יסודות תפיסת "ירידת הדורות" נטועים לכאורה בדברי חז"ל. רבי יוחנן אמר ביחס לרבותיו (עירובין נג) "לִבָּן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל – ואנו כמלא נקב מחט סידקית". אמירה מפורסמת יותר מצויה במסכת שבת (קיב, ב) "אם ראשונים בני מלאכים – אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים – אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים".
אולם כנגד זה מוצאים אנו מקורות שאינם מקבלים את ירידת הדורות כמובנת מאליה. חז"ל (ע"ז ט) משרטטים ציר התקדמות היסטורי: "ששת אלפים שנה הוי העולם, שני אלפים תהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח". וכשהגמרא (סנהדרין כ) מציינת דורות מיוחדים על פני התקופות השונות בעם ישראל, היא מדלגת על דורות רבים ומציינת את דורו של משה, דורו של חזקיהו ודורו של רבי יהודה בר עילאי. דורות אחרים לא זכו להיכלל על אף קדימותם הכרונולוגית. ומה לנו יותר מדבריהם על עזרא (שם כא) שראוי היה שתינתן התורה על ידו, אלא שקדמו משה.
ואכן ההיסטוריה מספרת לעתים סיפור של עלייה. יש שדור מאוחר הביא למהפכה חיובית ביחס לקודמיו: בסוף תקופת בית שני מתרחשת תנופה של לימוד תורה שבמסגרתה נכתבת המשנה. בבבל התפתחו הישיבות ולימוד התורה הגיע לממדים שלא היו כמותם קודם לכן בארץ ישראל.
גם בכלל ההלכתי "הלכה כבתראי" יש משום הודאה במעלת הדורות המאוחרים, אף אם רק בבחינת ננס על גבי ענק, מכל מקום, ירידה גמורה אין כאן.
העולם הכללי אף הוא אינו נצמד לעקרון הירידה. גם אם בערכי הקדושה חלה התדרדרות מתמדת – בערכי הצדק והמוסר העולם חווה התקדמות עצומה. דרושים עדיין תיקונים רבים, בכך אין ספק, אבל אי אפשר להתעלם מהמגמה הכללית: בני אדם נעשים רגישים יותר לצדק ולמוסר.
ולבסוף, סיבת הירידה אינה מובנת ככל שמחילים אותה על כל תחומי החיים. איזה מין חוק זה שהעולם הולך ומתדרדר מדחי אל דחי? מפני מה יברא הקב"ה את עולמו בצורה כזו?
*
בדברים הבאים נבקש לומר כי הירידה המופיעה בחז"ל שייכת רק לתחום של קרבת ה' ומקורה בחורבן הבית, אך בכל הנוגע לחכמה ולימוד תורה הדורות עשויים לעלות.
התיאור החזק ביותר של ירידת הדורות מופיע בדברי הגר"א (ליקוט סוף ספרא דצניעותא). הוא ממשיל את עם ישראל לנבלת אדם ההולכת ונרקבת דור אחר דור עד שלא נשאר מאיתנו "כי אם תרווד רקב". אך חשוב מאד לשים לב לנקודת המוצא של דבריו שהיא "מעת שחרב הבית". משם ואילך, ורק משם ואילך, חלה ירידה אחר ירידה.
ולא רק מהחורבן האחרון אלא כבר מעת שחרב הבית הראשון, כפי שאמרו חז"ל, הסתלקה מאיתנו שכינה ורוח הקודש. גם הנבואה בטלה אז.
אך הירידה שאירעה בעקבות החורבן מכוונת היא לנקודה הזו של קרבת ה'. החורבן הרחיק אותנו משכינת עוזו. הוא כבר אינו שוכן במקדשו בתוכנו. וככל שהעמיקה הגלות ותכפו הצרות כך התרחק ומתרחק מאיתנו הציור המקורי שה' מופיע בעולם שלנו והחיים עצמם מקבלים קדושה וערך. המציאות הגלותית הריקה מגילוי שכינה גורמת לנו להדבק בה' על ידי ניתוק מהחיים, הפוך ממה שהיה בזמן הבית שהקרבה לה' הייתה חלק מהחיים עצמם. זו הסיבה שנבואה כבר אינה אפשרית אחרי החורבן.
אמנם, גם בעניין זה צריך לזכור כי ירידת הדורות אינה גזירת הכתוב. אם אדם מצליח להתעלות ולהתקרב לה' בצורה נכונה שאינה מצריכה ניתוק מהחיים – קדוש ייאמר לו. אין בכך רע. אולם מדרך הטבע ככל שמתרחקים מהימים שהבית על מכונו, כך הולכת ומתרחקת הקדושה מהחיים וקרבת ה' נעשית מנותקת מהמציאות עד שנזכה לגאולה שלמה.
על כך הלינו האמוראים שליבם של ראשונים כפתחו של אולם ולבנו כמלוא נקב מחט סדקית. הלב הוא שנסגר. גם הדימוי למלאכים לעומת חמורים עוסק ברוממות האדם ובמעמדו לפני בוראו. אנו אמנם מקדישים את חיינו לעבודת ה' אך כבר איננו מצליחים לעשות זאת בפתיחת הלב ובחיבור לחיים כמו הראשונים.
אך כל זה אינו חל כלל וכלל על חכמת התורה, ידיעתה והבנתה. וכמו שהדגישו חז"ל כי הנבואה ניטלה מן הנביאים וניתנה לחכמים. החורבן שבר את היכולת של עם ישראל להכניס את שכינת ה' בתוך החיים אך תחת זאת הגיעה חכמת התורה והיא זו שדרכה מתגלה ה'. ובכל הנוגע לחכמת התורה אין הדורות יורדים בהכרח. להיפך. בזוהר מתוארת פתיחת מעיינות החכמה בשנת ת"ר לאלף השישי. ואכן מאז חווה עולם התורה שיאים של התפתחות בלימוד התורה בהבנה ובהיקף. שוב נאמר, ייתכן כי התפתחות זו עשויה בצורת ננס על גבי ענק, אך עדיין התפתחות והתקדמות היא.
ראוי להזכיר כאן את דברי הרב מפוניבז' זללה"ה שהיה תדיר משתבח בתורתם של בחורי הישיבות בארץ ישראל ואומר כי עולים הם בהבנתם כמה וכמה מונים על הישיבות שהיו קודם המלחמה. גם מרן הגראי"ל שטיינמן היה אומר כי בזמננו לומדי התורה מכוונים בזמן קצר לדברי הגרע"א מה שבעבר דרש עמל ויגיעה רבים מאד.
*
אמנם, יש שטועים לחשוב שמה שאנו מקבלים את הכרעת הקדמונים והפוסקים הוא מחמת ירידת הדורות. כלומר, מבנה ההלכה הקובע שאין האמוראים חולקים על תנאים ולא ראשונים על התלמוד ולא אחרונים על דברי השולחן ערוך, מתפרש כמקביל להיררכיית ירידת הדורות. ככל שדור קדום יותר כך הוא גבוה יותר וממילא צודק יותר וזו הסיבה שהדור שלאחריו אינו יכול לחלוק עליו.
אולם באמת דבר זה שייך לעניין אחר לגמרי. ההלכה חייבת היא להיות אחידה ומוכרעת. ריבוי הדעות והמחלוקות עושה את התורה קרעים קרעים ואת העם לאגודות אגודות. לכן, בתום כל תקופה בעם ישראל נחתמה ההלכה ונקבעה שכך וכך עושים כולם. הסמכות המחייבת את קבלת ההלכה אינה גדולתם של הראשונים אלא הסכמת האחרונים שלא לחלוק על קודמיהם. כך מבואר בכסף משנה בהלכות ממרים. באופן עקרוני יכול בית דין הגדול בחכמה ובמניין לחלוק על קודמו ולא מצאנו התחשבות בפערי הדורות, אלא שהראשונים קיבלו על עצמם שלא לחלוק על דברי התלמוד, וכן האחרונים על דברי הפוסקים. דבר זה נובע מתוך הבנה שההלכה מוכרחת היא להיקבע ולקבל צורה אחידה שמקובלת על הכל. אך באמת במקרים חריגים ניתן למצוא אחרונים שחולקים על דברי הראשונים.
ובקובץ שיעורים הביא מהגר"ח סולובייצ'יק שאמוראים יכולים לחלוק על תנאים, ומה ששואלת הגמרא על דברי אמוראים מברייתות ומשניות הוא מפני ההנחה שאילו היו יודעים, לא היו חולקים. המשמעות היא שזה מפני קבלתם שלהם את דברי התנאים ולא משום שהדור הקודם בהכרח גדול יותר וצודק יותר.
*
להבנה זו השלכה חשובה על אופן לימודנו את התורה.
יש שאדם חושב שהבנתו כה נמוכה וירודה ביחס לדורות הקודמים עד שאינו יכול לגשת אל התורה באופן ישיר ולהבינה לפי תפיסתו הוא. צורת לימודו כולה היא קריאה ממושכת של גזירות הכתוב. הוא אינו מצפה להבין אותה בשכלו. כשהוא מעיין בדברי הגמרא והראשונים, הוא רק חוזר ומשנן את דבריהם. "כך וכך מפרשים הראשונים את הגמרא". הוא אינו עוצר לחשוב האם אכן היא מובנת לאור דבריהם? האם הדברים מתיישבים על לבו? שהרי הבנתו אינה כלום בעיניו, לעומת הדורות הראשונים והוא מבטל את חכמתו השייכת לדור נמוך ושפל כלפי חכמת הקדמונים.
אך האמת אינה כן. ירידת הדורות אין לה נגיעה להבנת התורה. כל אדם מחויב לגשת אל תורת ה' ולהבינה. התורה ניתנה לו בדיוק כפי שניתנה לדורות שלפניו והוא צריך ליישבה על ליבו הוא. אמנם ההלכה למעשה נקבעת היא לפי דברי הפוסקים, אך אופן לימוד התורה הוא שהאדם בחכמתו שלו ניגש אל דבריה ועמל ליישבם על לבו.
