צמד המילים 'ישיבה תיכונית' נחשב בחרדיות הישראלית הוותיקה לאוקסימורון – למרות ואולי בגלל קיומן של מספר ישיבות ותיקות כאלה בתוך המגזר עצמו. דורות של תלמידים חרדים, אחרי הכל, גדלו על המיתוס של וולוז'ין אם הישיבות שנסגרה בפתאומיות אך ורק כדי לא לאפשר ולו קמצוץ לימודי חול בין שעריה. צורתה של ישיבה, כך נחרט בתפיסת העולם החרדית, היא צורה של לימודי קודש בלבד. הא ותו לא.
ובכל זאת, ישיבות תיכוניות חרדיות קיימות, ולא רק בצנעה. בעשור האחרון הצטרפו לוותיקות המעטות מגוון ישיבות תיכוניות חרדיות, כל אחת וצביונה. האם תופעה אמיתית יש כאן? ואם כך, כיצד ניתן ליישב אותה עם ההשקפה החרדית הסדורה?
בספרו החדש 'הישיבה החרדית התיכונית', בניהו טבילה, לשעבר הממונה על מוסדות חינוך על־יסודיים לבנים במשרד החינוך, חוקר את השאלות הללו. הוא מצביע על הרקע ההיסטורי של ישיבות שאינן 'מהזרם המרכזי', בין אם כאלה ששילבו מאז ומתמיד מידה כלשהי של לימודי חול, בין אם מדובר בישיבות שהוא מכנה 'מרחיבות דעת', בשל הכללת נושאים כמו לימודי שפה ורטוריקה בתוכנית הלימודים. מסקנתו היא שהישיבה התיכונית החרדית בת־זמננו אינה באמת בת־חורגת בשולחן המוסדות התורניים האמיתיים.
חלקו הראשון של הספר מוקדש לרקע היסטורי על עולם הישיבות, מליטא ועד צפון אפריקה והישיבות שהוקמו בארץ ישראל לפני קום המדינה. משם עובר המחבר לתיאור סוציולוגי שמסביר את מהותה של מערכת החינוך החרדית, ומשבר את אוזנו של הקורא באשר לתוכנית הלימודים המקובלת עבור בנים, בייחוד מאז גיל ישיבה קטנה והלאה. האם לומדים מקרא? מהו לימוד בחברותא? כמה דפי גמרא מספיקים תלמידי ישיבה ללמוד בסך הכל? לכל מי שלא מכיר את עולם הישיבות ותוהה בנושאים אלה, מספק טבילה תשובות ברורות ומבוססות היטב.
הקורא בוגר הישיבות ששבילים אלה כבר נהירים לו, ימצא עניין רב יותר בחלק הבא, שבו מתחיל המחבר לתת סימנים בדמותה של הית"ח – ישיבה תיכונית חרדית. כיצד אנחנו יודעים שאכן מוסד זה ראוי לשם ישיבה?
"ית"ח היא ישיבה שמנהגה, מהלך הלימודים בה ואורחות חייה דומים בעיקרם לישיבה הקטנה", כותב טבילה. "לימוד הגמרא בעיון מהווה את עיקר יומה, בו מתמקדים מרב המאמצים ועל פיו בוחנים את הישגי התלמידים. לצד לימוד זה מתקיימים גם לימודים תיכוניים, בדרך כלל בשולי יום הלימודים ובחשיבות פחותה עבורם מצד צוות ההוראה וראשי הישיבה… ההגדרה שאני מציע לית"ח בודקת את רמת הדמיון של הישיבה התיכונית החרדית לישיבה הקטנה, בהתעלם מהלימודים הכלליים והזמן המוקדש להם. ככל שהישיבה הקטנה והישיבה התיכונית חולקות מאפיינים דומים רבים יותר, כך ניתן לזהות את המוסד כית"ח. בין המאפיינים הרלוונטיים נמצאים קיומן של שלוש תפילות ביום, סדרי לימוד של הכנת שיעור העיון וחזרה עליו, לימוד גמרא גם בבקיאות, לימוד מסכתות ישיבתיות… ועוד".
נמצאנו למדים, על פי התזה של טבילה, שהית"ח הינה, פשוט, ישיבה חרדית. אלא שהיא איננה רק ישיבה חרדית.
כמובן, הענין מורכב כאן הרבה יותר מהשאלה אלו אקסטרות מציעה הית"ח, וטבילה מודע לעניין ומביא בפירוט גדול את הפולמוס הרעיוני סביב הישיבות החרדיות התיכוניות. הוא מביא בדייקנות את התנגדותם של תלמידי חכמים רבים במשך הדורות לכל עירוב לימודי חול בלימודי ישיבה: אם מטעם היחלשות ההשקפה התורנית הנאותה, אם מטעם החשש ל'תחרות' מצד לימודי החול עם לימודי הקודש, אם מטעמים אחרים, שלכולם הוא מקדיש במה הוגנת. מעניין במיוחד הדיון במשנתו של הרש"ר הירש, הידוע בכך שדגל בלימודי חול מלכתחילה במסגרת 'תורה עם דרך ארץ', והפרשנויות השונות שניתנו למשנתו במשך השנים. בצד אחד ניצבים הדוגלים בכך שפילוסופיה חינוכית זו נוהגת תמיד ובכל מקום, ומצד שני טוענים המתנגדים כי הייתה זו הוראה יפה לשעתה, אולם בארץ ישראל, למשל, "אין צורך גם ברבנים מטיפוס ברלין", כדברי רבי חיים עוזר גרודזנסקי.
הקורא בספר יוצא עם הבנה בהירה של זירת הישיבות התיכוניות הקיימות, כמו גם של הפולמוס הרעיוני העומד מאחוריה. באשר לשאלה האם הישיבות התיכוניות החרדיות יישארו יותר מאשר תופעת שוליים בנוף החרדי – נושא זה נעדר מהדיון הממצה, והמחבר מניח לעתיד לספק את התשובה.
- הישיבה התיכונית החרדית
- בניהו טבילה
- הוצאת רסלינג
- 278 עמ'
