לא אכפת לנו מכלום. לא משנה מה נאמר, איך נתנהג ומה נעשה. אנחנו באטמוספירה אחרת. שום דבר לא באמת חשוב. המסכות נופלות, מתמוססות לתוך אדי האלכוהול. החסמים, השריון, ההגנות – הכול מתפרק. האלכוהול מביא איתו צונאמי של כנות ורגשות אקסטרים. מי אנחנו באמת? עם האלכוהול או בלעדיו?
בסוף פורים, כשאנחנו אוספים את השאריות הדביקות של ניירות ניאון, מנקים כתמים אדומים של יין, זורקים לפח בקבוקים ריקים ושולפים מסכה קרועה מתחת לספה, אני שואלת את עצמי: מה אם ניקח את התחושה הזו לכל השנה? לא את האלכוהול, אלא את מה שהוא משחרר במוח. מה אם נוריד את ההגנות ונאפשר לעצמנו פשוט להיות מי שאנחנו, בלי לתרץ, בלי להתנצל, בלי לנסות להרשים אף אחד?
כדי להמשיך לקרוא נא אשרו לנו דיוור
נוריד את כל אותן מסכות, נמעך אותן בפח יחד עם שאריות השתייה, הממתקים והצלופנים.
הפרפקציוניזם שלנו הוא אולי המסכה הכי גדולה שאנחנו עוטים. הוא מתיימר להיות משהו יפה, יוקרתי, כזה שאפשר להתגאות בו. אבל באמת, הוא כובל אותנו. כל כך התרגלנו לשאוף לשלמות, שהפכנו אותה לתכונה שמגדירה אותנו. אבל האמת היא שזה לא משחרר – זה כובל.
כשאנחנו נאחזים במושלמות, אנחנו רואים בעיקר פגמים. הפרפקציוניזם הופך את העין לביקורתית בלי הרף – כלפי עצמנו, כלפי אחרים. ואני מכירה את זה היטב. כצלמת, דיוק ויזואלי הוא חלק מהותי מהעבודה שלי. לשים לב לצללים, לזוויות, לצבעים. זה חשוב, כמובן. מקצועיות דורשת דיוק. אבל יש הבדל בין דיוק לפרפקציוניזם. דיוק הוא כלי שעוזר לנו לצמוח, אבל פרפקציוניזם? הוא מפלצת עם זרועות תמנון, כובלת אותנו ולא מאפשרת לנו לגדול.
בתרבות היפנית העתיקה ישנה חוכמת חיים שנקראת 'וואבי-סאבי' – גישה שמחפשת יופי דווקא בחוסר השלמות. זה לא אומר שהכול צריך להיות שבור או פגום, אלא שמותר לדברים להיות כפי שהם – לא מלוטשים, לא מושלמים. בדיוק כמו שאנחנו.
אחת הדוגמאות המפורסמות לכך היא אומנות הקינצוגי, שבה מתקנים כלי שבור באמצעות זהב. הסדקים הופכים ליצירת אומנות בפני עצמה, ולא רק שלא מסתירים אותם – מדגישים אותם בגאווה.
ומה איתנו? יש לנו לא מעט סדקים – כישלונות, טעויות, פחדים. הנטייה שלנו לתקן, להסתיר, להעלים את הפגמים האלו אולי נראית טבעית. אבל מה אם נבחר אחרת? במקום לנסות להעלים את הסדקים שלנו, אולי נוכל להדגיש אותם. לראות בהם יופי. לספר בהם סיפור.
אז איך מתחילים לשחרר? אולי קודם כל, נתחיל בלהיות מודעים לזה. לשים לב לאותם רגעים שבהם אנחנו מנסים לשלוט בהכול, שבהם הקול הפנימי שלנו לוחש "זה לא מספיק טוב". אפשר לשאול את עצמנו – למי זה לא מספיק? ומה יקרה אם נשחרר קצת?
אפשר להתחיל בקטן. לתת לדברים לזרום לפעמים, לא להיאחז בכוח. אנחנו נעזרים בצ'אט ג'יפיטי כדי לכתוב טקסטים שיווקיים טובים. במידג'רני כדי ליצור תמונות שמדהימות אותנו. שכחנו כבר מה זה לצייר בצבעי קרש, לשרטט עם עיפרון לא מחודד – שרטוט שרואים בו את המחיקות והכתמים האפורים. שכחנו מה זה לאלתר, להיות יצירתיים. שכחנו, כי הפכנו אובססיביים ליצור עולם אוטופי.
אני שם, בתוך הבועה הדמיונית הזו. ובפורים, עם האלכוהול שמשחרר בי חסימות, אני רוצה לשמר כמה אחוזים מהתחושה הזו לכל השנה. לתת לעצמי להיות סדוקה, לא שלמה, עם כתמים וצלקות. כל מה שמספר סיפור אמיתי על מישהי שמנסה, נופלת, קמה ומשתדלת. מישהי שרוצה להיות מקצועית, אבל גם מפשלת. שטועה ומתקנת.
אולי השחרור האמיתי טמון דווקא בקבלה שלנו את עצמנו, כמו שאנחנו. כי להיות אנחנו באמת – זה להיות עם כל הסדקים, כל הקמטים, כל החלקים הלא מלוטשים. וזה בסדר.
גם הטור הזה לא מושלם. אני יודעת. אפשר היה לדייק, לשפר עוד. אבל כאן החלטתי לעצור. כי אולי, בדיוק כמו שהוא עכשיו, הוא פשוט טוב מספיק.
