 הגיעו גם כן. אבל לנו אין מה לעשות בינתיים. אני לא זוכר מה בדיוק היה בסיטואציה, יש מושג פסיכולוגי שמתאר את הנתק הזה. אבל לי אין מה לצאת ברגע כזה, ואסור עקרונית לצאת מהכלי ולהשאיר אותו ריק. כשראיתי את השקיות יוצאות מהבית הבנתי מה שקרה. שני חיילים נהרגו מיד, אחד נפצע ונפטר אחר כך מהפציעה".

איך אתה מתמודד באותו זמן עם האירוע?

"יש כאלה ששקעו בתוך זה, יש כאלה שנכנסים לדיכאונות. אני אחד שלוקח אירועים כאלה אחרת. בהתחלה זה הלם, ואחר כך אני אומר לעצמי שלא יעזור אם אני אבכה. לפני זה אולי יש מה לעזור, אבל אחרי זה לא".

גם יהונתן דבוש, שמשמש כנהג נמ"ר, נשאר בתוך כלי הרכב המשוריין בזמן שחבריו לצוות 'פורקים' ומשתלטים על מבנים. "בצוות שלנו היה אחד שנפצע", הוא מספר, "חילצנו אותו, הגיע מסוק של 669 ולקחו אותו משם. זה היה אחרי שלא יצאנו מהנמ"ר 3 ימים. הם יצאו, הבנתי שהיה מטען צד שהופעל עליהם, והוא נפצע. אני כנהג לא יוצא מהנמ"ר כמעט אף פעם, רק כשנכנסים לבית בהגנה והולכים לישון. במהלך תקיפות אני חייב לנוע כל הזמן. אני והקטלן בנמ"ר, סורקים את האזור עם הקטלנית לראות שאין מחבלים בחלונות של מבנים".

"ההתקלה השניה שלנו הייתה לקראת סוף הפעילות", מספר שמואל בראון, "כשבחור מהמחלקה שלי, שמעון אסולין, נהרג. הוא היה במקור בהנדסה והגדוד שלו השתחרר. הוא רצה להמשיך להילחם אז הוא דיבר עם המ"מ שלי, חבר טוב שלו, וביקש להסתפח אלינו. הוא סופח אלינו ביום רביעי ובשבת בצוהריים הוא נהרג".

שמואל עצמו לקח חלק בקרב שכבר בתחילתו נפל אסולין. "זו הייתה התְקלה מטווח קרוב בתוך מבנה", הוא מסביר, "היה שם מחבל אחד או שנים, לא ראינו אותם כי היה חשוך מאוד בפנים. לא הייתה טיפה אור, למרות שבחוץ עדיין היה אור יום. זו הייתה הפתעה די גדולה, הוא חטף מיד צרור ונפל, חוץ ממנו ב"ה אף אחד נוסף לא נפגע".

איפה אתה באותו רגע?

"אני באותו זמן מאחורה. מיד נכנסנו פנימה ואנחנו רואים את המראות הקשים. אנחנו מחזירים אש, יורים כמו משוגעים לכל הכיוונים וזורקים רימונים. טירוף מוחלט מה שהלך שם. לא ראינו אחר כך גופת מחבל ומאוחר יותר חיל האוויר הוריד את המבנה, אז אנחנו משערים ב-99.9 אחוז שהוא נהרג. אחרי שנותנים אש וחצי מחלקה הולכת למבנה סמוך ומחפה עם מאגים (מקלע בינוני. י"ה), תוך כדי אנחנו מחלצים את החייל שלנו לאחור ויוצאים. אנחנו מבינים שלא נוכל להשתלט על הבניין הזה כשהוא כל כך חשוך, ולא רצינו להישאב לשם כשלא ידענו מה יש שם".

איך מסיימים את האירוע?

"זה די כאוטי. מבינים את גודל העניין, המ"פ יוצר קשר עם חיל האוויר, ואנחנו מתקפלים משם כדי לא להיות קרובים כשמורידים את המבנה מהאוויר. אנחנו מתחילים לנוע למבנה שממנו יצאנו כמה שעות קודם".

בשלב הזה יש את הפניוּת לחשוב על החבר שנפל?

"אתה יודע, זה מחלחל, לוקח זמן. בהתחלה הלם מוחלט. שקט כזה. אנשים בהלם. דקה לפני כן כל אחד תפקד באמת ברמה הכי גבוהה שיכולה להיות, כל אחד ידע מה הוא עושה, אף אחד לא נכנס לשוק, אף אחד לא קפא על המקום. כולם תפעלו את זה בצורה הכי מהירה ומקצועית שיכולה להיות. אבל דקה אחר כך, כשמתחילים את ההליכה, אנשים מתחילים להתכנס לתוך עצמם. המ"מ התחיל לצעוק "מה אני אומר לאמא שלו, מה אני עושה איתה, איך הוא נפל לי בין הידיים". הוא היה חבר טוב שלו והיה אמור לנסוע איתו לחו"ל ב-8 לאוקטובר".

"אני לא הכרתי אותו קודם", אומר שמואל, "הוא הצטרף אלינו יומיים קודם. היה בחור שקט, נעים הליכות, חזק ברוח ובנפש. לוחם בכל רמ"ח אבריו. רצה גם להתגייס לימ"מ, בחור משכמו ומעלה. מאוד שקט, מים שקטים. בחור ירא שמיים". 

באותם רגעים גם אתה בהלם?

"אלו תחושות קשות. לפני דקה הבחור ישב איתנו פה, ועכשיו אין כאן אף אחד. היה מקום ספציפי שבו הוא ישב ליד השולחן בבית שממנו יצאנו, ועכשיו המקום ריק, אף אחד לא יושב שם. אף אחד לא ישן על המזרון שלו. אנשים שקטים, לא מדברים, ראש למטה".

ולמחרת בבוקר צריך להמשיך הלאה?

"כן, למחרת המ"מ יצא להלוויה שלו ואנחנו יצאנו לפעילות, כדי לא להישאב לפחד של התקלות ועניינים כאלה. מיד יצאנו עם הסמל לעוד פעילות של כיבוש מבנה, כדי לא להישאב למקום הזה. ואז כולם עובדים ברמה מאוד גבוהה של אש, חיפויים, ניודים".

אתה חושב שמה שקרה חידד את הריכוז של אנשים?

"חד משמעית. עד סוף הלחימה לא היו לנו אמנם עוד התקלות, אבל עבדו מאוד מקצועי וחד. כמובן שמדברים עליו, ועל האירוע. 'האירוע', זה הביטוי אצלנו למה שקרה".

קשיים ותעצומות

הלחימה המתמשכת מאתגרת את הלוחמים גם מעבר לאירועים טרגיים של נפילת חברים לקרב. היעדר תנאים היגייניים סבירים או אוכל חם, כמו גם הגעגוע הביתה, דורשים גם הם התמודדות מהחיילים בשטח.

"בגדול אין כלום", אומר עמית אוסדיטשר בפשטות, "אין מקלחות, אין אוכל מיוחד מעבר לטונה, אפונה, תירס או אורז אם אתה מוצא בבית שהגעת אליו. קיבלנו ערכות התרעננות, משחות שיניים, מברשות, כל מיני קרמים ושטויות כאלה, אבל לא מתעסקים בזה יותר מדי, זה פחות מעניין".

ואין שחיקה אחרי שבועות של לחימה?

"בפעם הראשונה שנכנסתי לעזה הרגשתי הרבה יותר 'אש', גם מבחינת הכוחות בשטח. עכשיו יש פחות כוחות, אז אנשים היו פחות 'בראבק' בפעם השנייה שנכנסתי".

מהם הרגעים הקשים יותר במהלך השהות הארוכה ברצועה?

"בלילה. כשיורד החושך והבדידות תופסת אותך. אבל מתרגלים להכל, באמת מתרגלים להכל. ביומיים הראשונים היה מאוד קשה. אתה עושה שמירה לבד, באמצע הלילה, חושך, אתה חושב כאילו 'מה אני עושה פה'. אבל מתגברים על זה, בסוף הכל עובר.

"הקושי הוא בזמנים שאין בהם הרבה עשייה", סבור יהונתן אוסדיטשר. "לא כל הזמן עושים בעזה. הרבה זמן אתה לא עושה כלום, ואתה חושב 'חלאס מה אני עושה פה'. למרות שעצם זה שאתה נוכח שם, בכל תפקיד, גם נהג משאית שמוריד אוכל, זה משמעותי. אבל ברגעים האלה קשה יותר. במענה לזה, תמיד חשבתי שיש כל כך הרבה אנשים שנחטפו, נרצחו, נאנסו; אז מי אני שאתלונן שטיפה קשה, שלא עושים כלום, שאני טיפה עייף. הם היו מתחלפים איתי מיד".

"יש רגעים של שבירה, פתאום מתגעגעים לבית", משתף יהונתן בדוש, "בעיקר געגוע. אתה רוצה לראות את המשפחה, את החברים. אבל מצאתי את עצמי בין החבר'ה שם. זה סוג של חוויה. הכרתי הרבה אנשים חדשים, יש קצין מגולני שאני עדיין בקשר איתו ונהיינו חברים שם. יש גם רגעים של כיף, שיושבים וצוחקים ומשחקים 'שש בש' בנמ"ר. ויש רגעים קשים. כשמישהו נפצע, לאו דווקא מהצוות שלנו. כשאתה שומע בקשר שמישהו נפצע או לא עלינו נפל, זה שובר אותך. ראית אותו קודם, היינו בבית בהגנה ביחד, היינו באיזה בית ספר. והחבר'ה מהנמ"ר מתארים לך מי זה, ואתה חושב לעצמך, 'וואו, עכשיו זה הוא'.

מה עוזר להרים את המורל?

"בתוך עזה אולי מכתבים וחבילות שמקבלים מאנשים. לי אישית מה שהכי 'הרים' היה היחס שהרגשתי מכל כיוון כשיצאתי להפוגה. לדוגמה, ילדה בת 16 שהתעקשה לשלם על הסיגריות שקניתי בתחנת דלק. זה מצחיק, כי אני עובד, יש לי כסף, למה שהיא תקנה לי את הסיגריות האלה? אבל זה מרים. אתה רואה כמה אנשים מכירים תודה על מה שאתה עושה, ולי אישית זה מאוד מחזק את הרוח, לחזור ולהילחם גם בפעם השנייה".

"היינו בעזה בערך חודשיים וחצי", אומר שמואל בראון, "לא ברצף אלא מדי פעם יצאנו לסבבי ריענון. בכל פעם יוצאים 5–6 ליומיים–שלושה הביתה וחוזרים".

ואיך המעברים האלה החוצה ופנימה?

"היציאות והחזרות לא פשוטות. הן גם הכרחיות, בפעם ראשונה היינו ברצף כמעט חודש וזה היה לא פשוט. לאנשים יש בית, עבודה, ועוד בלי פלאפונים. לאט לאט יצאנו לסבבי ריענון. אחר כך התחלנו להיכנס עם טלפונים כשרים, שלכאורה פחות ניתנים לאיכון, אז זה היה יותר נוח".

איך מתמודדים עם העומס ועם התנאים הפיזיים הירודים?

"בשבועות הראשונים היה לא פשוט מבחינת מקלחות וכדומה, כי כמעט לא הורדנו בגדים. כמעט לא הורדנו נעליים. אבל אתה פחות חושב על זה, זו לא הייתה המחשבה שלי אז. המחשבה שלי הייתה 'תן לי עוד שעת שינה', 'תן לי אוכל חם' שלא היה. חושבים על דברים יותר מינימליים. עם הזמן יש הבדל בין מצב של הגנה להתקפה. כשאנחנו יוצאים להתקפה אין לך חיים. אתה כל הזמן בתנועה, כל הזמן עם ציוד, כל הזמן במוכנות. אם אתה נכנס להגנה אז יש לך כמה ימים, אפילו שבוע במבנה. אתה יכול להוריד וסט, להכין אוכל חם. לקח זמן עד שהתחלנו עם זה, כי בהתחלה היינו יותר בהתקפה".

רוחניות בעזה

עבור חיילים חרדים ודתיים, חיי מלחמה משבשים לחלוטין גם את הסדרים הרוחניים: תפילות, לימוד, שבת. ועם זאת, כולם מספרים שלמי שהיה חשוב לשמור על אחיזה רוחנית יציבה, נמצאו הזמנים המתאימים לתפילות וללימוד, במגבלות המצב. בנוסף, חלקם מספרים על כך שעוצמת החוויה הרוחנית באותם רגעים בלב עזה, שונה מכל מה שהכירו בחיי היומיום.

"בפעימה הראשונה שלי בעזה הרגשתי במיוחד איך אתה מניח תפילין ואתה לא יודע אם אולי זו הפעם האחרונה שאתה אומר 'שמע ישראל'", מספר עמית אוסדיטשר, "אי אפשר לדעת מה יביא איתו היום. יש זמנים לתפילות ומאוד מתחזקים בתקופה הזו. כל תפילה מקבלת משמעות אחרת. ברמת גן אתה הולך לשתות קפה והחיים ממשיכים רגיל. בעזה אתה שומע פיצוצים, פצוע פה, פצוע שם, הרוג פה. כל הזמן דברים קורים; יוצא לך לחשוב שאולי זו התפילה האחרונה, אולי אחריה אני כבר לא אהיה פה. חד משמעית מתחזקים שם".

"שבת זה משהו מאוד קשה שם", הוא מציין "מבחינת קידוש ותפילות. אתה יכול למצוא את עצמך עושה סעודת שבת עם לחם וטונה, ואוכל קצת קבנוס לעונג שבת. אבל בסוף אתה מסתדר, אם כי אין תחושה של שבת, זה עוד יום".

"ב"ה כמעט בכל הימים לא פספסתי תפילין", מספר יהונתן דבוש, "חוץ מיום אחד של תקיפות בשג'אעייה. כנהג, הייתי צריך לנוע כל הזמן ולא הספקתי. היו לי שעתיים פנויות שבהם נרדמתי, פשוט לא יכולתי. זה היה יום אחד שפספסתי תפילין. בשאר הימים היו לי שעה שעתיים פנויות מעבר לשינה ואכילה, שבהן היה לי זמן להניח תפילין, להתפלל, לקרוא כמה פרקי תהילים, וגם ללמוד משניות". 

"בשבתות אין הרגשה של שבת. כן עושים קידוש, כי מגיעה כל הזמן אספקה ולשבת מגיעים יין ונרות לשבת. בשבת אחת היינו בבית בהגנה, ואז עשינו ממש קידוש ותפילות במניין. זה הרגיש יותר כמו שבת. שאר השבתות היו בנמ"ר, ואז אתה יודע, אתה פשוט אוכל טונה".

לפי יהונתן אוסדיטשר, החיבור הרוחני תורם גם לרוח הלחימה של החיילים. "ברור שזה תורם, זה נותן לך דרייב. אתה מאמין במשהו שאתה עושה. ברוך השם יש בצבא גם הרבה 'ביינישים' (בני ישיבות, בעיקר מהציונות הדתית. י"ה), אז עושים קבלת שבת ביחד כולם. קבלת שבת בתוך חאן יונס זה משהו שלא חוויתי מעולם. זה נותן לך דרייב, משהו שאי אפשר להסביר אותו. פתאום, גם אם אתה רוצה כבר ללכת הביתה, והרבה רוצים ללכת הביתה כי אתה לא ישן טוב ולא אוכל טוב, אז אחרי קבלת שבת אתה פתאום מרגיש סופרמן".

"פה ושם הצלחנו לגרד מניין לתפילה כשחברנו למחלקה אחרת", מספר שמואל בראון, "אבל בעיקרון אפשר לספור על כף יד אחת את המקרים שבהם היה לנו מניין בעזה. אבל תפילות – מי שזה היה חשוב לו מצא את הזמן לזה. אני פספסתי אולי 5 תפילות בכל הלחימה בעזה, כי היה לי חשוב לשמור על זה. תפילין לא פספסתי בכלל. מי שרצה הניח והיה לו מתי לעשות את זה. לפעמים נאלצנו להניח בזמנים של בדיעבד – נניח עשרה לשש בבוקר, כי ידענו שאחר כך לא יהיה זמן. אז הנחנו מהר וקראנו קריאת שמע. באופן כללי, מי שהיה חשוב לו מצא גם זמן ללמוד. לי הייתה גמרא בתיק ומדי פעם למדתי עם חבר, תהלים יש לך בשלוף ואם יש לך זמן אתה אומר".

כשאני שואל את בראון על החוויה של תפילה תחת סכנת מוות קבועה, הוא מסתייג מהתיאור. "זה לא כל הזמן תחושה של סכנת מוות. יש רגעים כאלה פה ושם, אבל זו לא תחושה רציפה. אני לא יכול לומר שהרגשתי סכנת מוות כל הזמן, ממש לא. ספק אם יש אפילו מעטים שיגידו דבר כזה. לגבי התפילה, ברור שזה ממד אחר, הרבה יותר חשוב לך להקפיד ואתה יותר משתדל לכוון כמה שאתה יכול, חד משמעית".

"בשבתות היה לי חשוב לבקש תמיד מהסמל שיהיה מיץ ענבים וחלות, שנעשה קידוש נורמלי, שנדליק נרות מתי שמתאפשר; לא תמיד זה יוצא הכי גלאט, בפרט כשיוצאים לפעילות בשבת ואז שבת נחווית כיום רגיל. אם אנחנו בהגנה אז כן יכולנו יותר לשיר, לשבת ביחד, וגם להכין אוכל לפני כן. אבל תפילות היו, וגם קידושים והבדלות היו קבוע".

"היו שם הרבה ניסים, הרבה סייעתא דשמיא", מחדד בראון, "דוגמה הכי פשוטה מהאירוע עצמו – בחור אחד נהרג, וזה בזמן שהמחבל זרק שם שני רימונים וירה צרורות של קלצ'ניקוב. אם הוא היה זורק רימון אחד מהחלון, הוא היה מרים חצי מחלקה באוויר. לחבר שלי נפל רימון בין הרגליים ולא קרה לו כלום. באופן כללי, יורים על טנקים שסמוכים אלינו ולא פוגעים, פעם אחר פעם. כל ההתְקלות שלא קרה בהן שום דבר, פירים שמצאנו ולא התפוצצו. דברים שקשה להבין. מי שמתבונן מבין שיש פה באמת השגחה אלוקית ניסית, רגע-רגע בכל הסיפור הזה.

"בהזדמנות אחת נפלה עלי ועל חבר שלי תקרה ולא קרה לנו כלום. אתה באמת רואה איך הקב"ה הולך שם איתנו יד ביד ושומר עלינו, זו התחושה, לא היה לי רגע אחד של פחד וחוסר ביטחון. גם הקטע של התפילות, אנשים אמרו לי 'אנחנו מתפללים עליך וחושבים עליך', אומרים תהלים, והילדים בבית הספר, בישיבה. זה נותן הרגשה מאוד מאוד חזקה ומאוד טובה. לא הרגשתי לרגע אחד שאני אומר לעצמי 'רגע, משהו יכול לקרות'. הקב"ה איתי. זה ברור לי". 

לצאת ולהיכנס

אחרי שבועות ארוכים של לחימה, לכל לוחם הגיע הרגע שבו נאמר לו שזהו, הוא יוצא החוצה.

"במעבר החוצה יש תחושה מוזרה", מתאר יהונתן אוסדיטשר, "פתאום אני נוסע ברכב ורואה אורות בלילה. בלילה אסור להדליק אורות בעזה. להתקלח אחרי חודש – זה דברים שנראים ביום יום משהו סתמי, אבל זה דברים מדהימים. כשאמרו לי שאני יוצא, זה היה 'וואו'. ביקשתי לצאת אחרי האירוע שעברנו וכל הצוות שלי התפרק. אחר כך חזרתי פנימה עם צוות אחר". 

והאירוע הזה מלווה אותך עדיין?

"אני התקדמתי, לא נתקעתי שם. בצוות יש כמה שעדיין תקועים שם ולא נראה לי שהצליחו בינתיים לצאת. אני ברוך השם התקדמתי. הלכתי לנחם את המשפחות, לבקר פצועים בבית לוינשטיין. אני בקשר עם אלה שנפצעו קל, ומה זה קל – שבר בלסת, רסיס בעמוד השדרה. אני בקשר ממש טוב איתם, למרות שהכרנו רק במלחמה".

את השיחה עם שמואל בראון ערכתי שבוע וחצי אחרי שיצא מהרצועה, כשהוא חלק מחטיבת המילואים האחרונה שפעלה ברצועה. ועם זאת, כבר עכשיו הוא מתבונן קדימה, אל המשימה הבאה. "יש את הגרף הצבאי שאומר שבספטמבר נהיה בקו צפון", הוא אומר, "כשהמג"ד והמ"פ כולם מבטיחים שזה יקרה הרבה קודם, ושנהיה מוכנים. ברגע שסיימנו את עזה, המג"ד כבר הלך ללמוד את הפקודות לגבי גזרת לבנון. אגב, לא הזדכינו על הציוד. הכול מוכן לשליפה ויציאה. התיקים מוכנים, הכול מוכן. הזדכינו רק על הנשק".

ויש לכם כוח? אנשים מחכים למשימה הבאה, או רוצים מנוחה רצינית?

"יש כאלה שאין להם כוח. למעשה, הם *אומרים* שאין להם כוח אבל הם יבואו. חד משמעית, הצוות שסיים את עזה יבוא כולו ללבנון, גם אם יש כאלה שאומרים אחרת, ואנחנו באמת צריכים לבוא. יש את אלה שאומרים 'אני רוצה, אבל תן לי קצת מנוחה', ויש כאלה שאומרים 'תן לי לבוא שבוע הבא'". 

ואיפה אתה? 

"תן לי עוד שבועיים".

איור שער: יוני גודמן