אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה שאלה אותי תלמידה שאלה קשה מול כיתה מלאה. אני זוכרת את הבהלה, את החיפוש אחרי המילים שכמובן אבדו. את הדיון הפנימי הזריז האם להתמודד כאן ועכשיו או לדחות את האירוע להפסקה, ובעיקר, בעיקר אני זוכרת את המבוכה. מבוכה שרק בתקופה מאוחרת יותר, הבנתי שהייתה בעיקר שלי.
השנה הזו, שנת ה'תשפ"ד, הפכה לשנת השאלות הבלתי פתורות. המחדלים, האסונות והכאב מילאו כדרכם את האוויר בסימני שאלה ובמומחים שולפי תשובות. במקביל, התפתח והסתעף גם ענף הקונספירציות. תרופת פלא לספקות, לערעורים ולתופעות שאינן מסתיימות בסימן קריאה.
ואיתנו, בתוך סימן השאלה הגדול, גם הילדים שלנו. שואלים על הסיבה, על הזמן בו הכל ייגמר, שואלים למה, איך יכול להיות, שואלים על הקדוש ברוך הוא.
חברה טובה שלי, מרצה ומומחית לחינוך למוגנות, סיפרה לי לא מזמן על הפעם הראשונה בה הילדה הקטנה שלה שאלה אותה שאלה קשה. כזו השייכת לתחומים שלא מדברים עליהם. שאלה שמעוררת מבוכה, אי נוחות ואולי אפילו חרדה הורית מהמחשבה שהקטנים האלה שלנו לא מפסיקים לרגע לגדול. מובן שמיד שאלתי אותה איך היא הגיבה, מצפה לקבל את תשובת המומחית לשאלות המביכות. הופתעתי לשמוע שרגע לפני התשובה היא ענתה לקטנה שלה בשאלה: למה בדיוק את מתכוונת?
רגע לפני המענה, שנייה אחת לפני הגשת המסר, היא עצרה לברר, מה בדיוק את שואלת?
היא הסבירה לי שהשאלה הזו קריטית, כי לרוב ילדים שואלים בתמימות ובפשטות, ואנחנו נוטים לא פעם לספק תשובה מתוחכמת או כזו העוסקת בפרטים שכלל לא הטרידו את שואל השאלה… רק אחרי הבדיקה מה למעשה הטריד את הקטנה הזו ושלח אותה לשאול, היא ענתה לה.
נו, מה ענית? היה לי דחוף לדעת. התשובה הייתה פשוטה כל כך, בסיסית כל כך. והפלא, כך היא סיפרה לי, שדעתה של הילדה נחה ברגע, ורגע אחרי היא כבר הייתה עסוקה במשחק הבא.
למה אני מתכוונת? מצאתי את עצמי שואלת, רגע אחרי השיחה המכוננת הזו.
למה אני מתכוונת כשאני שואלת אייכה? מה כואב לי כשאני תמהה למה צדיק ורע לו? מה מעיר את הלב שלי כשאני שואלת למה?
את השאלה הזו, השאלה שאחרי השאלה, למדתי מהחברה החכמה שלי. אבל גם את הפשטות. זו שאומרת שלפעמים כל מה ששאלה קשה צריכה הן מילים פשוטות, מהבטן.
לימים הלאומיים: יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות ויום ירושלים, הודבק באזורים חינוכיים חרדיים מסוימים בהם אני מסתובבת הכינוי: "ימי המבוכה". ימי השאלה ללא תשובה. עמידה בצפירה כן או לא, הספדים בניסן כן או לא, נושא בעול עם חברו כן או לא, מדינת ישראל כבשורה כן או לא, ציון ימים שלא נקבעו על ידי גדולי ישראל כן או לא, הזדהות עם מדינה ציונית-חילונית כן או לא, הלל כן או לא, רגש לאומי כן או לא.
כשהייתי נערה בסמינר, הקיפו לנו את הימים הללו בתשובות סבוכות שבאו בדמות הרצאות, ימי עיון, ושלל מאמרים לקריאה. התשובות עסקו בפילוסופיות ארוכות על האיסור לעלות בחומה, החילון, הבעיות ההשקפתיות והרוחניות…
השנה, יותר מתמיד, אני חושבת שהימים הללו מבקשים תשובות פשוטות, מהלב.
למה אנחנו בדיוק מתכוונים כשאנחנו שואלים? מה מעיר אותנו דווקא עכשיו, ולמה הימים האלה, יותר מכל הימים בשנה, כואבים מספיק כדי לשאול?
ואז, אז, כך נדמה לי, יגיע תורן של המילים הפשוטות.
בוכים כי הלב שבור לאלפי חלקים של פצועים, נופלים קדושים ומוסרי נפש.
שמחים כי זכינו בבית לעם היהודי בארץ ישראל.
מודים כי ניסיך ונפלאותיך וישועותיך.
השנה, אני מבקשת להניח לרגע לשאלות שאין עליהן תשובה אחת, להשאיר מאחור את דיוני ההשקפה ולהקשיב, יחד עם כל עמך בית ישראל, ללב.
איור: Shutterstock
