"עולמו של בחור בישיבה תיכונית עמוס וגדוש
לימודים מבחנים ותוכנית לימוד תורה עם דרך ארץ
בדרכו של רבי שמשון רפאל הירש נס להתנוסס
לשמר את בחורי החמד, ללמד את בני יהודה קשת, גם צריכים להתפרנס"
(מתוך הגראמען שחיבר החזן ישראל אדלר לרגל האירוע)
כשמאות אישי ציבור, ראשי ישיבות, רבנים ואנשי חינוך התכנסו באולם המפואר בירושלים, הייתה באוויר תחושה אחרת. הרגשה שמשהו חדש התחיל והשינויים הטקטוניים שהוא עשוי לייצר כבר החלו להזיז בחוזקה את לוחות הליבה. האירוע הזה, שהתקיים לפני כמה שבועות, היה ראשון מסוגו בהיסטוריה של החינוך החרדי. לראשונה, נציגי כל הישיבות התיכוניות החרדיות בישראל ישבו יחד באירוע אחד, מאוחדים תחת מטרה משותפת – רווחת תלמידי הישיבות התיכוניות החרדיות.
היה זה אירוע ההשקה של ארגון 'התקבצו'.
"עשינו פה משהו שהצליח לעמוד על הרגליים בפעם הראשונה בהיסטוריה – שכל הישיבות התיכוניות יושבות תחת דגל אחד", מספר ישראל זיכרמן, מנהל ארגון 'התקבצו' שעמד מאחורי האירוע. "זה לא דגל פוליטי, גם לא ניסיון לאחד את הישיבות. אין לי אינטרס לדאוג שתהיה אחידות או שיהיו ר"מים יותר טובים או אנשים יותר מוכשרים בישיבות. אני לא דואג לישיבות, אני לא דואג לרווחת הישיבות, אני דואג לתלמידים. זו כל דאגתי".
"אפשר להסתכל על הארגון הזה כ'תרמוס'", מסביר זיכרמן. "אנחנו לא באים לחנך את בחורי הישיבות. בשביל זה יש להם ראשי ישיבה, משגיחים ור"מים. המטרה שלנו היא לשמר את מה שהם רכשו בישיבה, גם בזמנים שהם יוצאים ממנה כמו למשל בין הזמנים, שבתות בבית וכדומה. בישיבה דואגים לחמם אותם. אנחנו רק שומרים את החום".
קול קורא בסכנה
"עולם הישיבות התיכוניות חווה פריחה גדולה בעשור האחרון", מתאר הרב מיכאל נכטילר, מנכ"ל איגוד הישיבות התיכוניות החרדיות. "לפני למעלה מ-70 שנה הוקמה ישיבת היישוב. אחרי איזה 30–40 שנה הוקמה מערבא ואחרי זה נהורא ואחריה ישיבות נוספות. לפני כעשור התחילו לקום מספר ישיבות תיכוניות גדולות ומשמעותיות ומזה 3–4 שנים אנחנו מדברים על 25 מוסדות בערך עם אלפי תלמידים – משהו כמו 3,000–4,000 תלמידים".
הצמיחה הזו משקפת שינוי עמוק בגישת המשפחות החרדיות. "יש יותר ויותר משפחות שמגיעות לאזורים האלה, יותר ויותר בוגרי חיידרים", מסביר נכטילר. "חבר'ה שהם באמת מגיעים ממשפחות שפשוט אומרות: אני רוצה שהבן שלי יהיה גם מצטיין בתורה וגם שתהיה לו האופציה לקבל לימודי חול ברמה גבוהה". השילוב הזה בין מצוינות תורנית לבין הכנה לעתיד מקצועי הפך לצורך מרכזי בחלקים רחבים של הציבור החרדי.
אבל עם הצמיחה באים גם האתגרים. "הדבר הזה מתאפשר הודות לקול קורא שנקרא קול קורא מגוון לימודים של משרד החינוך, שמהווה ממש את הבסיס התקציבי לתפעול של הישיבות התיכוניות והוא בעצם הלחם והחלב שלהם", מציין נכטילר. "חלק מהמלחמות שיש לנו, כולל בימים אלה, זה להשאיר אותו. המדינה לא מקלה על הסיפור הזה בכלל, באופן פרדוקסלי. למרות שכולם מבינים וכולם רוצים, אבל יש כל הזמן קשיים ביורוקרטיים בנוגע לקול קורא הזה כאילו כל הזמן נמצאים בסוג של סכנה".
"בבית הם מרגישים לבד"
"אבל בינינו מורי ורבותי, לא תמיד קל להם
כשהם אח"כ באים ללמוד בישיבה רגילה אז מתחילים כל הקשיים,
בחברון תמיד צחקו על התיכוניסטים –
'כשאתה צריך עט, תיקח מתיכוניסט', הוא תמיד מאורגן,
הם לפי הספר, ביי דה בוק,
לכן אולי הם הולכים עם חולצות משובצות,
כי הכל מתוכנן ומרובע ומאורגן"
הסטיגמה הזו מוכרת לכל מי שעבר דרך הישיבות התיכוניות. הבחורים נתקלים לעיתים בקשיים חברתיים ובתפיסות מוטעות על אופיים ובעיקר מצבם הרוחני. "זה מתחיל כבר בריאיון למבחן הקבלה", מתאר אלחנן מולכו, רכז השטח של "התקבצו". "יש את האגדה המפורסמת על בחור תיכוניסט מגיע לראש הישיבה ואומר לו: כבוד הרב, אני איחרתי לפה כי לא היה את השם של הישיבה בווייז. או העדכנית יותר על בחור אומר לראש ישיבה שבוחן אותו: דווקא את השאלה הזאת הסתכלתי בבינה מלאכותית ולא מצאתי תשובה".
"בחור בישיבה תיכונית לא יכול לבוא לבית הכנסת השכונתי עם החולצה הכחולה שלו ולהרגיש חלק", מוסיף מולכו. "מעבר לזה, אנחנו מדברים גם על עולם מושגים שונה. יכול להיות שיגיע בחור שהוא מאוד מוכשר, שאבא שלו למד בחברון ואחים שלו למדו בישיבה רגילה, ולמרות שהעולם הזה לא זר לו, הוא עדיין יתקשה להרגיש חלק. להרגיש שייך".
מולכו מביא דוגמה אישית: "אני, אבא שלי למד בתפארת ציון, העולם החרדי לא היה זר לי, אבל בכל זאת לא הרגשתי שאני יכול לבוא ולשבת וללמוד בצורה טבעית". הקושי הזה יוצר פער בין הפוטנציאל הרוחני והאקדמי של הבחורים לבין התחושה החברתית שלהם.
הבעיה הגדולה מתחילה כשהם יוצאים מהישיבה. "אצל בחור ממוצע – 30% מהשעות הוא לא בישיבה, בין אם זה בין הזמנים, בין אם זה שבתות חופשיות או סתם זמני פגרה", מספר מולכו. "אם ניקח נגיד את השבתות, אז רק פעם בחודש הוא נמצא בישיבה, ובעצם 3 שבתות הוא נמצא בבית. הבעיה המרכזית היא שבישיבה הם פורחים, עולים ומתעלים, אבל כשהם יוצאים הביתה – שם הם פתאום מרגישים לבד".
"מסר לכל בחור – אתה שייך"
"יש סיפור טהור ונוגע מהגאון רבי מאיר שפירא
באחת ממסעותיו לישיבת חכמי לובלין
הוא הגיע לעיירה שנקראת סוסלוצקה בפולין
וביקשו ממנו לבחון שם בחיידר,
היה שם איזה ילד קטן שמו היה מוישלה שהפליא בתשובותיו
רבי מאיר שפירא התפעל מאוד מידיעותיו,
הוא בירר עליו ואמרו לו שהוא בן עניים שקורע מעצמו מאוד כדי להיות חלק,
הוא רצה להרגיש טוב,
עברו שנתיים שלוש הילד הזה נפטר בקיצור ימים
קראו לר' מאיר שפירא שיבוא להספידו,
הגאון רבי מאיר שפירא קרא עליו את הפסוק
'הבן יקיר לי כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד',
מה זה ה'עוד'? אמר הגאון רבי מאיר שפירא
תמיד שאני אזכור את הילד הזה תמיד אני אשתדל להיזכר,
מה עוד הוא היה יכול להגיע אם הוא היה מאריך ימים – עוד"
"זה לא סוד שבחורים הלומדים בישיבות תיכוניות חרדיות לעיתים חשים סוג ב'", אומר הרב הראשי לישראל הגאון רבי דוד לאו, שעומד בראש הארגון. "מרגישים שהם כאן כי לא הייתה ברירה אחרת. 'התקבצו' בא לשנות את זה: לומר לכל בחור – אתה כאן מתוך בחירה, כי יש בך ערך".
"הקב״ה אומר: 'ושכנתי בתוכך' לא מתוך אילוץ, אלא מתוך בחירה", מסביר הרב לאו. "גם כשכל אומות העולם יכירו במלכות שמיים, עדיין השכינה תשכון דווקא בישראל. זה לא רק מסר על עם ישראל, זה מסר לכל בחור: אתה שייך, לא כי לא הייתה ברירה, אלא כי אתה נבחר מתוך מעלה. גם אם הדרך שלך שונה במעט, גם אם אתה לומד במוסד שלא תמיד מקבל את ההכרה שמגיעה לו – השכינה יכולה לשכון דווקא בך".
מה ש"התקבצו" עושה, מסביר הרב לאו, זה לבוא אל אותם בחורים שיש בהם מעלות ויכולות, אבל לפעמים חסרים להם הכלים והמסגרת שיתנו להם תחושת ערך. "אנחנו לא מחליפים את הדרך של הישיבה, לא יוצרים משהו חדש אלא רק מחזקים את הקיים. מחברים כל בחור לראש הישיבה שלו, לצוות בישיבה שלו, לדרך שלו, ונותנים לו את הדחיפה להאמין בעצמו: אתה שייך, אתה יכול, ואתה חלק מממלכת כהנים וגוי קדוש".
גאוות יחידה
"לפני כשלוש שנים הקמנו את איגוד הישיבות התיכוניות החרדיות", מספר הרב נכטילר, "במטרה לסייע בעיקר מול גופי הממשל והרשויות, לישיבות תיכוניות חרדיות, ובעצם לקחת את הכוח של הקבוצה הגדולה הזאת אל מול גופים שונים. זה יכול להיות גם מבחינה פוליטית וגם מבחינה תקציבית".
מתוך האיגוד נולד הרעיון ל"התקבצו". "אני חושב שהנושא של התקבצו הוא קומה אחת מעל", מסביר נכטילר. "אם האיגוד – איגוד הישיבות התיכוניות החרדיות – בא ואומר אנחנו מוסד מאוד ייחודי שאין לו כרגע מטרייה, אז הוא מתקבץ ביחד ומתאחד ביחד ויוצא איזה כוח. "התקבצו" זו הקומה השנייה – הוא בא ואומר שבני הישיבות עצמם, בחורי הישיבות עצמם, יש להם ייחודיות".
"הם לא בדיוק באותם מוסדות שנמצאים בהם שאר הבחורים בני גילם החרדים", ממשיך נכטילר. "יש להם את הייחודיות שלהם, את הרצון שלהם להרגיש שייכים ולהרגיש שהם לא איזה נספח או משהו שהוא סוג ב'. זה מה שהתקבצו בא לתת להם – לומר אתם לא סוג ב', אתם ביחד אתם פה בפעילויות שמתאימות לכם, שמייחדות את הסוג שלכם. ליצור את תחושת השייכות הזאת ולהפוך אותה לגאווה יחידה".
זיכרמן מתאר את המעבר הארגוני: "התקבצו היה יושב תחת עיריית ירושלים בהתחלה וכרגע הוא נכנס תחת האיגוד. הוא פועל באופן עצמאי, אבל הוא נמצא ארגונית תחת איגוד הישיבות התיכוניות. ולכן גם הכנס שמתכנס כבר שנה שלישית של האיגוד, שולב עם כנס היסוד של התקבצו".
פעילות לאורך כל השנה
ואיך זה מתבצע בפועל? "קודם כל התחלנו בשיווק", מספר מולכו. "צריך הרי להגיע ולומר לתלמידים 'בואו, יש איזה משהו'. הבנו שאנחנו צריכים לערוך אירוע השקה בכל ישיבה. התחלנו קודם עם שלוש ישיבות בירושלים ושם הצגנו לבחורים את הרעיון. שיבינו שיש לנו חזון מסוים. התחלנו ברישום של הבחורים בטפסים יעודיים וקיימנו איתם שיח מקיף כדי להבין מהם בצורה הטובה ביותר מה בעצם הם צריכים".
ואחרי הרישום, הגיע שלב הפעילות בשטח. הפעילות מתרכזת בשלושה צירים עיקריים. הראשון הוא מפגשי מוצאי שבת שכונתיים: "ירושלים זו עיר שיש בה ריכוז גבוה יחסית של תלמידים בישיבות תיכוניות ולכן שם התחלנו", מסביר מולכו. "חילקנו את המפגשים בשכונות – בית וגן, הר נוף ורמות – שכל בחור מגיע למה שקרוב אליו לבית. זה היה העניין, משהו שכונתי, לעשות נקודות שכונתיות קרובות ומאחדות".
"עשינו שם מה שנקרא היכרות ראשונית עם קפה ועוגה", מתאר מולכו. "ואחרי זה עשינו את הפעילות הראשונה במוצאי שבתות, הבאנו כל מיני מרצים שמדברים בסגנון שלהם ובשפה שלהם וארגנו פעילויות מותאמות, שהרי זה בעצם הרעיון – שירגישו חלק".
הציר השני הוא ישיבות בין הזמנים: "פתחנו גם ישיבת בין הזמנים בשלוש שכונות. המשכנו באותו פורמט של 3 שכונות בירושלים והרחבנו פעילות גם לבית שמש", מספר מולכו. "גם פה דיברנו בשפה של הבחורים האלה. התחלנו בארוחת בוקר מושקעת מקייטרינג יוקרתי ואחריה הבאנו ראשי ישיבות ור"מים מהישיבות התיכוניות שידברו איתם בשפה שלהם, כשגם פה המוטיב המרכזי היה ליצור להם עולם זהותי שמותאם להם ולערכים שלהם".
"רצינו לתת טעימה מהארגון הזה", מסביר זיכרמן. "שיבינו מה הארגון הזה בעצם רוצה לתת. אנחנו רוצים שבחור יצא מישיבת בין הזמנים ויגיד 'וואו. עדיף לי ללכת לישיבת בין הזמנים מלשבת ולמכור אתרוגים'. למה? כי זה מביא לי חברה וחברים ויוקרה והכל קורה שם. כי בסופו של דבר אני לא יכול להתחרות במכירת אתרוגים. הם יודעים לשלם יותר ממני. אבל אני יכול לתת גם ערך מוסף, יוק-רה ושייכות,דברים שאין לו במכירת האתרוגים".
הציר השלישי הוא פעילות תומכת לאורך השנה: הארגון מספק תמיכה לישיבות באירועים מסוכות ועד שבועות, מחנוכה ועד פורים, כשהדגש הוא על אירועים לבחורים עצמם ולא כעזרה למוסדות. בין היתר מספק הארגון סיוע לישיבות במימון שמחת בית השואבה בסוכות, מתן פעילות מרוממת למסיבות חנוכה, סיוע במימון מסיבת ט"ו בשבט, חלוקת משלוחי מנות מהודרים לבחורי הישיבה בפורים, ומעמד הכנה לחג מתן תורה בשבועות.
נקודה מרכזית בפילוסופיה של "התקבצו" היא שיתוף הפעולה המלא עם הישיבות עצמן. "דבר שמאוד חשוב לנו זה שאנחנו עובדים בשיתוף פעולה מלא עם הישיבה", מדגיש מולכו. "כל רכז יודע שכל נוסחה שאנחנו עושים, כל דבר, חייב להיות מותאם לישיבה. נכון שאנחנו מאחדים את כל הישיבות התיכוניות ביחד, אבל לכל ישיבה יש את הייחודיות שלה ואת הסגנון שלה. וכמו שכבר הזכירו קודמיי – אנחנו לא באים לחנך את הבחורים אלא רק לשמר את מה שהם רכשו בישיבה".
זיכרמן מדגיש את עקרון האוטונומיה: "אנחנו לא באים ומכתיבים לישיבות מה לעשות, וזה אחד הדברים שהכי חשובים לנו. כמובן שיש לנו את השאיפה שלנו, אבל השאיפה שלנו מתחברת לחזון של הישיבה, כדי לא להפריע לקווי האופי של הישיבה. ולכן, המערך הארגוני כולל רכזים מקצועיים בכל ישיבה: איש צוות מטעם הישיבה שמתאים את הפעילות של התקבצו לאופי הייחודי של הישיבה ועומד בקשר רציף עם ארגון התקבצו לכל צורך שיבוא".
מולכו מתאר את הקשר היומיומי: "אין יום שאני לא בקשר עם ראשי ישיבות או מנהלי ישיבות, או המשגיחים בישיבות. ממש בקשר יום יום. יש לנו עכשיו ישיבת בין הזמנים, אני מארגן, איך אתם רוצים שהיא תיראה? אחד אמר לי שחשוב הלבוש ואחד חשוב לו התכנים – זה משהו שהוא מאוד חשוב לנו הדבר הזה, גם בישיבות בין הזמנים".
תחת דגל אחד
אירוע ההקמה היה כאמור לפני שבועות בודדים, אבל הארגון הספיק להוכיח את עצמו במיוחד בתקופת המלחמה מול איראן. "באותו מוצאי שבת אחרי שהחלה המלחמה והבנו שסוגרים את כל מוסדות הלימודים, כבר דיברנו עם כל ראשי הישיבות ואמרנו: תקשיבו, אנחנו פה כדי לעזור לבחור ללמוד מהבית".
הארגון הסתגל במהירות למציאות החדשה: "נכון שזה לא התחום שלנו, אבל אני יודע שהבחור עכשיו בבית, אבל לנו היה ברור שאנחנו מיד נותנים שכם ומראים לישיבות שאנחנו איתן באתגר הזה", מספר מולכו.
הפעילות בתקופת המלחמה כללה יזמות מיוחדת: "יצאנו במבצע, כל ישיבה אמרה: תקשיבו, אנחנו עושים מבצע של לימוד. לדוגמה דף היומי – שעת הדף היומי, מי שמצטרף נכנס להגרלות. נתנו לזה מענק, ישיבה אחרת עשתה שיעור נוסף לסיים את המסכת שלנו. מסכת מכות, מסכת קצרה, אמרו מי שיסיים את המסכת ייכנס להגרלה".
"הכל בשיתוף הישיבה", מדגיש מולכו. "זאת אומרת, לא באנו ואמרנו לישיבה אנחנו עכשיו רוצים שתעשו שיעור. שמענו מכל ישיבה מה היא רוצה ולפי זה עבדנו איתה ביחד ונתנו מענק".
האירוע שהתקיים לפני כמה שבועות היה שיא של שלוש שנות פעילות. "היה כנס של אלף איש", מתאר זיכרמן. "התקבצו יושב תחת איגוד בני הישיבות התיכוניות של הרב מיכאל נכטילר. איגוד בני הישיבות התיכוניות עורך כל שנה כנס. השנה בעצם באנו להציג את התקבצו לראשי הישיבות, להסביר להם מה הרעיון מאחורי זה, מה הם הולכים לקבל מהארגון ועשינו את האירוע מאוד יוקרתי".
במהלך האירוע, במת הכבוד הייתה עמוסה באישים נכבדים. "נכחו במקום שר החינוך יואב קיש, מנהל המחוז שי קלדרון, והרב הראשי לישראל הגאון רבי דוד לאו. השר דיבר על הסיפור של הישיבות התיכוניות החרדיות כמוביל דרך במציאות המורכבת של הציבור החרדי והציבור הישראלי", מספר נכטילר.
האירוע השיג מטרה היסטורית שלא הושגה מעולם: "זו היתה הפעם הראשונה שהגיעו כל ראשי הישיבות, כל הישיבות ללא יוצא מן הכלל הגיעו לכנס הזה", מספר זיכרמן. "עשינו פה משהו שהצליח לעשות פעם ראשונה בהיסטוריה – שכל הישיבות התיכוניות יושבות תחת דגל אחד".
המודל האידיאלי
כשאני שואל על עתיד הישיבות התיכוניות, ניצת ברב נכטילר זיק של תקווה: "זה ברור שאנחנו עומדים בפני פריחה היסטורית", הוא אומר. "יש כיום המון אנשים שאני פוגש ושומע שאומרים: אוקיי, הייתי רוצה שהילד שלי ילמד בישיבה תיכונית, אבל אני עדיין לא בטוח שרוחנית הבן שלי שמור מספיק. זה יקרה בשילוב של שני דברים: מצד אחד צריך שהמדינה תאפשר את זה ותאפשר תשלומי הורים נורמליים וכדומה על ידי התמיכה שלה, ובצד השני צריך שהישיבות יצליחו להעמיד באמת תלמידים ברמה רוחנית גבוהה. אין לי ספק שהמגמה הזאת תלך ותגדל מאוד".
הרב לאו רואה בזה משימה רחבה יותר: "אנחנו באים לבחורים שנמצאים לעיתים בין עולמות, שלפעמים יכולים להרגיש תחושת זרות אפילו במניין בבית הכנסת, שלפעמים לא מוצאים לעצמם ישיבת בין הזמנים, או שאין להם תחושת קהילה. להם אנחנו באים ואומרים: לא רק שאתם שייכים, אתם נושאים שליחות. לא נבחרתם כי לא הייתה ברירה, אתם קיימים בזכות עצמכם. ויש לכם את כל היכולת להיות באמת 'ממלכת כהנים וגוי קדוש'".
זיכרמן מסכם את התמונה הכללית: "אני חושב שהמודל הזה זה הסיכוי של המדינה. המדינה צריכה לראות במודל הזה הסיכוי, מבחינת זה המודל האידיאלי מבחינתה. וכדי שהדבר הזה יצליח לפרוח, צריך פה באמת התגייסות של כל הגופים – רשויות, מדינה, פילנתרופיה, כולם".
*
"על דבר אחד תסכימו איתי כאן כולכם,
שהאיגוד עם התקבצו רואה בכל בחור את העוד, את הפוטנציאל,
על מנת להגביר את הפוטנציאל הנוסף עוד ועוד שיעלה ממנו
הבן יקיר לי אפרים…
בואו נתפלל יחד – ויתן לך בנים ובנות צדיקים וצדקניות עוסקים בתורה ובמצוות"
האירוע הסתיים, אבל המסר נשאר. ארגון "התקבצו" ממשיך במשימתו הייחודית – לראות בכל בחור מישיבה תיכונית את הפוטנציאל הייחודי שלו, ולתת לו את הכלים והתמיכה להגשים אותו במסגרת חרדית אותנטית. בעולם שבו הזהות והשייכות הופכות למורכבות יותר ויותר, "התקבצו" מציע דרך להישאר נאמן לשורשים תוך כדי צמיחה והתפתחות. והכי חשוב – הוא מוכיח שאפשר להיות שונה ובאותו זמן להיות חלק מהמכלול הגדול יותר, שאפשר להרגיש שייכות גם כשהדרך קצת שונה.
